|
 91324971
ביקשו בגוף שלישי... אז הנה:
דור הקטנה הגיחה (אומנם במשקל של אפרוח...) בסערה
בשנת 1986 אחרי 3 בנים (!!!) לשכונה נידחת ובלתי
מוכרת ליד נתניה.
ואם תהיתם - דור הקטנה הוא כינויה בשל גובהה הרב
(כל ה-154 ס"מ שלה!) ונפח גופה האסטרונומי...
אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני כמה ימים, למרות שבעצם עברו
4.5 שנים מאותו יום נורא - 19.1.1998
|
אני משפילה את מבטי לרצפה, דמעות זולגות מעיניי, "אני רק רוצה
שתחזור..."
"את יודעת שזה בלתי אפשרי..."
|
המוות תמיד היה משהו מרוחק, בלתי מוכר, נושא שאפילו לא טרחו
להעלות בבית...
|
היו הייתה ילדה קטנה... שמה בישראל היה סיגל.
זה מתחיל כמו כל סיפור...הילדה גדלה... התפתחה... הפכה לחתיכה
ברמה... אמא אמרה לה לשמור על עצמה ...שלבנים לא מגיע זכויות
נגיעה. אבל הבת בגיל ההתבגרות, לא מקשיבה לאמא החכמה...
|
"להתאבד זה כואב?" שאלתי את נועם.
"מה פתאום? זה נורא כיף" הוא ענה.
"כיף? איך זה יכול להיות כיף?"
|
יש כאלה הטוענים שלכל אחד יש מטרה בחיים. מהי המטרה שלי? כי אם
יש אחת כזאת - באמת שהיא לא מובנת... האם יש מישהו שבאמת יודע
מהי המטרה שלו כאן, בעולם, ביחד עם שאר בני התמותה?
|
"האם זאת רחל ברונשטין?!" שואל הרב "כן.. זאת היא.." ואז הוא
שוב דוחף את הצמר-גפן לפיה, מרים את ראשה ומהדק את הקשר שעל
פניה"
|
חג. ערב. נרות. ארוחה. שקט. עצב.
עוד חג, עוד ארוחה, ושוב אתה לא נמצא.
6 שנים. כל-כך אבסורד.
איך הזמן עובר, טס.
|
ששוב נהיה ביחד.
אני שלך.
ואתה שלי.
|
הדמעות זולגות
המחשבות מתרוצצות.
מנסה להבין
בפעם המאה
איך זה קרה
למה זה קרה.
|
יש ילדה, שלי חברה,
משחקת משחקים, ללא הפסקה.
|
רציתי לחבק אותך.
וחיבקתי אותו.
חלמתי עלייך.
וקראתי בשמו.
|
מניחה את האצבע,
על ההדק.
מסתכלת במראה,
בוכה...
מדמיינת אותך איתי...
|
אני אחראית על חיי. אני אחראית על גופי. אני אחראית על מעשי,
בדיוק כמו האחריות שאני לוקחת עליהם.
איך בן-אדם אמור להתעצב כשאחרים מעצבים אותו?
|
יודעת שזה אבוד. שזה לא יקרה. מפחדת. שתמיד נישאר כך. שאתה
תישאר רחוק מאיתנו. שהעצב לא יחלוף.
לא רוצה שהעצב יעזוב. ואיתו גם אתה. רוצה לראות את החיוך. רוצה
לראות את העיניים הכחולות. רוצה לראות את הנמשים.
|
זה כואב.
בלב.
חזק.
לדעת שפעם היינו מאושרים. מושלמים.
והיום אנחנו סתם שבורים.
|
רצית למות?
לא, רציתי להישאר איתכם, אבל זאת לא הייתה ההחלטה שלי.
איפה אתה עכשיו?
אני לא יודע, אני לא חושב שאני בשמיים, אני פשוט... פה.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
"
"
הלן קלר.
("אמת בסלוגנים"
בהוצאת בוליביה
ושות') |
|
