|
החתולה שלי, שפרה, מדברת אליי. לא כל הזמן, רק פה
ושם. אנשים הגיוניים נוטים לחשוב שחתולים לא מדברים.
אלה הפחות הגיוניים, מצדם, טוענים שאם חתולים כבר
מדברים, לפחות שיגידו דברים חשובים. יגלו לנו סודות
על איך פועל העולם, וכאלה. כשאני אומרת את זה לשפרה
היא רק מחייכת ואומרת שחתולים לא אוהבים הגיון.
נועיה וולק נולדה לפני מספר לא מועט של שנים, בשנים
עשר באוקטובר, תחת השם נועה וולק, אבל למה לרדת
לפרטים? בזמנה החופשי היא כותבת, שוקעת ברחמים
עצמיים, שומעת מוסיקה ואוכלת עשב, אבל לא מעלה גירה.
לפחות לא תמיד.
היופי הוא לא הכל בחיים.
בחנות הספרים משך ספר אחד את עיניה. "הלקסיקון הרפואי השלם".
הספר הזה נראה לה כמו התחלה נפלאה לעתידה האקדמאי הצפוי. עת
שילמה בקופה, גמלה בה ההחלטה: היא תמצא תרופה לאיידס.
|
אתמול, כשהתעוררתי בבוקר, הסתכלתי סביבי, בחנתי את החיים שלי,
ופתאום זה נפל עליי כמו לבנה. פתאום הבנתי שהחיים שלי עשויים
מקיטש. כאילו שלמי שיצר אותי לא נשארו מספיק חומרים לפסל בהם
את חיי, אז הוא השתמש אך ורק בקיטש.
|
לקחתי את שפרה, העמדתי אותה על מדף כך שתהיה בערך בגובה
העיניים שלי, ליטפתי את ראשה ואמרתי "תגידי 'פוראבר אבר',
שפרה'לה." "מיאו," ענתה שפרה. "פוראבר אבר," אמרתי. "מיאו,"
ענתה שוב שפרה וריחרחה את אפי.
|
העוברים והשבים שברחוב עצרו בראותם אותי, חלקם משתאים, חלקם
משועשעים מהאופן בו נראיתי, חצי רצה חצי צולעת על עקבים
גבוהים, מנסה לא לדרוך בתוך שלוליות.
|
הוא היה בחור לא גבוה במיוחד, ממושקף, בעל שיער קצר, הוא הזכיר
לי בחזותו מעט את סמית'רס מ"משפחת סימפסון", והוא תקע בי
מבטים. לקחתי מהברמנית את בקבוק הדיאט קולה שלי, לגמתי מעט
מהנוזל הצונן וחייכתי אליו. "היי," אמר, "אני ארז."
|
פעם אחת, בממלכה רחוקה, שלא הייתה ולא תהיה אף פעם, אבל לצורך
הסיפור הזה היא קיימת, גרה לה משפחת מלוכה. תושבי הממלכה
זניחים בסיפור הנ"ל, משום שכולם היו איכרים חסרי הון ומעמד
חברתי חשוב, ובשביל משפחת המלוכה שלנו, הם היו אכן שווים לאפס.
|
אני צופה בה כשהיא נוגסת בכריך וחתיכת דג מלוח נשארת תלויה
לשבריר רגע בזווית שפתיה. היא מכניסה אותה במהירות לפיה, לועסת
בתיאבון כמעט חייתי. היא מביטה בי בחזרה. אין בינינו בושה;
לפתע אנחנו מכירים שנים.
|
אני סקרן. אינני יודע כיצד אישן בלילה אם לא אגלה את הסיפורים
המלאים מאחורי התעלומות האלה. היכן מסתובבת גופת הצעיר
מדימונה? מי צבע בטושים את כפות רגליה של הקשישה מירושלים ואז
ערף את צווארה?
|
כשקירבתי אותה לפי, קפץ עליי תיקן גדול וכה נבהלתי עד שהפלתי
את כוס החלב מידיי.
|
אני מרגישה את גופי נאכל ומתכלה במהרה מבפנים.
|
אם הייתי רוצה הייתי יכולה להעביר חוט בין הדירות שלנו והיינו
יכולים לדבר דרך גביעי אשל ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול
למתוח חבל ולעבור באמצעותו לדירה שלי. אבל אני עוד לא העברתי
חוט עם גביעי אשל והוא עוד לא מתח חבל ולכן אני צריכה להסתפק
בינתיים בצפייה ממושכת
|
מודעה אחת משכה את עיניי: "מחפשת שותף שלא פוחד מג'וקים".
בראשי דמיינתי את השותפה שלי: עדינה, שברירית, בעלת שיער ארוך
ובריא, עיניים בהירות, עור שזוף וחלק ושדיים שאראה מפעם לפעם,
כשלא תקשור את מגבת האמבטיה הדוק מספיק סביבם.
|
בחוץ נושבות רוחות קרות, אבל השמיים בהירים ואין גשם. במטבח חם
מאדי המרק, ולי חם בפנים מהמרק.
|
התרוממתי על קצות אצבעותיי וקטפתי לי ארטישוק מהעץ. הבטתי
בארטישוק. הוא היה מאובק מעט, ולכן ניגבתי ממנו מעט אבק
בזהירות, מקפידה לא לפצוע את אצבעותיי. לפתע פקח הארטישוק את
עיניו והביט בי.
|
כשאני מתעורר בבוקר למחרת אני רואה אותה עומדת ומביטה בי
בחרדה. "מה קרה?" אני שואל. "אהה," היא מגמגמת, "אני לא בדיוק
יודעת." אני קם במהרה מהמיטה ורץ להביט במראה. מהמראה נשקפת
אליי דמותי הסגולה. מסתבר שבמשך הלילה הפך עורי לסגול חציל
בוהק כזה, כמו... כמו חציל
|
נועה מכוערת. היא יושבת מול הקיר ועסוקה בבהייה מאסיבית בו.
הרדיו משמיע דיווחי תנועה. דמעה מכוערת זולגת על לחיה של נועה.
"כשאת בוכה את לא יפה" מתחיל הרדיו לזמר. נועה קמה, מוציאה את
הרדיו מהחשמל וזורקת אותו מהחלון. המציאות היא לא דבר נחמד.
|
מהמראה נשקפה אליי בחורה, שהמסקרה שלה נוזלת על לחייה בפסים
שחורים, שהליפסטיק שלה מרוח, שקצה השרוול שלה מרוח בשכבת אבק,
אבל היא חייכה. "אל תחייכי," אמרתי לה. היא המשיכה לחייך. "למה
את מחייכת?" שאלתי. דמעה נוספת זלגה על לחיי. היא המשיכה
לחייך. "מי את?" שאלתי
|
זה יקרה לך במפתיע. אתה תיכנס לשם במקרה. אתה לא נכנס למקומות
כאלה בדרך כלל, אבל הפעם... לא יודע, חבר ישלח לך את הכתובת או
שבטעות תקליד אותה. בכל אופן, אתה תגיע לשם, לחדר עמוס באנשים,
ואז תמצא אותה.
|
העט שהוא מחזיק בידו כבר רועד. חלק הגומי שלו כבר מכוסה במעט
זיעה. הוא לוגם לגימה אחרונה מכוס הקפה. התנור פועל בעוצמה
מלאה. אם כך, אין מוצא: מחר יום האהבה הבינלאומי, והוא החליט
שיכתוב לה משהו
|
לפתע נעמדה במקומה, הרימה את ידיה וראשה כלפי מעלה בדרמטיות
שלא הלמה סיפור קצר מהמציאות היומיומית השפוייה יחסית, וקראה
"אבל למה? למה עשית אותי טיפשה, אלוהים?" "אני מצטערת," עניתי
לה, "אבל לפחות את נחמדה."
|
עומדת בצד, משחקת בקווצת שיער בודדת, נעה בחוסר נוחות מצד לצד,
מנסה לזייף חיוך, להעמיד פנים איכשהו שאני לא סובלת נורא,
ושגוש הכותנה הספוג שתקוע בין רגליי אינו גורם לי לכאב שלא
ניתן לתארו במילים.
|
דמדומי ערב. שני צללים נראים במרפסת הבית הקטן והישן. המתבונן
מקרוב יראה כי היושבים הם איש ואישה, שניהם נראים כאילו עברו
מזמן יותר משבעה עשורים. מכשיר רדיו קטן הניצב לידם מנגן
מוסיקה איטית, ישנה.
|
אדם זקוק לשקט שלו. אני ישובה ישיבה מזרחית על הספה הגדולה,
רגליי יחפות ואני מכוסה בשמיכת פליז, על ברכיי ספר של אפרים
קישון ועל השולחן מולי כוס יין אדום וחבילת עוגיות.
|
הוא ישב מול המחשב ושיחק פריסל. הרקע הירקרק ריצד מול עיניו
בעוד מוחו חשב "מלכה יהלום על מלך תלתן" ושלח אותות לידו
הימנית, שתזיז את העכבר בכיוון הנכון.
|
קראו לה איה. היא אמרה שההורים שלה קראו לה ככה בשביל יענו
להגיד ארץ ישראל היפה. אלה שלא היה אכפת להם פשוט הנידו בראשם
והמשיכו בחייהם, בעוד שאלה שכן היה להם אכפת טענו שקראו לה
איה כי כשההורים שלה ראו אותה פעם ראשונה הם כל כך נבהלו שהם
צרחו אז ככה קראו לה.
|
כשאיתי קם בבוקר, הוא מצא ליד המיטה שלו צנצנת. זו לא הייתה
צנצנת מיוחדת באופן מיוחד, כזו שנראית כמו אחת מהצנצנות שאמא
שלו קנתה באלף שקל והוא אף פעם לא הבין למה, וזו גם לא הייתה
צנצנת שמוכרים בשוק בחצי שקל ואתה פשוט לא יודע איפה היא הייתה
קודם...
|
tם היו מבקשים ממני לציין מהו החפץ שגרם לי הכי הרבה סבל בחיי,
הייתי ללא ספק אומרת שאלו הם הטושים השחורים.
|
יש כל מיני דרכים לאכול קרמבו, שהרי כל קרמבו משלב בתוכו שלושה
אלמנטים: השוקולד, הקצפת והביסקוויט. יש אנשים שהכי אוהבים את
הקצפת, יש אנשים שהכי אוהבים את השוקולד, ויש אנשים - האנשים
הכי נורמליים, כמובן - שהכי אוהבים את הביסקוויט, שהוא-הוא
המהות של הקרמבו.
|
"אאוץ'!" קראתי בקול רם וחבטתי בידי בעורפו, "זה רותח! כמה זמן
חיממת את זה?"
"באמת," הוא הרים אליי את ראשו, "את מעדיפה שיהיו לך כוויות או
שערות על הרגליים?"
"כוויות," עניתי בכניעה ונתתי לו להמשיך לכסות חלק נכבד מרגלי
בנוזל צהבהב רותח.
|
לנחום הייתה חברה. החברה של נחום הייתה גבוהה, חטובה,
בלונדינית, עיניים כחולות, חוש הומור, אינטליגנציה גבוהה
וכשרון בישול. נחום אהב מאוד את החברה שלו, וגם החברה של נחום
אהבה אותו. אבל מה, כמה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת, נחום
פתאום שם לב שלחברה שלו יש שפם.
|
מתתי. ככה סתם, קמתי בבוקר רגיל אחד - והתפגרתי. זה לא קרה ישר
על הבוקר. לפני האירוע המצער הספקתי עוד לזחול בעצלות ממיטתי
החמה, לאכול ארוחת בוקר, שהכנתה לא הייתה מספקת יותר מאכילתה,
ולהתקלח. אבל בכל זאת, מספר רגעים לאחר מכן כבר לא הייתי בעולם
החיים.
|
שקיעה בין עננים,
המייתן של יונים,
סופת רעמים,
תלחשנה כולן את שמך,
דודו.
|
גוש הליחה הסמיך
שייווצר במעמקי גרונו של אחד הערסים
ויכוון היישר אל מדרכת האספלט החמה
|
בפלטפורמות בוהקות ובפוש אפ צמוד אפסע אליך בצעדים איטיים, ספק
חסרי בטחון, ספק נוטים ליפול, ואשרבב את שפתיי כלפיך. אולם אתה
רק תוציא את ידך השעירה מחלון מכוניתך, תגביר את המוסיקה
המזרחית ותיסע משם.
|
הוא היה בטוח שבתקופה שלנו, במאה ה-21, אנשים כבר מקבלים דברים
כאלה בקלות. אבל בכל זאת, היה לו קשה. קשה לצאת לעולם ולהכריז
שאתה מאוהב בעמיתך לתוכנית הטלוויזיה שלך, שהוא, כמוך, זכר.
|
אחרי שהסתכלתי בחור המנעול המזויין של הדלת הקטנה, התחלתי
לבכות. זה לא שראיתי שם איזו ארץ קסומה עם ציפורים מצייצות
ובלי עננים ועם אופוריה שלטת, וגם לא ראיתי שם את בחיר ליבי
מנשק את הפוסטמה שלו. בכלל לא. מעבר לחור המנעול נגלה לעיני
רחוב רגיל, אפרורי אפילו...
|
במה חטאה.
מה לא עשתה כשורה,
שנועדה בגללו לחיות כמטאפורה.
|
"אני יכול לכתוב בלשון נקבה", אני מתריס, מסובב את הכיסא בחזרה
אל המחשב, שולח ידי אל העכבר ופותח מסמך חדש ב"וורד". אני מותח
את מפרקי אצבעותיי ומתחיל. "היום קיבלתי מחזור", אני מקליד
ומייד מוחק.
|
פמיניזם הוא לא בהכרח דבר רע...
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
הכי אירוני זה
שהתאומים התרסקו
על קטע ברחוב
שקרוי על שמו של
יצחק רבין ז"ל,
פשוט אירוני, או
שאולי זה
מקאברי? או
סאטירי?
או אולי סתם
דבילי.
חזי מ-144, מנסה
למצוא את הנקודה
הישראלית. |
|
