|
אחרי פסק זמן של מס' שנים מכתיבה בעיקר ומיצירה
בכלל, היא חזרה לכאן. אולי טיפה יותר בוגרת, אולי
סתם צינית מדי. מה שבטוח היא נורא משועממת בחדר הקטן
אי שם במעונות של בן גוריון.
בכל מקרה החומר הישן עדיין כאן, בעיקר כי היא לא
מתביישת (אבל גם כדי שלא יהיה ריק מדי).
מוזמנים לעיין
חדשים:
איך בכלל נותנים לזה שם?
נשאיר את זה פשוט
מכחישה
כשהמוזה עזבה
שוב הגוף שלי מסרב להקשיב לי. והתחושה הזאת לא עוברת, הפעם היא
חזקה יותר מתמיד. הם מתקרבים לפה. עוד מעט הם שוב יפתחו את
הדלת, שוב יעשו את מה שהם עושים כל ערב כמעט. לא שיש הבדל
במקום הזה בין ערב לבוקר, כבר איבדתי כל תחושה של זמן.
|
הקור הזה שרף אותי מבפנים ולהקיא כבר לא היה מספיק באותו שלב,
הייתי צריכה לצעוק! והוא מנשק אותי ואני בוכה, הוא נוגע בי
והגוף שלי מתמלא כוויות.
|
שוב דיו נוזל על הלחיים,
מקצות האצבעות מסתלסלים שדים.
|
שוב אתה מביט לתוך עיניי,
לוחש מילים לתוך השקט המוחלט.
אני רק מקשיבה ומשתגעת,
הולכת לאיבוד כל כך לבד.
|
השיר הראשון שלי נכתב עליך
אתה היית השראה מדהימה
השיר הזה, הוא נכתב אליך
וכל הברה בו מביעה אכזבה.
|
אתה משתנה
עם עונות השנה
והגשם בחוץ
מסמל את החורף
הברק מסמל
התחלת סערה
|
אולי אין צורך
להרבות במחשבות.
|
מתענגת,
בתוך עשן אפור וסמיך.
|
קשה לי להתחרות
עם מתיקות מזוייפת
עם פרצוף כאילו תמים
אתה לא רואה את האמת המכוערת
אולי עדיף שבכלל לא תראה.
|
אוהבת. פשוט כך,
ללא צנזורה,
ללא מילים יפות או דימויים.
|
כשאני רואה אותך
אני מרגישה מאושרת
וכל מילה שלך גורמת לי לחייך
וכשאתה נוגע בי
אני מרגישה אחרת
|
אני מצטערת שאני נפרדת ממך ככה, במכתב, אולי אין לי מספיק
אומץ, אולי אני פחדנית, אבל אל תשפוט אותי
|
בניגוד אלייך, את הדובי הכרתי מכל פינה אפשרית - הרי איתו
ישנתי כל יום ואיתך רק פעם בשבוע. בכל פעם שהסתכלתי עליו, על
הדובי הזה, נזכרתי בך. כמו ילדה קטנה ונאיבית.
אחר כך נפרדנו.
|
צוייר בעפרון פחם + עפרון 6B
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
היי
מישהו שומע
אותי
היי
מישהו שומע
אותי
הלו
מישהו שומע
אותי
חייל פצוע שאיבד
את מיתרי הקול |
|
