[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יעל לקסמן
כקליפת השום וכו'...

http://www.the-orc.com
ICQ 11984845 11984845
אל היוצרים המוערכים על ידי יעל לקסמןאל היוצרים המעריכים את יעל לקסמן
האמת יוצאת לאור

יעל לקסמן לא באמת קיימת - היא פיקציה, קונספירציה
של הממסד, אנומליה במרקם הזמן-חלל, ובאופן כללי היא
פשוט לא שם.

בין פעילויות הפיקציה המדוברת, ילידת 1982 (כך
נאמר), ניתן למצוא עריכת ספרים בהוצאות אלו ואחרות,
כתיבה במקומות משונים ובלתי צפויים בעליל, הורים,
דירה ושני חתולים (אצל ההורים, לצערי).

דוגלת במנטרה If there's a will there's a way
וטוענת שהשמיים מעולם לא היו הגבול, הגבול הוא נפש
האדם שיצר אותו.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
פקחתי את עיניי, הכרחתי את עצמי להתנתק מהאקסטזה האישית שלי,
אסור לי. אני עדיין זוכרת מה קרה בפעמים הקודמות.

הוא פוקח עיניים כחולות, תמימות-מראה. בחור צעיר, נאה, מוכשר.
התעורר, חולה ומטונף, בפינת הרחוב שלו. השחר עוד לא עלה, אבל
הרעב העיר אותו. הוא לא יכול היה לסבול יותר. החל ספק-לקרטע
ספק-לזחול אל עבר הפח הגדול שבמורד הרחוב.

איבלין היתה גיבורה של סיפור קצר, הרפתקה מרתקת ומלאת חיים, אך
קצרה יחסית.

איבלין היתה מתוסכלת. הרי איך אפשר לבלות את כל החיים בתוך
סיפור קצר, הרפתקה שכזו?

געגוע
מחפשת עוד דרך להמחיש את השתיקה, להמחיז, לכפות עליה לגלות את
עצמה, כדי שלפחות אוכל לדעת עם מה להתמודד - כלום. רע, לבד,
ריק, סגור. אין דבר העומד בפני השתיקה.

נותנים לי זריקה. את זה אני מרגיש, את החומר שמחלחל לו לתוך
האלוהות שבוורידים שלי. אלוהות אדומה, כחולה, כלל עולמית. אני
מחזיק בידי גלקסיה שלמה, והולך לישון.

חייל.
אני חייל. נעים להכיר. וזה לא משנה איך באמת קוראים לי, עכשיו
כשאני חלק מהמערכת.
המערכת קיבלה אותי לזרועותיה הפתוחות, ומיד לאחר שנכנסתי, נעלה
אותי בפנים. ועכשיו, מה אני עכשיו? רק חלק קטן, בורג, אטום
מעוט-ערך של ארגון גדול ומשומן, ארגון מלחמה, מערכת

מדע בדיוני
כולם היו נראים אותו דבר, אומרים את אותם דברים, מגיבים באותה
צורה למראה חמוקיה החשופים ועונים באותן מילים חיוורות לדברי
הזימה, שלחשה באוזנם בעיתות חשק.
הכל היה לה. רק לא את שחשקה בו במיוחד.

לא ראיתי יותר את סבתא שלי בפעם ההיא. אני זוכר את סבא מסתכל
עליה במבט אוהב ואובד עצות. תמיד הוא היה חולה והיא מתה בסוף.
עכשיו אפשר להסתכל על המשפט האירוני הזה בצורה הכי חיה (או
שלא) ומפחידה שלו. היתה לי סבתא. איפה היא עכשיו?

אהבה נכזבת
היה אחד, את שמו את לא ממש זוכרת, שהבטיח לך נהרות של דבש
וטירה עשויית זהב.
את שמו שכחת, ואת ההבטחה זכרת, כי הבטחות צריך לקיים.

את לא יכולה להמשיך, שמה את הילד במוסד גמילה, את הילדה במוסד
שיקום, או לחילופין במחלקה הסגורה של איזה בית חולים
פסיכיאטרי, שולחת את הילד הקטן למשרד הרווחה ובועטת את החתול
וחצי מהבית.

השעון מצלצל חצות... בעיר הדרומית ביותר בארץ, אילת, עיר
החטאים הקטנים.

יעלי משועממת. היא לוקחת את הגפרור שנמצא במגירה העליונה, לצד
אוסף המציתים.

פשקתי את רגליה לרווחה, ליטפתי את הפנים של הירך הקרה, והשניה.
אפילו נשכתי קלות, רק בשביל לראות איך זה מרגיש. לא היה לה
טעם, אבל חשבתי לרגע על רגל עוף ששכחה לקפוץ למיקרוגל.

אוטוביוגרפיה
"יהיה לך טוב להיות איזו שנה לבד", טענה אמא בזמנו, לאחר
שהחלפת את הבחור המי-יודע-כמה בבחור המי-יודע-כמה-ואחד שלך.
"את יכולה רק להרוויח מזה, תגלי את עצמך ותהיי את בשביל עצמך".
ועכשיו, מה את בעצם? את - את, בשביל עצמך. ואת מרגישה די חרא
עם זה כרגע.

בהתחלה זה החיבוק.
תמיד החיבוק.
היא אוהבת חיבוקים, את מגע הידיים האוהבות על גופה החשוף. יש
האומרים שזהו ענין של חוסר ביטחון, יש האומרים שהיא סתם נהנית
להתפנק.

הולכת לבדי ברחובות החשוכים של עיר מוכרת. יודעת היטב לאן אני
הולכת. אל המקום שבו פגשתי אותך לראשונה. שנים עברו מאז, ואני
עדיין לבדי. אחרי שפגשת את האדם שעמו נועדת לבלות את שארית
חייך - כיצד תמצא אחר?

אינטרוספקטיבי
יום אחד, כך קרואלה, יבוא אליה מלאך משמיים, או לפחות תייר
עשיר מארץ מערבית אמידה זו או אחרת.

אהבה נכזבת
בלא דבר נוסף לומר, היא מנשקת אותי על לחיי, מנסה להגניב נשיקה
אל שפתיי. "לא", אני אומר לה, מחבק אותה "אנחנו ילדים טובים,
לא?"

היא לא אוהבת אור. שומרת עצמה באפילה תמידית ומבורכת, חושך,
ומבטה מופנה באופן תמידי למטה. היא לא זוכרת למה זה ככה.
מבחינתה, היתה זו תכונה שלה מאז ומעולם. ומה שהיא לא זוכרת לא
יזיק לה, ויותר מזה - לא יזיק לי. בשביל מה אני צריכה שהיא
תזכור?

אפילו את החשבון כבר לא היתה צריכה לבקש, פשוט היתה מותירה את
ח"י השקלים שלה על השולחן. תמיד ח"י שקלים. הקפה עלה רק 12, אך
היא תמיד הותירה ח"י.
מעולם לא חיכתה לעודף, מעולם לא חסר לה מטבע.

אני מסתכלת עליה ומתחילה פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, פשוט
לצחוק. והיא מסתכלת עליי, שואלת אותי תגידי, התחרפנת לגמרי או
משהו? ולי אין מה לענות, כי אני פשוט נקרעת מצחוק ולא יכולה
כמעט לנשום. תופסת את הבטן מרוב כאבים אבל לא יכולה להפסיק.

שטף של נוזל לבן ממלא את פי, והוא משאיר בפנים את איברו
המתכווץ, ליהנות ממגע לשוני הנגעלת.

אוטוביוגרפיה
לא טוב להיות היסטרית, כשזה מתחיל אי אפשר להפסיק את זה...


לרשימת יצירות השירה החדשות
כשהשמש שוקעת
על ערב חולה
מגיע הליל
בו הסהר עולה

ולי חלום שלם נחלם כל רגע
מחייך וסוחף אותי לעולמות אחרים
מנשק וחולף
מתחלף והולך
ונותר לו ברקע הצליל של ליטוף מיתרים

כל-כך הרבה על כלום
וכלום על הכל

נערת שנהב בעולם מתכת

עצב
מיתרים קרועים
חלומות שבורים
שמשה מנותצת

אני לא רוצה
להיות חלק מביצה

כמו בובה
על החוט תלויה
נוכחות סמויה

קינה
שומעת אותך בין אוושות הרוח
מנסה למצוא מנוח אחרי כל הזמן הזה
שעבר

לכלוך ואי-סדר
הם אויבי האנושות.
כך אמי תמיד אומרת
ואבא לאישור מהנהן

אתה יציב כמו הקרקע
אתה סוער כמו הים
אתה מבטיח הבטחות שווא
ומקיים לי את כולן

השחז סכין
ונעץ.

גיהנום
הייתי רוצה לחנוק אותך

פארודיה
מידה 34 מעוניינת בצנומה
שתיקח אותה אל הקופה ולא אכפת לה מה
כי נמאס מהקולב והיא רוצה להתרגש
דרושה קונה. דיאטה יש.

כמה כוח שיש לך
לראות אותי
לחשוף אותי
לקלף אותי
לצפות בי במערומיי

No tears will you ever shed on me
and no rivers will you flood
as you are lost to me by pain and choice.
My pain,
your choice.

מילותיך תווים, מרטיטות את לבי
והופכות אדמתי רגבים-רגבים
לשנייה לא חשבתי שכך יהיו חיי.

קינה
בדרכי הקודרת אני ממשיכה
עם חיוך וחיבוק, אבל רק לא שלך

Like a black hole
I drift in the whereabouts of the universe
hoping for forgiveness

מביט אתה בי ועיניך כלות
מנסה להשיגני, אך מגיע לא מגיע,
רק רוצה לגעת קלות
אך מצליח לחוש רק את הכמעט.

מכריחה את עצמי
למשוח חיוך גדול על פניי
ואיקס גדול על פניך.

ראיתי את אלוהים.
הוא היה ססגוני ותם
ומרהיב ומושלם
ללא רבב
וכשהפנה אליי את עיניו
ידעתי כי לא אהיה כשהייתי
לפניו.

געגוע
את העולם אקנה לך כמתנה

אהבה
אלף מילים ותו לא יש לי אליך, והלא אלף מילים אומרות הכל.

אתה צורב אותי
כמו אש.

אמונה
ליבך הוא שלו
ונפשך
וגופך
אך את לא בשבילו.

קצרצר
הזכרת נשכחות

איך אחדות פתאום נמוגה
למשמע כל רעד דק

אף הדם שהקרבתי, דמי - דם אנוש
לא מועיל לאלים תאבי מלחמה
חפצי אהבות נכזבות
שאינן עוד מתנת חלקי -
לעיתים אפילו מבחירה.

מה שקורע מבפנים
זה לדעת.

קינה
ויאמרו הבתולות "אין זה כך"
ונצחק
נצחק להן מול פניהן הענוגות

בלית חולם
אורג על נול
הרוח שוב הולמת

גיהנום
זה מטריד אותי קלות
איך דם יכול להפסיק לזרום
בעורקים שלך
אהובה שלי

שתי דמויות חבוקות בענני השלכת
וסביבנו שאון הגלים

בין אהבה לבין שנאה רק גבול דקיק מפריד

אינטרוספקטיבי
לא יודעת מה לומר

יחסים
היא אמרה לי
שאמרה לך
ואתה אמרת לי
שהיא דווקא לא.

ים גדול וסירה בו
שטה קלות
מנסה בעל כורח לצוף

מי אמר לך, מתוקה, שאת לא תצטרכי לגדול?
מה הבטיח לך האיש? כי הוא שיקר לך בגדול

געגוע
ציפור קטנה
על אורלוגין ישן

לדמעות שלי
אין השפעה עליך.

באשר זנחת אותי, שביל ישן-ישר וטהור מידות,
כן ממשיכה אני לתעות בין ארץ ושמיים

העין שקרצה אליי
מילה יצאה מבין שפתיי
ולא חשוב שלא כדאי
למצוא תמיד את הוודאי

גורל
דם תמימים על ידיי, חרוצות ציפורניי
בקורען את העור מעל הבשר
כאן ינוח בשלום מצפוני על משכבו
בעודי אבלה על גורלו המר.

מבשילה
לאיטי
כמו פרח

היא תסנוור אותך
ותמצוץ מעליך
חיים.

המילים זולגות ממני כעת
כפי שאז זלגו הדמעות מעיניי

האין שישנו

עיניך בורקות
ושותקות

ביקורת
ישנם דברים שלא ניתן
להשיג
ללא מאמץ

מצב
עוקבת אחריה
אם כי לא בהכרח.

כמיהה
גע בי באצבע תחושותיך
אהוב אותי בנבכי חלומותיך
דמיין אותי רוקדת בין שבילי זכרונותיך

מתרחקת ממך
מבלי שבכלל אזכור,
לפעמים,
למה התקרבתי.

אין מוצא ללב כואב
אף לא בתפילה
עמוקה ככל שתהיה.

אם יש מאזין לדבריי
הידע למה כוונתי בזו?

תחושתי
רושמת עצמי לפניך
בריקוד אירוטי חושפני
של הנפש שלי
בפני הגוף שלך.

כדג
שותקת אני
לנוכח מילותיך.

במילותיי גרמתי לצער, אושר, קנאה ויגון.
במילותיי הזזתי הרים וביקעתי גבעות, הרמתי עמקים וגיליתי
עולמות.

מחשבות עולות בי, רעיונות כצללים, נשמות בצבע;
מסתורין כמארג שתי וערב עמוס שכבות תככים ויומרנות.

רצון
נשבר לרסיסים
כמיהה
מבעד לסגור התריסים
נמאס
מכל ההיסוסים

יחסים
קבל אותי
כמו שאני.

קצרצר
כשאחרוז, אל נא
תאמר לי די.

לא "כבר לא"
ולא "עדיין"
כי דמעות לי - אין.

כאן ניצב אני מולכם
אוקיינוס של נמושות

כמיהה
שחומה את ונאווה
עורך שזוף שמש
וזרוע נשיקות חמה

לכשתבוא, אחכה לך...

הרהור
יש בידי
עולם של פרעות
המחכות לקרות
בסביבתך הקרובה.

יש מסביבי תחושה
של אי שייכות מוגברת,
בלתי-מוסברת

יחסים
לא אישה אך לא ילדונת
למודת אבלי חיים
כך בחצאית קצרצרת
עטויה בעדיים

לסליחתכם אני עורגת
על שימוש כה גס
במילים כה רכות

כמו עצים,
אנו שואפים מעלה-מעלה,
שולחים זרועותינו לשמיים
כמתוך תפילה

קו
נמתח לאיטו

תן לי קצת חום
כדי שלא אקפא
איתך או בלעדיך

הגות
תאוות הרגע היא פיקציה

אין לה סיפורים לספר.

זורקת מילים וצבעים

זה קצת מפחיד לדעת
שיש מישהו שיודע עליך הכל
כשאין לך לאן ללכת
ואנשים עוקבים אחרייך
יש אדם אחד
ממנו אני פוחדת
וכל השאר - שיעקבו.

צמד שירים
עיגולים עיגולים
ריתוכים ריתוכים
ואני...

גשם בחוץ, הלב מפרפר
משהו בי מתחיל לדעוך אבל עודו בוער
יד נשמטה, נשמתה חמה באור שקיעה
את אבודה, אשחרר אותך בלי רתיעה

כמיהה
קווים וזוויות מרכיבים את חיי.
פונים זה מזה
מאה ושמונים מעלות.

קובץ שירים
רסיסים של תחושה
מנופצים
על רצפה חדשה
של בית לא מוכר.

בטקס זיכרון עופף לו פרפר
מעל המשואות והנערות הבוכיות

הו יחידה שלי מדהימה
טובה אהבתי לך מאהבת גברים
שלך לתמיד אהיה, יפתי
לנצח אגרום לך להרגיש כמלכה
ואהיה לך אהוב ויקר ונעים

יחסים
כספינה החוזרת הביתה
או כשחף
העוזב את המזח.

אך את המשכת
וחקרת
וניסרת קשרי לבב
בחוסר אמונך המתמשך.

קינה
איך בהיפוך של
גלגל
מסתובב לו

הו מלכה קדושה
הנושקת לי בתום.

מפלסת דרכי בין עצים וסבכים
במדבר, באוקיינוס של קרח
רוצה להגיע הביתה, לחזור,
אבל איך מזכירים זאת למי ששוכח?

לפעמים נדמה לי
שהחיים ממשיכים בלעדיי
והעולם כמנהגו נוהג
ומשאיר אותי בצד

השלך אותי למים
צפה בי מתפתלת בתשוקה
לחיים אחרים
או בכלל

שוכבת על הגב ומסתכלת לשמיים
תוהה מתי הכל נהיה כה משוגע

עוד סיפור נגמר
באיבו נקטע
לנגינת מיתר
לצלילי פרידה

אין לי תמונה שלך

עצב
חם בקיץ
וריק
הלילות ארוכים
קרים-חמים
והלב לעולם אינו שוכח

גיהנום
אנשים אפורים
מסביבי...


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
חלונות הזכוכית הצבועה שמילאו פעם את ליבי הפכו לסורגי מתכת
כבדים, מוכנים להתגונן מפני פולשים. השערים הפתוחים שפעם קידמו
כל אורח כבן-בית, הם כיום נעולים ומרוחקים, כבדים ומרתיעים.
אכן, לא קל להיכנס למצודה שהיא ליבי.

תני לי לשקוע במצולות, אל סף המוות, על-מנת שאוכל ללמוד איך
לצוף.
תני לי ליפול אל תוך החושך והפחד, כדי שאוכל ללמוד איך לעוף.

ואתה אומר שאתה לא מבין אותי. שאני זרה לך פתאום, כזרות הגאות
אל השפל. ואני נראית בעיניך כזאת קטנה, כזאת קטנה.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
נורא מצחיק איך אנשים קונים מיליון ספרי בישול, בערך, ולא
מבשלים כמעט כלום כי אין להם חשק. זה מין ניוון שכזה, חברה שלי
אומרת, וידיד שלי משוב לה - life is a bitch and in the end
you die.

כן, זה אנחנו. תיאור מתאים בהחלט לחבורת שוטים מעורפלי-חושים,
בני הדור הצעיר של אומה בתהליך גסיסה מתקדם. אנחנו חירחורי
הגסיסה של העולם. אנחנו ה-ם שחסרה ל"אטום" בשביל להיות פצצה.
אנחנו קדושי השטן. כן, זה אנחנו. חמוצים.

סתם הרהור קצר על החיים. אפשר לשייך את זה בעצם לכל תחום.

באבחת חרב, בגדיעת חוט החיים של אטרופוס, אדם מאבד עצמו לדעת.

נסענו בגשם השוטף, שותקים. אני בצד הנהג, מתמקדת בכביש ובמבול
השוצף מעליו, נשפך על חלונות המכונית כמו דליים שלמים המתרסקים
אל מול פניי.


לרשימת יצירות הקומיקס החדשות
סטריפ
אל היצירה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
סלולארי/וובקאם
אל היצירה
מצלמת סלולר סבירה-למחצה אל מול השמש העולה.

סידרה
אל היצירה
בניאס + חוף מכמורת

חיית מחמד
אל היצירה
אותו אריסטו, קצת יותר גדול.
אוגוסט 2004.

חיית מחמד
אל היצירה
החתול שלי, אריסטו, ב"צעירותו".
אפריל-מאי 2004.

סידרה
אל היצירה

צמד תמונות
אל היצירה

סידרה
אל היצירה

תיעודי
אל היצירה

סידרה
אל היצירה
טיול למבצר נמרוד (קלעת נמרוד), 13.01.08.


לרשימת יצירות הציור החדשות
רישום בעפרונות
אל היצירה
All we are is dust in the wind...

רישום בעפרונות
אל היצירה
שנה (אזרחית) טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת.
וגם לכל הלא-דודים שלא.




אל הארכיון האישי (60 יצירות מאורכבות)
זה לא העולם, זה
אני.





אדיוט ברגע של
הארה.


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/YaelLuxman
יוצר מס' 2908. בבמה מאז 7/5/01 3:48

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליעל לקסמן
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה