|
"נועה נולדה בשדה בן דשא לאבן
נועה הייתה כמו אגל של טל"
טוב, לא כל כך, אבל בגלל השיר הזה קראו לה נועה
מתישהו ברוחות ספטמבר של 1983 היא יצאה לראות מה
הסיפור הגדול.
אמרו שכשהיא הגיחה לאוויר העולם
היא אפילו לא בכתה
כבר אז היא ידעה מה מצפה לה....והחליטה לשתוק.
נועה לוקחת קשה את העניין של "הקדמה קטנה על עצמך"
כי היא לא ממש יודעת מה היא רוצה להגיד על עצמה
נועה עורכת מחקר מקיף בנושא-
"כיצד להרוס לעצמך את הגוף והחיים בשמונה שלבים
קלים"
עד עכשיו, בהצלחה מרובה. (בקרוב הספר)
היא אוהבת מסטיקים עגולים בצבע אדום
ווינסטון לייט
את האנשים שקוראים את השטויות שלה מידי פעם
וחורף.
הסיפורים שבארכיון שלה- את רובם היא כבר לא ממש
אוהבת או מעריכה ולא מורידה אותם מאיזו גרפומניה לא
מובנת.
המלצות המערכת-
גבס, הלוואי, שעווה, לילות לבנים, 3 דקות, תאוריית
הקאמל, ואהבתי, שחור-לבן, שקיעות, חולצה, מה זאת
אהבה, סיפורי ידיים, סיפוריי חלומות, האמת העירומה
ובוקר.
האהובים שלה- פיטר (!!!), סיפורי סלט, ג'וני רד,
סוזן ולאונרד, גם אלוהים מעשן לאקי ואף פעם.
ד"א, אחרי שנים של חיים בחוסר ידיעה, גילתה לה נפש
טובה את סוף השיר שעל פיו נקראה.
אז ,
"נועה נותרה בשדה בן דשא לאבן, שיר אחרון יזמר לה
הטל וכל חרציות השדה יפות הכותרת, בוכות עלעל,
עלעל".
נועה נולדה, יופי, ומתה בודדה, מסכנה, ובשדה.
:[ סיפור חייה...
"אין, אמר האיש שישב לידי, נשים לא יפות,
יש פחות מידי וודקה."
(רוני סומק "קיצור תולדות הוודקה")
וניסינו לחתוך, הפעם עם מסור קטן ומחליד, והאהבה, רק נפצעה קצת
בקרום למעלה, אבל חוץ מזה, כלום, "גורנישט", כמו שאימא שלי
הייתה אומרת.
|
"אהבה להרכבה" היה כתוב על הקופסא-"חצי שעת עבודה מקסימום, ויש
לך אהבה לכל החיים, באחריות-ניתן להחזרה תוך 14 יום באריזה
המקורית".
|
אבל אתה עסוק בלקלל את האמאמאמאמא של האוטו, לקלל אותנו
שביזבזנו את כל הכסף על השתייה, ואת המוניות, שלא יעשו מצווה
ויקחו אותנו הביתה.
|
אנטיגונה נעלבה קצת ואמרה שהיא מקווה שהיא יותר מזונה.
וסיפרה שאמא שלה ידעה שהחיים שלה יהיו קצת טרגדיה, אז היא קראה
לה ככה.
"לפחות זה לא היידי", היא חייכה.
|
אי אפשר להגיד עליי שאני יפה. כמובן שיש אנשים שאומרים. הם
מנסים לשפר את ההרגשה שלי. יש בי דברים שאני אוהבת, אבל את
רובם אני לא, וגם על אלו שאני אוהבת יש לי המון ביקורת.
|
תשמע", אני אומרת לו, "דפקתי איזה חמישה ראשים, חצי אקסטה ושתי
שורות של קוק, ועכשיו, עכשיו אני מרגישה כמו פאקינג ניק קייב"
שניה וחצי אחרי שאני מסיימת את רצף המילים אני מקיאה את נשמתי
שתי סנטימטר ליד הנעל שלו.
|
אתה מיהרת וצחצחת שיניים מולי במבט ערני ומפוקח ואני הרגשתי את
הצלילות ממני והלאה ואספתי חלקי אתמול.
|
פקדנו עוד בית קפה שטוף שיחה של אמצע שבוע, אוחזים ביד אחת,
פוזה תל אביבית נרכשת, כוסות כבדות של קפה חם ובינינו חוצצת
עוגת שוקולד שכבות עם טעם כבד של רום ספוג, בדיוק כמו שאני
אוהבת.
|
שהייתי קטנה, ממש רציתי שתשבר לי הרגל, לא משהו מסובך, איזה
שיברון קטן ולא כואב
|
אני מתיישב בכבדות על דרגש העץ שמשמיע חריקות ייסורים ואלוהים
מוציא מפוחית חלודה ומנגן את הבלוז.
|
על הכסא שמולי, כתובות בטיפקס ובלורדים כל מיני הברקות,
סיסמאות.
ובן, "פרדס כץ השולטים", "זוהר ארגוב המלך" ו-"סיגי פלוס משה
שווה אהבה לנצח נצחים שימותו הקנאים",
|
אל תשאלו אותי מה היו הסימנים שלפני, איפה היו המבטים, הריבים,
לא אוכל לענות לכם.
אבל ברגע שהוא החליף לשלישי ידעתי שאין יותר כלום.
|
אל תחייך, לא עם החולצה הזו, הכחולה, אל תחשוף אלי שיניים של
מעשן, את אותה שן סדוקה שעוד זוכרת את טעם מסע הלשון שלי בפיך
|
אני רואה אותי מטיילת, עם תרמיל קרוע ונעליים ישנות, קול של
ג'ניס ג'ופלין, אף סדוק מהקוקאין, ובעיות בכבד מהאלכוהול,
הולכת חזרה מעוד מזדמן אחד, אני תופסת טרמפים, אני כל כך יפה
שם, קו פי מבשר על תלאות חיי, וקמטיי צחוק מספרים את סיפור
אלפי מסעות.
|
כאן הוא כבר מרגיש כמו בבית, שואף לתוכו את בדלי העשן שנישאים
באוויר כמו הבושם של אימא שלו, פעם, כשהיה קטן, כל כך מזמן.
|
אז אמרתי לה שלא תדאג, כי עכשיו כבר שמונה, ומחבלים לא
מתפוצצים בלילה, כי גם הם הולכים לישון, כי אבא אמר לי פעם שהם
בני אדם בדיוק כמונו.
|
שותים את סוף הלילה מתוך כוסות רחבות שאינן יודעות עדיין
שבקרוב יצטרפו אליהן שתי כוסות קפה של בוקר, שאני אף פעם לא
מכינה כמו שצריך, לבושה באיזו חולצת סוף מסלול שלך וחיוך של
אינטימיות לילה.
|
ומהחלון המיותם אני ונתיבי איילון מתנחמים זה בבדידותו של זה.
הוא מקונן לי על געגועיו לעשן, לריח, לגלגלי מכוניות מנחמות
שיפיגו את בדידות לילותיו, ואני מדברת אליו בעיניים, מספרת לו
על עצבות ימיי, על לילותי המלאים בעשן סיגריות, בדמעות חמות
ובחוסר שינה וריקים
|
מביטה בצללים שיוצרים התריסים על הקיר המוכתם רק בכדי להימנע
מהמבט, שאני יודעת שמכוון אלי עכשיו.
"באמת", אני מוסיפה בשכנוע עצמי של הכנת עוד ראש, כהרגלי,
מפזרת שאריות טבק ונרקוטיקה קלה על הסדינים המוכתמים גם כך
ומרגישה אשמה מאוד.
|
והיד נרדמת בלילה, אלף נמלים רצות לכם ביד בארבע בבוקר, לא
תרצו להזיז אותה?, בליינד תרצו, אבל זה לא אומר שתזיזו, בעלי
לעתיד שוכב לי על היד באמצע הלילה, מי אני שאזיז אותה?, גם אם
יש מליון נמלים שרצות לי על היד, גם עם צרעות בנו שם קן,
אני-קיר- היד לא תזוז.
|
אני רואה את החתיכות הגדולות האלו שאתה חותך לסלט, חתיכות
מדושנות מונחות על קרש לא שטוף, ואני חושבת שזה יכול להיות
סיפור נהדר, המוטיב הזה, המתגנב, של חוסר השקעה בחתיכות סלט
תלושות שאני לא אוכל לעולם.
|
יש חומייני גוסס על המרפסת שלי.
|
אני לא אוהבת את דיבורי הסטאקטו האלו בינינו, מתמסרים בצליפות
חדות של מילים משוננות.
אני לא אוהבת את הדרך שאתה מכבה את הסיגריות שלך, קוטם את ראשם
במאפרות מלאות במבט מאשים.
|
הארנבת של פיטר הייתה לבנה עם אוזניים אפורות, קראו לה מילי,
והוא חנק אותה כדי לבדוק אם היא באמת לא יכולה להשמיע קולות.
|
מידי פעם שומעים התפוצצויות קטנות, כמו ענפים נשברים, ואפילו
אפשר לראות מעט עשן עולה מהפנס, שמתאבל חרישית על גופתו של
החרק שמונח עכשיו בקיבתו החמימה.
|
את כוסות הקפה בעלות המשקע הכבד, היא מזמן כבר לא מפנה, ופשוט
צוברת אותם כאותו אוסף מרשים של שירים עצובים שהיא מחזיקה
לידה, לעת הצורך, ומאיזו סיבה שלא ידועה אף לה, העת הזו מגיעה
תמיד.
|
הרובים נמצאים במושב האחורי, מכסנית ב"הכנס", ודרוכים, על
אוטומט, רק לחיצה קטנה על ההדק וזהו, שתדעו לכם, רק אחת, קלה.
|
לפעמים אני רוצה להיות כל הסרטים, בלי צבעים, עם צבעים, תשימו
אותי גם בקומדיות, אני אתמודד.
אבל תנו לי חמש דקות, אפילו פחות בסרט שחור לבן, אחד ישן באמת
|
ויולה רוצה לנשק את כל הגברים בסוף העולם, על זה היא חושבת
שהיא משתינה בזרמים קצובים לצלילי שלומי ארצי.
|
זה לוקח רק עשרים דקות, לפעמים קצת יותר אם היא נכנסת להרהורים
המחורבנים שלה על איך החיים שלה באמת היו צריכים להראות.
|
היום יום שבת, וים כמנהגו נוהג, כי אינו יודע שהוא ים, וחותך
את השמש לאלפי זוויות, והשמש אינה אומרת דבר, אינה מתמרדת, את
החתכים היא מצניעה לקרניים מנצנצות, ואת הדם היא מעלימה
בקרקעית הים.
|
(ולא רק הבטחות
הם מפזרים,
גברים).
|
מחכה לחתוך
רגעים כואבים
באמת
|
ראיתי את גלי התום
מתנפצים למול עיני
|
לא מזיז לי את קצה הציפורן שהיא עשתה לך עוגה ליומולדת.
אני נורא שמחה שהיא מרשה לך לזיין אותה בתחת, יופי לי.
|
הוא אמר לי "אין ג'וני ווי טרסט", ואני התאהבתי בשפתיו, שמדדו
מילה מילה וטעמו את ההברות, מלקקות פסיקים ונקודות שנמרחו על
בשר שפתו התחתונה כמו שחקן בסצנות שחוקות.
הדליק לי סיגריה, ואני, נשיות חלשה ומתפרצת לרגעים, התאהבתי
בתנועת היד הבוטחת שהעבירה לי סיגריות
|
קראתי אירווינג וולש, מילות ההרואין שלו נפלו על עיניים
שמקוות, כל כך מקוות להיות אחת מהבחורות מצועפות המבט וחריפות
המשפטים בסיפורי האלכוהול שלו שנשפך בין הדפים ועל הכרית שלי,
בלילות שעוד עישנתי סיגריה עם יד אחת מחוץ לחלון.
|
שלושה אנשים מתוך חמישה שתראו ברחוב, יש להם מישהו בחיים
לשניים מתוך החמישה האלו, אין.
|
אתה אומר שזו טעות של שנינו, שאין אשמים, תגיד, נדפקת על
באמת?!?, אנחנו רבים!! ר-ב-י-ם, אתה צריך לדעת כשאנחנו רבים,
כלומר אני ואתה , אתה אשם
|
יותר קל לגרד את העין שהאצבע בפה, זה משהו ששמתי לב אליו כבר
מזמן, מדהים לאיזה דברים אתה שם לב כשאתה מנסה שלא לדבר עם אף
אחד לכמה שיותר זמן.
|
אני אכתוב, ועוד איך אכתוב, המילים ינזלו מאצבעותיי אל תוך
המסך הזה, שמולי, ויתגבשו לכדי יצירה נוגעת, עדינה, כואבת,
|
שרטטי מפות אנגליים רצו להזהיר אנשים כי יש מקומות שהשתיקה יפה
להם, ואני מזכירה לעצמי כי אפילו שתיקה לא נשארה בי ואני מדברת
את עצמי פרוסה אחרי פרוסה, מגישה לך אותן בשפתיים נוטפות חשק,
|
ואתה כועס, כי אחרי הכל יכלתי להביא איזו מברשת קצת יותר
רצינית, חשמלית אולי.
ואפילו משחת שיניים לא הבאתי, אפילו לא מהקטנות, ואתה לא אומר
כלום ורק מסתכל עלי במבט מאשים.
|
מוריסי-וויסקי, וויסקי-מוריסי, מדי פעם מתגנב לרשימת ההשמעות
שלי איזה לאונרד כהן שפוף ומלנכולי, אבל חוץ מזה כלום.
|
הוא מכיר את טירופה ויודע את טעם דמעותיה ואת הצלקות הקטנות
שחרוצות בסכיני עינויים מתחת לצלעותיה.
והיא יודעת את בדידותו ואת החורים העדינים שאוכלים בו עצבות.
|
את שאריות הטעם שלך על השפתיים שלי אני אמוסס בשפתיהם של גברים
אחרים, שריחם המחוספס והלא מוכר ידבק בי זמנית, חוקים מתמטיים
פשוטים של ריחות שמתנדפים אחרי איקס זמן, אהבות שנגמרות אחרי
זד שנים, מישהו, ככה אמרו לי, כבר חיבר לזה נוסחה, זה עובד.
|
זה רק ריבאונד, אתה אומר לי ואני תוהה לעצמי איך מילה כל כך
אמריקאית נכנסה לו אל אוצר המילים, ואני, שלא מבינה בכדורסל,
יודעת רק לאיית לך את עדינות היד ואת החיבוקים המאמצים של שישי
בלילה, ריבאונד?, לא, אני לא יודעת מה זה ריבאונד, אני יודעת
את רכות השפתיים וי
|
אל הארכיון האישי (100 יצירות מאורכבות)
|
|
- יש פה מישהו
שאבא'שלו
ערומקו?
- כן!
- חוץ מאפרוח
ורוד?
-... |
|
