|
KOBYDEATH
חגית
את האור שעוד נותר
פה בחיי
האחות האהובה שלי
זו שתסיר שלכת
אימה שמהלכת
בורידי,
|
ובאת אליי לחדר
כשהתעסקתי בהכנה
אחרונה,
בניסיון לקבל החלטה
שבין יריה ברקה
לבין עוד כמה דקות המתנה,
ולבסוף את הגעת אליי ערומה
וביקשת שנעשה אהבה
רגע לפני שאת מתה,
ועל מה?
|
אז זהו הסקס של הנפש
התנוחה היא החיוך שלך
נפשי מגיעה לסיפוק מרבי
נפשי גומרת מכך,
כשאת מאושרת
|
ועכשיו זיהיתי -
דם על רגליי
גם בגינתך יש קוצים,
דם על ידיי - מהרסיסים של חלונך.
|
מחפש ללפות בדבר מה
לפחות שיהא זה רומנטי
שיהא טראגי, שאחקק
גם אם בלב מסולע
|
במשקל שהשלתי
מתחבאים כל חושי,
כל מה שנותר הוא
רצון הסתברותי, קלוש
|
שמא לא תדרוך רגלך באולמי שמחות
שלא תשאל מדוע וכך תיקח פחות
אהיה פה לחבקך
אנוכי האנוכי - יצר אבהות
|
היא תתרגש משירי, כמו
שאני זוכר את עצמי זוכר
בן כמה אני כל יום הולדת,
מחשב עוד כמה נותר לי מתוך
|
אן, מחביאה
שירים מביכים במגירה,
לא שפתה
מביכה בעינייה
|
מנגינה מלנכולית
סוחטת ממך צחקוקים מוזרים
את יודעת שאהבה עצובה
לא רק בחיים
גם בתווים,
וכך את אוהבת אותה.
|
בלילות אשירה אל הלא נודע
גם הוא גלוי ממך, מתמרנת את זמני
אל דרך שעושקת את סליקי הפיכחון
|
בציורייך, שטפו הדמעות
פנים של ילד חשבון,
אך את לא ציירת גרועה
הנפש באמת מכוערת
|
הסמטאות
פרמו מגננות
והדם לא מילא את הגוף
בהבינו פשר יום מאושר.
|
נפיק לקחים - נקשיב למוחים
כל הסמוכים יהפכו למורים שבאים
והולכים ואנו ניותר עם חיינו בוכים
לבושים בנוחים שזימה מבריחים
|
מוקעת למגבלות גוף
תדעי את הגבול הכואב
התיחום הצורב בבשר
להיות רק אהבה
|
"רגע האמת"
יגיע בעוד שנייה או שתיים
אך בינתיים - עוד רע לנו טיפה,
עוד שנייה או שתיים נלך בעצלתיים
ונגלה ש"רגע האמת"
היה רק צל של מחשבה,
מוח תחת מצור שטיפה.
|
איש לבדו איש לעצמו
ותוטל בספק שמחתו בליל חופתו
ויקבע האדם מועד לאושרו
ויגלה שקריהם של מייסדי יעדו
|
חיוך נסוך על פני
כעת כשהשלמתי עם מוטיבים
חוזרים ביקום,
לא יתגלעו מחלוקות נוספות
נפשי פרצה את גבולות השיקום
|
יש הנותנים לעצמם את הזכות
יש הגורעים מכוחם אל התלות
לבסוף נותרנו עם אותה המהות
האדם הוא יחליט לחיות או למות
|
צדקו המילים
שבכו על צדק
צדקה הברה אמיצה
שלחצה על ההדק
|
ובקן הגיון בו עסקת
בכביסות, בישולים,
רקמת על סינר עילות חדשות
לוויכוחים,
אני תליתי את לבי כמוצר
להתאהבות פוטנציאלית חדשה.
|
דגים בולעים בועות תקווה
להזרימה ללב דייג עייף
ורשתות מחוררות לבב
כולאות יאוש סמיך שנתלה דקיק על החוטים
|
אך
על מה הכאב
לא ברור
משתקף בכאילו
|
הנפש והגוף
ביחסים של סדו
והתעללות,
האינטימיות פרחה
המוות סיים את התלות.
|
לפחות טרגדיות
רותמות לעגלתן יצירתיות,
אני מכה בשלי גם שעה שהיא נוסעת,
כשהיא מדממת היא בשיאה.
|
גווני הצבעים בגרמי השמיים
לא בכיוון לאפיין את דור החלום
ויש עוד מקום המוטה משוליים
הוא כבר מזמן חרץ גיהינום
|
השתיל הזה עוד "חם"
אני פוחד שיתקרר,
בשתיל הזה זורם לו דם
ודופק
אני פוחד שיעצר.
|
נחבאת אל הכלים
וכלי הזמן אינם בהימצא
לתקן שעות שהיית מוחקת
|
המלח לא רק נח על פני מימיו
ודמעותיי
חבויות כקונכיות
שאין מבחין בהן
|
בתמונה כוללת
בקשרי עם אלוהים
בחנתי טוב מול רע
וכשהרע נראה גובר
הותרתי זיכרון מתוק בצד
ולא אביט שוב חזרה.
|
אין שופר זועק עבורנו, איזבל
ומנהגים כדרכם מזדקנים מהלב
ואין אושר ועושר, לא מעיין נעורים
במקום שיצרו לנו אגדה להרגיש
|
זה נורא, כבר ידעתי באותם הימים
כי נפשי השמורה פצתה פיה
אמרה את כל שנטמן עמוק
בלשון הרבים
|
הזנתי את הים הביישן מכתבים
לשקיעה הסמוקה שהסעירה
והגלים דיממו מחזוריות של
אושר נזיל.
|
לא הבעת שום צער
כששידלת אותי להונאות ותככים,
אני הייתי אז נער
ובשבילך גם כלי לסיפוק הצרכים.
|
כמהתי לבוא בגניך
להשאיל הכרה למתים בפרחיך
להתפרש כשובל נעורים
בין עצי זקונך.
|
ויכולתי לדעת
לגעת
כמעט ולראות
כשחשתי בדידות
|
ולבך-עיקש בצימאונו
מפשפש במרחקים-
לאחוז קצוות ולצמצם
|
לא אזדקק לראות או לחוות
בכדי לדעת את כל שקלוקל,
הפתי הולך לעבר השאול
העיוור כלל לא שואל.
|
שנמעכתי תחת שקיעות
והשמשתי השמש כפטיפון
למוסיקת בדידות הבקרים
|
אנחנו דור שודדים רדודים
ירודים, מתגפפים ומתעייפים מהר,
אוהבים חולפים מחליפים ושורפים
אם לא נהנה מה עוד יישאר
|
באצבע מצוצה יבוא תירוץ להפצצה
אמתלה למחיצה לרדיפה ולריצה
ואין כל יקיצה ואין אף נפש מרוצה
גם אם ברשותה כל שלו היא נחוצה
|
אני חותך בשרי עם מים רותחים
וכמה שניסיתי
לא הצלחתי לצעוק חזק כמו ביום
שאיבדתי אותך.
|
צחוקך מהדהד
שירתך חודרת
אך בתקליטי מנגנים
רק בדידות
חבל
שלא התפרסמת.
|
אין כמו למות בחיק המשפחה
אחרי השמדה עצמית של גוף
עם החברים בחיק הטבע,
יצר בבוני, גשמי,
|
צחוק התקופות החולפות
מנער- רכבת תחתית בה נטשתי
שונתה בלי היכר ופנים דהויים
מזמרים כזבים בקולות
|
מתוכי, מאמין ונותר כרוצה להאמין
בלבד, היה לנו עד, שעוד רגע
תם.
|
אצבעותייך נדבקו
ולא מאהבה, קיפאון
של לוחמה וחסרה רק
החלטה מי תציל אותנו
|
בואי נדמיין שמעולם לא הכרנו
בואי נאכיל את תת המודע,
מה שמצוי לא יהיה שוב רצוי
והרצוי הוא הלא נודע.
|
כעת בדידות גוערת בך
נוהרת בך
לופפת איברייך
קורעת את לבך ממקומו
|
ואם לא יעבור זמן
מספיק רב, ואני כבר אהיה
תולעת בקבר, מוצג ארכיוני
מודל שהוכח כשגוי ונרקב
|
מוטל, בצל הספק
כעלה שאיבדו מצבעו
כאבדן שנתקל בסירוב
להשמיע קולו
|
ואנחנו תמיד רק בערך
עצמנו
כי אין עצמנו אחד
כמו שאין בדיוק חצי שני
|
מתעקש בפניו
שנעמיד פני שמחים
בפני האורחים
אלו שלעולם לא יגיעו.
|
בנעילת הדלת יפרעו בי
רסיסי הסימנים ואכירך-
ואוהבך מכפי אי פעם
ובלילות הפעם יחבקני-עד תום פעימותי.
|
את נעלמת לשנת צהריים
בחורשות
וטוענת שעצים מסוגלים לדבר,
וכדאי שאלמד מהם את תרבות השיחה.
|
אל תביאני למחוזות קצה
גבולות התודעה, אל אי ברירה בהודאה
מורא נורא ואין קורה
להתכנס תחתיה.
|
את מפחיתה ענישה, מניחת את תווית
הימים הספורים על ימינו
אך יום רודף יום רודף יום
והשנים זקנות מלרוץ.
|
השמים מספרים תחושות
בציורים,
שירתם האלוהית
שאבה אותי לתוך
געגועים
געגועים.
|
שטה
עד שנקלעה לסופת עצבות עמוקה,
היא טבעה כשהגיעה ללב.
|
מי הטוען שרזים נרגזים
מי עוד מגזים במילה כמו הוזים
מי מעגן רגשותיו בחוזים
חופן את חייו בשיירת פוחזים
|
אם אני הבובה
את המתג
אם אני המתג
אז את הדמעה
אם אני הדמעה
אז את לא דבר
מלבד זיכרון.
|
לקול תרועות הקשתות
חבוי בשיחי עננים
מבויש אך גאה - בחציו.
לאמיתו-של-דבר - לעולם לא מלא,
|
האהבה פורחת
אבל השקדייה נובלת
ולמרות שקמלה מקרניים חודרות
היא לפחות לא עיוורת
|
היינו עצמנו לכאב מפלח גבישי אור
שנשבענו לשמור, אך האור, אהובה
חמקמק ושוכח, דל אמונים ותמים רק בוטח
שיאיר לבד אחד וישכון.
|
סדקים יתאחו ועיניים קטנות
ידמעו מנחילים
נחלים שימיסו אנדרטת בדידות
שהקים בגאון אז הלב
|
אז מהי בעצם אותה הרגשה?
נשיקה רטובה, אגדה יבשה
חינוך קלוקל, מדיניות הכפשה
עבור מי שרואה אתכם
כפי שאתם
|
ממרום שנותיי, שיש בי המקום לבלוע
עוד מהבליי, על מרדפים אחר נשים ועונג,
עונג ונשים הולכים יחדיו בראש
עד שנפגשים, אולי אין עונג בנשים
|
את יודעת שבקשתי
לפעמים להיות תמיד
|
עורבי הפרידה
חזרו לנקר בזרעי אהבה ששתלתי
ואנו שבנו לאדמה יבשה
|
|
|
נשים, מה אתם
מיבבות?
שעוה, גילוח,
מפשעה, שחי,
רגליים.
בחורף כולכן
גורילות.
אני, אם יש עליי
שערה אחת בודדה
אני מתה!
סוכריה בהרצאה
על הסיכון
המקצועי |
|
