|
הבטתי בשעוני. שעת החופה היא בעוד כעשרים דקות. כלומר, עליי
להגיע אל הכלה ברבע-שעה הקרובה. הבטתי אל עבר השירותים. עצם
המחשבה על לגשת לשם מילאה אותי בכאלו רמות של ערגה שאפילו הסמל
של שירותי הגברים נראה היה לי כמפתה.
|
אם לומר לכם את האמת, חבריי, לא זיהיתיה מיד. בהחלט נדפה ממנה
אותה תחושה בלתי ניתנת לערעור התוקפת כל אדם באשר הוא, כאשר זה
ניצב אל מול חלק מיישותו. אך אל נא תשכחו כי נפש האדם סבוכה
היא, וכי חלקיה רבים, יש האומרים, מן הכוכבים אשר בשמיים.
|
היא אמרה שיש שם מיצג חדש של פינגווינים, והבטיחה לי בחיוך
ממזרי שאם אני אבוא איתה, נעשה אחר-כך משהו שאני רוצה. אותי
כבר התחיל להטריד שמה שאני רוצה זה כבר לא מה שהיא רוצה, אבל
הדחקתי את זה לשולי תודעתי, והתרכזתי בתצוגת החיות.
|
הדף שאלבז שירבט עליו היה העברת הירושה אותה קיבל מסבו, חתומה
על ידי שני עדים ועורך-דין. רק אחר-כך התברר להרצל כי אלבז ידע
שיש בבנק עורך-דין לאחר שזה ניסה להבהיר לו בראשית השוד את
חוסר-החוקיות של המעשה הפלילי אותה הוא מבצע, ובתגובה לכך זכה
לכדור ברגל.
|
אני לא יודע מה עבר לי בראש. הלכתי ברחוב, בדרך לביתה של
חברתי, כשלפתע שמתי לב אליו עומד באמצע השדה. לא יכלתי להתעלם
מידיו, פרוסות הצידה כמבטיחות דבר. כובע הקש המצחיק שעל ראשו
גרם לי לגחך. חייכתי לעברו, וניגשתי אליו. הבטתי סביבי.
|
אז הוא הנהן בעצב ואמר שהוא באמת האחרון, אבל אז הוא אמר שהוא
עייף ושהוא לא יוכל לעזור לי. אבל אז אמרתי לו שאני מוכנה
לעשות הכל בשביל לא לקבל ציון שלילי בהתנהגות, וכשאמרתי את זה
העיניים שלו נצצו לפתע והוא שאל אותי אם אני באמת מוכנה לעשות
הכל.
|
הוא לא יכל לאונן בשום מקום אחר באותם רגעים מלבד השירותים, כי
הוא פחד שאימא שלו תחזור הביתה ואז הוא ייאלץ למצוא כל מיני
תירוצים מדוע הדלת נעולה, וקולות משונים בוקעים ממנה. פעם
שעברה הוא נאלץ להגיד לה שהוא לוקח סמים ובפעם שלפני הוא טען
שהוא חטף התקף לב.
|
היא עמדה שם, עם נוכחות של טווס, וחיכתה. חיכתה לחבר, לחברה,
לידיד, לאבא, לארנב מקפצץ - למשהו, הפרט הזה לא היה חשוב לי
כל-כך באותו הרגע. כל שעניין אותי היה שראיתי אותה - ובכך
דפקתי עוד מסמר בארון הקבורה ששמו יואב תירוש.
|
שוב אתה נבהל, אה? מתי כבר תבין שלא באתי לכאן להרביץ לך?
להרביץ לך כבר הייתי יכול לפני רבע שעה, כשפתחת את הדלת. זה לא
מעשה מסובך מדי לביצוע - אתה פותח את הדלת, אני פותח לך את
האף. אולי שבוע הבא, נראה. אבל לא היום. לא, לא היום.
|
התחלתי - אם כן - לארוב לכלבים. עקבתי אחרי אנשים שהוציאו את
כלביהם, מנסה לתפוס כאלו שמניחים לכלביהם להטיל את צואתם מבלי
שיאספו אותה אחר-כך. כשמצאתי כאלו - במקום לדווח עליהם לרשויות
כמו אזרח מהשורה - פשוט שלפתי שקית ניילון מתוך כיסי, אספתי את
הצואה בעצמי, ו
|
אמן הוא, במידה רבה, כמו היסטוריון - עליו לשקף בצורה מהימנה
את המציאות הסובבת אותו, ועליו להביע דעה נחרצת בעניינה של
אותה מציאות, אחרת אין הוא אלא שרלטן כשרוני!
|
עולה השאלה - כיצד להציג את הטבח? האם להציגו כאירוע מוצדק
והגיוני, ובכך לנסות לגשר, אולי, על הפערים שנפערו בין שני
הגזעים שלנו בעקבותיו, או שמא על האמן לכתוב משל שהוא כתב
האשמה חריף כנגד התנהלות החתולים בימים הארורים ההם?
|
"איפה כואב לך?" היא שואלת.
"כאן," אני עונה, ומצביע על הלב.
כבר חודשיים שאנחנו לא ביחד, אבל היא עדיין חוזרת אליי מדי פעם
בלילות, כשאני ישן.
|
נערתי התעכבה לשוב מהמכולת. תמהתי ביני לבין עצמי שמא פגשה
בדרכה בחור כארז ועתה היא משתגלת עימו.
"אם כך," חשבתי, "בוודאי ייקח לה עוד חצי שעה לשוב."
|
כשאני מסיים את מלאכת הניקיון, אני לוקח אותו שוב בזרועי
ומוביל אותו למיטה. אני מביט על המיטה הצמודה, זו שסבתי ישנה
בה בחודשיה האחרונים. לא פעם ולא פעמיים סבא שאל אותי איפה
היא, ופעם אף נדמה היה לי שהוא חושב שאני זו היא.
|
הוא, כאמור, לא היה טיפש. הוא ידע שכדי להשיג בחורה לא די
בפיתוח השרירים. היא רצתה גבר אמיתי, לא אישה שרירית. הוא
התחיל להריץ התרחשויות בראשו, כיצד ייגש אליה ובמילה אחת יכבוש
את נחלתו מחדש, כיצד ישכנע אותה במילותיו העדינות להעניק לו
מחסדי הצ'אנס הנוסף המגיע
|
הוא סוקר את גופה בהפגנתיות. היא דומה מספיק לבן-אדם, בת-אדם,
בעצם. את קימוריה אפשר לדמיין כחזה וישבן, בתאורה הנכונה. את
ארבעת גפיה אפשר להגדיר כוואריאציה של רגליים וידיים. ותודה
לאל, הוא חושב, יש לה פה.
|
היא התעוררה יום אחד ומצאה מעטפה ועליה כתוב - כמעט חרוט -
שמה. מן הסתם, נבהלה. היא לא רצתה אפילו לדמיין איך המכתב מצא
את דרכו אל שידתה, לא רצתה לפענח כיצד עבר את דלת חדרה הסגורה
או את הכניסה הנעולה.
|
זיעת ריצתך הולמת אותך, והשמש המקרינה על שיערך הזהוב יוצרת
מחזה מרהיב. מוחי אומר לאו, אך גופי אומר הן, ואני מראה לך את
הדרך לדירתי.
|
ניק קייב אינו מניח לי, מנגן בראשי את מנגינותיו המורבידיות
בתקווה לזכות בישועה.
אך הישועה לא תבוא ממני, אני רוצה לצעוק אליו. אני בעצמי עדיין
מחפש אותה.
|
"זה לא נראה לך מוזר שהם לא היו קיימים לפני רגע, ולא יהיו
קיימים עוד רגע, אבל שבינתיים הם כל-כך סימטריים ויפים?"
הסתכלתי על הגלים הקטנים, שנראו לי כמו ציור של מכ"מ שראיתי
פעם באיזו סדרה מצויירת.
|
התקרבתי אל הילדים ואל החמור, והם צעקו מעונג וזעקו מרינה על
כך שגם החייל הצטרף למסיבה. עמדתי שם, הם רוקדים סביבו והוא
מביט בהם במבט עייף של חמור שעבר עבר דבר או שניים בחייו, ומדי
פעם העפתי מבט סביבי לעבר הואדי הסמוך, נזכר בחובתי ככובש.
|
הילדים נהגו להתאסף מסביבי ולזרוק עליי אבנים, תוך שהם קוראים
לי בכל מיני שמות אכזריים כמו "אבו נאפחה" או "שמנדריק מנוול".
בכל פעם שהצעתי לבת חברות והיא אמרה לי 'לא', ידעתי ממה מזה
נבע. זה הכל היה בגלל שהייתי שמן.
|
סלחי לי, אך איני חושב שהבנת אותי
כשורה.
מה שאמרתי זה לא
בהכרח
|
לפניי, השולחן,
עץ שכבודו נרמס.
|
כשאהיה גדול, בני יספר,
נהגתי לקחת חגורה
|
לפעמים מתעורר בי הרצון
לתפוס בשרוולו של נוח
ולומר:
חכה רגע.
|
את משחקת בי
כמו בנינטנדו ישן.
|
נראה שאלוהים שכח בכיס
מעילו
את מטבעות מכונת-הכביסה.
|
Charles Bennis kissed his perfect wife and his perfect
children goodbye. He left his perfect home and walked across
his garden, towards his perfect car, in order to drive to
his perfect job.
Charles had a perfect life, and he was perfectly aware of
that
|
צבעתי את עצמי בבטון. "אולי ככה ישימו לב אליי"... חשבתי.
ואכן שמו לב. כלבים השתינו עליי, חנונים קיבלו מכות כשראשם
מופנה על גבי וזוגות הסתודדו כשהם נאחזים בי כדי לא ליפול.
|
עיניה מביטות בי בתמיהה.
"מה אתה רוצה?" היא שואלת.
אני בוהה בה בחזרה ומנסה לחשוב מה באמת רציתי להגיד לה.
"את יודעת," אני פותח "שכבשים אוהבות להשתגל במאונך?"
"מה?!" היא מובכת ואכן עושה רושם שעיניה כבר תרות בעיקשות אחר
דרך מילוט.
|
לפני כמה זמן ניסיתי לבדוק את התיאוריה הזאת, לפיה הפתרון ללב
שבור זה להתאהב במישהי חדשה. יצאתי, התאהבתי, וסתם נוסף לי עוד
לב שבור. לב שבור קטן יותר, אמנם, אבל זה כמו להגיד לילד קטן
שזה לא כזה נורא שהכלב שלו מת, כי הרי עכשיו גם מת לו דג-הזהב.
|
כל גופי רעד. רציתי לצעוק עליהם, לקרוא בקול יציב ואיתן:
"התעוררו! התעוררו!" אך פחדתי מדי. לא כולם יהיו מוכנים להכיר
באמת שלי - כך גרסתי - לא כולם יהיו מוכנים לקום ביום למחרת
כשהם יודעים שאין בכך, למעשה, כל תועלת.
|
היא נשמה את הכרית עליה ישן אתמול - לפני שזרקה אותו. היא לא
הבינה למה הוא תמיד כל-כך מקפיד להריח כל דבר שהוא נגע בו, אבל
עכשיו, פתאום, הגעגועים למשהו לא ברור עוררו אותה לעשות בדיוק
את מה שכל-כך הרגיז אותה אצלו.
|
(לבמה נכנס אדם בלתי מזוהה. הוא הולך בניחותא. הוא לבוש
במלבושים המאפיינים את המעמד הבינוני-עליון - מעין חליפת-ערב
צנועה. כשהאדם מגיע למרכז הבמה, הוא מתמוטט, ומגבעתו נופלת
מראשו. מעתה יכונה 'גופה')
|
(אדם קדמון נכנס לבמה, מבטו השפוף מעיד על חוסר ביטחון. הוא
מסתובב זמן קצר ברחבי הבמה, חוכך בדעתו האם לפצוח בדיבור,
חוסר-ביטחונו עוצר אותו. לבסוף, הוא מישיר מבטו עם הקהל,
ומדבר.)
|
(משרד, עם דברים משרדיים בתוכו. ליד שולחן משרדי ישוב אדם
משרדי, הרושם לעצמו ולאחרים מכתבים ותזכירים, ונראה כאילו הוא
מחכה לדבר-מה. כעבור זמן-מה נכנסת לתוך המשרד מיכל, אישה לא
צעירה, אך גם לא מבוגרת יתר-על-המידה.)
|
אל הארכיון האישי (63 יצירות מאורכבות)
|
|
"בסך הכול כולנו
בני אדם."
סוף פילו |
|
