|
 במקום אחד בלה מאנשה, שבשמו איני רוצה להיזכר, חי לפני זמן לא
רב הידלגו מהללו המחזיקים חנית בנדנה, מגן עתיק יומין, סוס
כחוש וכלב קל-רגליים |
בכל פעם שאתה שומע אותה מדקלמת-לא מדקלמת, מגבבת
מילים שאין בהן אלא קצב עלום, דע שהיא מצטטת את מאיר
אריאל
ומי שעבר
באפריל,
לא יגיע עד ספטמבר.
|
שבעה ימים.
שבעה ימים ושנתיים
והאדמה רועשת
|
שישה עשר ירחים
מתמלאים ומתרוקנים
שוב ושוב
כמו הריאות שלך
|
|
|
עכשיו, כשחזרה
אליי המודעות,
גהרתי מעליה,
מעל פיטמותיה
הקטנות שזהרו
בעיניי כניצוצות
אש. הרגשתי
תחושת עוצמה כמו
לא אף פעם.
נשאתי אותה אל
המישור האירוטי
במוחי כמעיין
בוחן עד להיכן
היא תישאר איתי.
גלים של תשוקה
סוחפים כשהיא
עוברת. לפתע
החטא ממלא את
ראשי, אבל אהבתי
כה פשוטה היא,
כה טהורה כך
שלאף מחשבה אין
כאן משמעות. |
|
