|
גיא אבק. לשעבר רק "אבק". יליד 1982.
רוצה להיות פיטר-פן, אבל קשה לו.
כותב בעיקר שירים, לפעמים גם סיפורים ואחרים.
"אבק" בא מהצליל של האבק בתקליטים הישנים.
תודה למי שקורא.
(בקשה אחת: לקרוא לאט.)
אחת בלילה. שתינו יותר מדי קפה. כבר סתיו, כבר קר לי, כבר צריך
שמיכה עבה ושנינו מתכסים בה על המיטה הגדולה שלי. אבל לך חם.
אני מציע לך לקחת ממני חולצה קצרה ואת פשוט פושטת את הגופייה
הארוכה שלך ונשארת עם מכנסיים בלבד.
|
האור מהחלון מאיר אותי. הוא בוהק דרך העפעפיים עוד לפני שאני
פוקח אותם, מבהיר את כלי הדם הזעירים, מדליק אור קטן במוח
הישן. לאט-לאט ההודעות החשמליות מתחילות להגיע למוח, כמו צוות
פועלים שמתאסף לפנות-בוקר קר: הרגל מחוץ לשמיכה, החזה חם מגבה
של שירי, שמתנשם עדיי
|
ככל שהוא נשך אותי יותר אני שרטתי יותר וככל שהוא דקר יותר אני
חתכתי יותר וככל שהוא צילם יותר אני התפשטתי יותר וככל שהוא
שתק יותר אני כתבתי יותר. את מייצגת את השירה הוא אמר ואני
הערצתי אותי.
|
כותב פתאום עלייך. לא אודותייך, אלא עלייך, על גופך, על עורך.
עם עט דק מדביק בך קווי דיו, כותב עלייך שיר חורט, שיר עם
שורות קצרות ומשלימות. ואת טוענת שזה מדגדג ולא יודעת שבעצם זה
כואב לך. כשתקראי את השיר יהיה לי יותר קל כי תביני, אולי אז
אני אברח.
|
העצים עומדים קפואים. השמיים לבנים והאוויר והאנשים אומרים
ציפייה מתוחה לשלג. עוד מעט, הם אומרים, עוד מעט. האוויר
יישבר, אנחנו ניפתח, ירד שלג. עוד מעט.
|
"מה את כותבת?". היא לא נוגעת. מרפרפת, רק מרגישה, בלי לגעת.
"אני לא יודעת" היא לוחשת לעצמה ומשרבטת רישום שחור על דפי
השורות. קליק. התמונה נשלפת ומונחת בצד להתפתח.
|
היית יוצאת עטופה בסדין, אני בתחתונים. היית חושפת חצי שד
לשכנים נדודי- שינה. אני הייתי סופר כוכבים, מדמיין כמה אנשים
יעברו מחר למטה, בשיירת המתים, ברחוב הצר והמתקלף הזה.
|
ובעוד כולם רודפים ומתכתשים על הכדור במגרש, אני יושב לי כמה
מאות מטרים מהם, על שפת פלג הדן המתנהל באיטיות מרשימה,
המתאימה באופן מדויק לאווירה של שישי אחר הצהריים. אפשר לשמוע
את השחקנים צועקים בהתלהבות אך אי אפשר לראותם מכאן, בית האבן
הגדול מסתיר את המשחק,
|
"שרפו חלקת אדמה מאחורי הבית שלי, שממש אהבתי ללכת אליה", היא
מספרת לי אחרי שאנחנו שוכבים. האור כבוי, ושנינו כבר מתחת
לשמיכה, מחובקים ככפיות. כשהיא נושפת את המילים מהפה אני מרגיש
שברי אוויר חם על עורפי, כמו איתותי מדורות אינדיאניות:
מ-צו-קה, ה-צי-לו, ט-בח
|
אני רוצה להחביא פתקי אהבה
במגירת התחתונים שלך
ולחכות לך בשובך הביתה
עם חולצה לבנה פתוחה
|
ובלילה אצמיד אזני
אל רשת החלון
ואשמע אותך יונקת אהבה
מן האדמה
|
ירכייך
עודן נושאות את קצף האמבט
בפתחן אני משתנק:
תעשי לי בן, תעשי לי בן,
תעשי לי בת, תעשי לי בת.
|
יפה ועצובה
בשמלת שלולית
אני אמצא אותך
ואחבר לך מנגינה
שתשכב לצד הדרך
כשתסעי.
|
תאהבי אותי:
...בכפות ידיים רחוצות...
...בשירים פתאומיים של מאיר אריאל...
...במקצב של שלושה רבעים...
...במעטפות מנושקות היטב...
|
התאהבי אותי
גם כשתגלי
שכל עצמותיי שבורות?
|
מחר יעלה יום של חיבוקי אבלים
חזקים מכל חיבוקי אוהבים
כל החבלים יתפוררו מעט.
|
וכשמתוך קרקושי האבק
יצופו התווים הראשונים של "סוזאן",
אקלף את הגופייה מגבך
השביר והמוארך
|
לרוחב החזה שלי
פסי רכבת
לרוחבך
עלי שלכת
|
וכשאני יורד בהילוך איטי מהמדרגה האחרונה
אל המדרכה הניו-יורקית המחוספסת
רגע לפני שאני נכנס לבלוז והבלוז נכנס אלי
|
בערב קלעתי לך צמה
ובבוקר פרעתי אותה
|
בת תהיי לי
ואחרייך אחזר כל חיי
|
בשנתך אני
מניח את קצות אצבעותיי על קצות שפתייך
החריצים הדקים של טביעות אצבעותיי
רוקדים עם גבולות שפתייך
את ואלס פעימות הדם
|
אני זוכר שכיסיתי אותך
ובבוקר השמיכה הופשלה ממך
כמו נחש.
|
בתנועתך אפשר לשמוע
את הקולות של קפלי השמיכה
שמשנים את מקומם
עם כל נשימה שלי.
|
שדיה קטנים ורכים
ותמונתה צרובה, כמו בהבזק
או מצמוץ הפוך של חלום:
|
[שירשימה]
1. את
2. המילים שעוד לא נכתבו
3. שדות מוארים
4. בתים בוערים
5. הקצה
|
הדמעות יבשו
עכשיו יצמחו תפוחים מלחיי
ואת תקטפי אותם
כמו שקוטפים ילדים
ושמים בסלים
במפתני דלתות.
|
החתולים שלך בטח
מלקקים את פצעייך
|
המילים שגנבתי ממך מתעגלות
לכדורים ספוגיים
רכי קוצים וארוכי נשימה.
|
פלח-פלח נתקלף
החיוך מתוק יותר כשרק חשים בו
בלחי
|
אורי נשבר בקצוות החיוך
שאת מציירת לי
בלשונך.
|
בבואי אותך אני רותם בזהירות צבעים על כתפיי
ומנפנף לפורר את הנשל היבש מגופך
בכפות ידייך את מפסלת בעורי את כל חלומותייך
כנפיי מתמתחות ופורשות לפנינו דרכים ארוכות
שולחות אותנו מן האבקנים
|
התחרי איתי
עד קצה הגן
בדרך אקטוף לשפתיי
צחוק-חצאית ופעמוני קרסול
|
"יש ים בקצך"
כבר כתבתי עלייך פעם אחת.
והנה אני מצטט את עצמי בשבילך,
שתדעי.
|
הגעגוע שיצוף מעל השאר יהיה אלי.
|
לילה במיטה שלי
הנשימות שלה כמו מטרונום
מרדימות אותי לאט אבל הסוף עוד רחוק
אולי תפסיק לנשום
בואי נלך כבר לישון
אולי תפסיקי את
|
לילה בעיר
שורטת מכוניות
עם המפתח של הדירה שלי
היא עזבה אותי
ועכשיו עוברת בשקט
ושורטת כל מכונית חונה שנקרית בדרכה
|
ואני על הספה קורא יהודה עמיחי
ועלי שלוה גדולה
ותשובות, ותשובות.
|
פשוט חבק אותי עכשיו
והים המלוח הסוגר
לא ייכנס
ונהיה שני גברים עומדים זקופים ערומים
ונוכל להסתכל זה בזה
|
סוף סוף מגיע לנו חורף
חורף רגשי חורף דועך
חורף כואב ומעמיק
של עמיר-לבים, של פורטיסהדים
|
"יבש לי בפה" היא אומרת לי
בעיניים מוסחות, מסיחות,
מעפעפות עשן ואני כמו צמר-גפן.
|
גליון ריק נפרש ממך הלאה
כמו שטיח אדום (דם ניגר
כשייקרש תוכלי לצעוד בו גבוהה גבוהה
כמו נסיכה טריה)
|
פיה במכונית שלי
נסענו אל הים
לבקר קרובים לומר שלום יפה
אני דרכתי בזהירות
על הקו בין המים לחוף
פיה אומרת שכואב לה לראות
|
היא מגששת בחושך אל שפתיה אבל
הן כבר לא שם ולרגע
אולי
מעולם לא היו
בספלים הכחולים השותקים האלה על השיש
|
אני
מעדיף חזה קטן
אבל קשה להתעלם מכך
|
במרווח שבין גופי לגופך
הכוכבים נופלים
כמו גיצים רותחים על בטנך
הרכבות עוברות בינינו
נושאות עולם אחד למשנהו
שבקצה הפסים.
|
פעם, כשעוד הייתי ילד גם בחוץ
היו רעשים שונים
|
...צעדיי רכים בשלג
שוקעים
כמעט והתאהבתי בך.
|
את שלושתם אני אוהב
ושלושתם בשבילי חופש:
חום לילי, סיגריות, שירים.
|
שקט קולעת עלים בשערה
כבר שנה היא גרה ביער
והולכת יחפה ועירומה לגמרי
חוץ מעלים שדבקו בעורה
ועלים קלועים בשערה
|
ואני לא יודע לאהוב כמו קמה
אבל אני יודע להעריץ את פיתולי גופך
להושיט יד ולגעת בקצוות כשהם עוברים
|
את קעקוע הפיטר-פן אקלף מעלי בשריטות בבשרי, ואת היקינטון
אעקור ושום לבנה לא תביט בו.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
העולם קיים.
ואנחנו שותקים |
|
