| 
 
 
 
 
 
 
 | 
 
 | צילום של הנ''ל מזווית אחרת. | 
 
 
   אולי יעניין כאן את מישהו ששירים של הנ"ל התפרסמובכתבי עת "מאזניים" ו "מטען"...
 לידיעת הקוראים: יש המלצת המערכת על השירים:
 "מחזיר אהבות קודמות",  "ולא תהייה למוות ממשלה"
 ,"לכאורה שום-דבר", "החדר הישן", "אישה בין עונות",
 "חלונות". "נסיעה נעימה", "השמיים היו קרובים מאוד",
 "מענה קולי". "רחוב החלונות המוגפים","פוסע בשדות
 הקרב העשנים", "עיצוב-פנים" ו"ענני-קיץ",
 "שערי החופש", "עם כיוון השעון".
 ממליץ בעצמו על "בעל-חוב", "אהבתינו הקטנה
 והדוממת",
 "בכפר", "אני שאין לי משלי","יש מקום לדאגה", "יש
 אור גנוז".
 ו ...עוד כמה שתבחרו לכם...
 
 
 
 | 
 הוֹלֵךְ עִמָּהּ מֵעַל הַגָּדֵר הַדַּקָּה מִדַּיבְּשִׁוּוּי-מִשְׁקָל עָדִין
 בֵּין הָרָצוּי לַמָּצוּי
 הָיָה שָׁם דֶּשֶׁא יָרֹק וְרַעֲנָן כִּבְיָכוֹל
 
 | 
 | אני לא יודע איך הגעתי לשם. זה היה בר קטן חשוך וקודר בווילאג'שבניו-יורק גרתי שם אז באותו חורף, חיפשתי שם את עצמי. הייתי
 נורא צעיר והיה לי אז המון זמן לחפש את עצמי.
 ברחוב בחוץ בשעת ערב זו, היה קר מאוד.
 
 | 
 | 
 העלים נעים ברוחמבעד לתריסים
 בתמונת צללית נראים כמה בניינים
 מחשבות אורצל מרצדות על פני החדר
 
 | 
 | החלף את הטיפותואת התהומות
 ואת פני המים
 החלף את החיות
 
 | 
 | עוד כותבים את השמותואין מי שיאסוף את החללים
 מלחמות ללא רחם באות והולכות
 סופות טורנדו מצמיתות ימינו באבחה
 
 | 
 | זו השעה שלךזו השעה שאת יורדת אל המים
 רק השמות הם אחרים
 עם כל העדרים השועטים
 
 | 
 | כענף הנושא את פריונושא את עלעליו
 הולם דמותו בסתיו חלומותיו
 בודק את קצוות טירופו עכשיו
 
 | 
 | נעים מאוד קוראים לי ג'וןהוא אמר
 ג'ון פיטרס מגדוד הקלעים הוולשי
 הוא אמר
 
 | 
 | כשאני נכנס למשרדנושבת על פניי קלילות
 רוח מזגן קרירה
 אורבת לכל רגע של חולשה
 
 | 
 | בצילומים של עיר גרמניתלאחר המלחמה
 רואים חזיתות של בתים
 ללא בתים
 רק עיי חורבות
 וחלונות פעורים
 שמיים אל שמיים.
 
 | 
 | על המיטה בלילהאני שומע
 את רחש הממטרות
 של לבבך
 פועם לעומתי בחשיכה.
 
 | 
 | בַּסְּפָרִים שֶׁל יַלְדוּתִיהָיוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת לָרֹב:
 יַהֲלוֹמִים סַפִּירִים וְאִזְמַרְגָּדִים
 שֵׁמוֹת צוֹפְנֵי-סוֹד
 
 | 
 | יש מרפסת שפוערת את פיהלבלוע אותי ואני מסרב
 היא עכשיו כועסת עליי
 אולי אני משוגע
 
 | 
 | אני מכונה לא מושלמתאני מכונה מדממת
 ואין לי איש מלבדי בעולם
 מתבכיינת לי ( סתם )
 
 | 
 | אני שומע את אימי בוכהזה מוזר
 מעולם לא שמעתיה בוכה
 והבכי שלה נשמע כה מתוק לאוזני
 
 | 
 | אני שאין לי משלישם מתכתב עם מלאכים
 והם שולחים לי חבילות
 בדואר נע של מחשבות
 
 | 
 | לִצְלֹל אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶרלְהִתְכַּסּוֹת בִּשְמִיכַת הַצֶּמֶר הַגְּדוֹלָה
 עִם רַחַשׁ הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בַּחוּץ
 וְהַתְּרִיס שֶׁפָּתוּחַ מְעַט
 
 | 
 | את זוכרתשמענו שחפים צורחים כל הלילה
 הרחובות נראו ריקים ואכזריים
 
 | 
 | בתחנת רכבת של עיר פולנית אני יושב בקנטקי פרייד צ'יקן
 מחכה לרכבת שאיננה מגיעה
 קורא סיפור של טנסי ויליאמס
 
 | 
 | רודף לו איש אחר הרוחהוא מתרוצץ כמו שלוח
 היום הוא פה מחר אי-שם
 אולי פתאום, יצחק וקם
 
 | 
 | המלצרית מסתכלת עליי קצת מוזר
 כשהיא מביאה לי שתי כוסות קפה
 
 | 
 | אישה צעקה בשיגעוןזורקת את כאביה לכל רוח
 טרם שצעקתה תעלה בעשן
 תיבלע בעבים
 
 | 
 | אפופה ענניםאת חוזרת ממקלחת חמה
 אדים בשערך
 שלכת של מגבות כמושות
 נושרות ממך
 
 | 
 | אישה עומדת בגינתהלוחשת אל הפטוניות
 לחייה גרניום
 כובע נזיר בשיערה
 מהלכת בין העונות
 בין האביב לקיץ
 יש דרך ארוכה
 
 | 
 | בשעה שיצאנו משםחדר-המדרגות היה אפל
 משקפי-השמש שלך הסתירו את פנייך
 אך לא היה בהם צורך
 
 | 
 | כמו נסחפה במים אדירים
 היא לא רואה דבר
 בעומק משבריה
 לא רואה את הזמן
 מונה לו את שנותיה
 
 | 
 | אני לא הייתי שםיכולתי להיות
 אבל באותה השעה שקבענו
 נכנס מישהו אחר לבית-הקפה
 צועד לקראתך בין השולחנות
 ואת לא ראית אותו
 זה היה אין-דמותי
 שהתיישב
 
 | 
 | אין-דמותי מסתובב בחוץרדוף צללים
 ואני בבית
 שמיכת שלווה פרושה עליי
 
 | 
 | איני נותן בך סימניםאיני שופט אותך עכשיו
 ידעתי אז לקרוא פנים
 היום  כזב הולך ושב
 
 | 
 | איפה את? בהלם קרבואיש שוכב אחוז צריחה
 הגל עולה, הולך ושב
 ומהו פשר הבריחה?
 
 | 
 | האשל הרך ממתין בכניסהעם הרוח שתבוא
 עם מה שצנח
 עם מה שהלך
 
 | 
 | כַּמָּה פְּעָמִים אֶפְשָׁר לְהָרִיץבָּרֹאשׁ אֶת כֹּחַ הַשְּׁתִיקָה?
 עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַדֶּלֶת הָאוֹטוֹמָטִית נִסְגֶּרֶת
 עוֹד לִפְנֵי שֶׁלּוֹחֲצִים עַל הַכַּפְתּוֹר
 
 | 
 | אָדָם הוֹלֵךְ אֶל הַשָּׁמַיִםהַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
 הוֹלֵךְ עַל קַו הָאוֹר חוֹמֵק מִצָּהֳרַיִם
 מַקְשִׁיב בּוֹדֵד אֶל צִפּוֹרִים שָׁרוֹת
 
 | 
 | בשבת מוקדם בבוקרברחוב
 הם הולכים אל התפילה
 הוא עם כיפה על הראש
 
 | 
 | חלון הקומה הרביעיתמקבץ לו זמנים טובים
 של עיניים ירוקות נעות ברוח
 חגורות עליצות של שמש זהובה
 
 | 
 | החדר מואר באור גדולהערב יש לנו חג
 הנרות דולקים והמפה לבנה
 הם יושבים אתי אל השולחן
 
 | 
 | הבט על עצמךבית יצוק בביטון
 יסודות כבדים מדי
 מוצקים מדי
 אבן על אבן מונחת
 על אותה אדמה
 ללא-צל
 
 | 
 | וְהִדֶּרֶך נִמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶתמְכוֹנִית בְּאוֹרוֹת מְהַסְּסִים
 עַכְשָׁו אַת אִתִּי
 רוֹאֶה אוֹתָךְ יוֹשֶׁבֶת עַל הַמּוֹשָׁב לְיָדִי
 
 | 
 | מפיל אבנים של צעקהמהצוק עליו אני עומד
 במקומי
 להתגלגל במדרונות
 
 | 
 | זה שעשה ניסים לאבותינוהוא יביא בשר ברוח
 ורוח בבשר.
 הוא ילחש קסמים ואותות
 ומופתים
 ולא יעלה בידו.
 
 | 
 | אהבתי ניגרת על פניבטיפות קטנות ואכזריות
 שעותיה זולגות להן מעצמן
 והיא מתחילה להסס.
 
 | 
 | איש משיר אחד של טבע ושתיקהעבר כך אל אישה משיר של מועקה
 
 הביא זרים של רקפות ושושני נהר
 וציפורים מרחפות מול שמש אדומה
 
 | 
 | אַתָּה רָץ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ מֻכֶּה אָמוֹקאַךְ אַל תִּגַּע
 אַל תְּנַסֶּה לְהִתְחַבֵּר
 עָדִיף שֶׁתְּקַפֵּץ בָּאֲוִיר
 
 | 
 | אַחֲרֵי הַחַגִּים נִסְתַּכֵּל לְכָל הַכִּוּוּנִיםוְנַבִּיט לַשָּׁמַיִם לְחַפֵּש- סִימָנִים
 שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח פֹּה אַחֲרֵי הַחַגִּים
 וְהַגֶּשֶׁם יְתוֹפֵף עַל הַסְּבַךְ
 
 | 
 | אתם ישנים שינה עמוקהזה בצד זה
 בנוף גלילי נהדר
 אבל ארץ-ישראל שלכם
 כבר לא כאן
 יש כאן ארץ אחרת
 
 | 
 | כשפתחתי את החלוןשל החדר הנוסף
 נופף אליי לשלום
 מואר בשימחה
 
 | 
 | אדם הולך מביתו, מחפציווצלו הולך עמו
 אדם הולך מלילותיו
 לילה גדול משתרע מעליו
 
 | 
 | אדם חוזר ממסעותיו מעבר יםנושא בתיקו מסמכים מזהים
 מונה את שמות המקומות בדרך למכוניתו
 הולכת אחרי מילותיו
 
 | 
 | אדם נוסע אל בתונושא עמו תפילה
 יש לו מפתח
 צריך לתקן את המנעול
 
 | 
 | אדם קם באמצע הלילהלחפש נחמה
 הוא מלא את הלילה
 ודוק של עצב נסוך באוויר
 ידיו עדיין אוחזות חלומות
 
 | 
 | אמריקה בתוך צלחות הפלסטיקאמריקה עם רוטב חמוץ-מתוק
 אנחנו רק במקרה כאן
 אנחנו רק במקרה מדברים עברית
 
 | 
 | גם נגד רצוניאת מצודדת אותי
 במשבים לפרקים
 מלחשת בי לחישות נעימות
 
 | 
 | הנגיעות הרכות הללומבטי-הפסטל המתחלפים
 הרטט הכובש הענוג
 הפחד הפתאומי לגלות
 
 | 
 | חוזרים למיניהםשרואים את האור
 רוחצים בשמן קדוש
 בלשון רכה
 בדברי כיבושים
 
 | 
 | אנו המשוררים העלומיםהמגששים באפילה
 אבודים אנו הולכים בין קמטי-החשכה
 סמטאות עיר זרה
 
 | 
 | אדם מחפש מכוניתו בחניוןאיפה היה הראש שלו?
 מאיזה כיוון הוא יצא לקניון?
 יורד למפלס A1 ואחר כך ל-A2
 
 | 
 | הולך בין הווילות של שכונת היוקרהחושב ככה סתם על אהבה
 אהבה קיימת
 אהבה שהייתה
 
 | 
 | אורותייך כביםאורותייך כבים
 תני איתות, תני סימן
 אס.או.אס
 אורותייך כבים
 ערפל מתפוגג
 
 | 
 | לִפְעָמִים בָּעֶרֶב כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא לִצְעֹד מִתַּחַת לְפַנָּסֵי הָרְחוֹב
 אני מַעֲבִיר אֶת עַצְמִי לְאוֹרוֹת אֲחֵרִים
 רוֹאֶה מֵרָחוֹק בֵּין הַצְּלָלִים
 
 | 
 | רחוצים ימיי באור-חרציות מכנס מחשבותיי הנודדות
 בשדה הפתוח
 עיזים מטפסות על צוקי סלע
 
 | 
 | סגולים וצהובים ושוב סגוליםרשת משורטטת של קווים וכתמים
 אבסטרקט רוטט בדקירות רבות מנשוא
 של פרק יד ימין
 
 | 
 | חיפשתי את שמו בפנקס הקטן שליאחי הבכור עם החלום האמריקני
 הולך לטלפן אליו
 לשאול מה שלומו בכתובתו החדשה
 
 | 
 | הקירות בדירה היו כהים אלייצהובים אליי
 שמעתי אותם מתלחשים
 מסתודדים נגדי
 
 | 
 | אחר כך מרקד לחלילונע ונד מולו
 וחוזר ומצטנף לקרקעית
 זוכר שהיית חביב
 
 | 
 | אינני מכאןלמה אתם מביטים עליי כך?
 אני עובר עכשיו על פניכם
 בחדר זר
 
 | 
 | רוח גדולה עוברת בחלומות הערבפנסים כמו-עתיקים נדלקים בבניין הסמוך
 הבית ניעור משנתו פוקח את ריסיו
 מה מסתתר בין השיחים המאובקים?
 
 | 
 | יש מדרגות שעולות אל השמייםמסותתות בעננים של שחר פתאומי
 עצי אורן סוגרים עליהן
 במחטי ערפילים אפורים
 
 | 
 | הולך ושוקע בשנת מעמקיםסלע שיש בו חיים
 מחליק עם עשבי הזמן
 לתהום רבה
 פליטת הים.
 
 | 
 | לא תראו אותירואה ואינו נראה
 זה אני,
 השיר שטרם נכתב
 
 | 
 | אנו הולכים מחלומותינופעם הם נצנצו בתוכנו
 משאירים אותם מאחורינו
 כמו בגד ישן שנזרק בפינה
 
 | 
 | אני רחוב הולך בגשםאין לי דבר בידיי
 אני רחוב הולך בגשם
 יש לי רק את בנייניי
 
 | 
 | נוגע בךחופן אותך
 בכף ידי המאובנת
 את מחזירה לי מגע חם מגונן
 
 | 
 | אצלי במרתףיש מגרש חנייה
 מפהק מריקנות
 
 | 
 | גבעולים עם עלי כותרת זעיריםזוכר אותם משדה החול הריק
 שליד דירת הוריי
 חשבתי שעברו מן העולם
 
 | 
 | זו בעצם מערהעם קירות ישרי זווית
 בקולות שמשנים דמותם
 יש דליפה
 
 | 
 | אשוטט מעל הרקיעיםאראה אותם
 בשדות של כותנה
 אשדות קפואים של צמר-גפן לבן
 
 | 
 | כשאת נאנחת באישון לילהבקול תרועה ושברים
 אני שומר את רגעייך
 בקופסה קטנה
 
 | 
 | בְּאַחַת הַפִּנּוֹת שֶׁל שֻׁלְחָנֵנוּהָיָה כֶּתֶם קָטָן
 אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ
 לֹא קָרָאנוּ לָהֶם שֶׁיְּנַגְּבוּ אוֹתוֹ
 
 | 
 | בגשם העונותיש עיר של חזיונות
 וקול צרצר נדהם
 אל מישהו נרדם
 באפילת הדרך
 
 | 
 | בגני לוקסמבורג משיטים ילדים עם מקלות ארוכיםסירות מפרש קטנות לעולמות רחוקים
 ילדים גדולים שטים בהן מול פסלים עתיקים
 אנחנו בחוף פתאומי של שמש נדירה
 
 | 
 | בדידותו של ההולךאיננה משתנה
 גם אם ירוץ לפתע
 היא תמשיך לחוג מעליו כהילה
 תלווה אותו כצל
 
 | 
 | אֲנִי כְּבָר מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִיבָּאוֹר הַגָּדוֹל
 כְּבַָר אֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶת גּוּפִי
 פַּעַם יָכֹלְתִּי סַקְרָן לַדַּעַת
 
 | 
 | מְאֻחָר עַכְשָׁיו בַּלַּיְלָהאוֹר אֶחָד דּוֹלֵק בַּמִּטְבָּח
 אוֹר אֶחָד בַּשֵּׁרוּתִים
 חֲשֵׁכָה בַּחֲדָרִים
 
 | 
 | אינני בוחר בחורףאז מה אם בחרתי תשוקותיי
 לא אבחר בו שנית
 כששולט כאן אביב מתעורר
 
 | 
 | ליד קירות הזכוכיתישבנו על כוס קפה
 מתחת  לעץ הפלסטיק
 אפופי עלוות-עלים מנייר כסף
 
 | 
 | איש יושב בחדרו רוכן אל ימיו
 והם אינם נענים לו
 מנסה לזכור את התמונה ההיא
 
 | 
 | כְּשֶׁזֶּה מַה שֶׁנּוֹתַר מִמֶּנָּההָאָזְנִיּוֹת מְנַגְּנוֹת לוֹ מֶנְדֶלְסוֹן בְּאִי-מִינוֹר
 הַמּוּזִיקָה מְחַלְחֶלֶת אֶל נִימָיו בְּשָׁמַיִם
 מְעֻנָּנִים
 אִם לֹא יְמַהֵר יֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם
 
 | 
 | במסעדה סינית של קטיפה וארגמןהמלצר צילם אותנו כמה פעמים
 במצלמות הדיגיטליות שלנו
 בהבזק הפלאש חזרנו להיות ילדים מהשכונה
 
 | 
 | במחנה בירקנאואין דוכני מזכרות
 רק תמונות של דממה
 אבל באחד
 מצריפי הזכרון
 הארוכים
 צפופי הדרגשים
 החליקה ידי אל הכאב
 
 | 
 | הֵם מְדַבְּרִים אֵלָי שׁוֹמֵעַ רַק שִׁבְרֵי-מִלִּים
 בְּאֹזֶן פְּנִימִית
 קִטְעֵי מִשְׁפָּטִים
 
 | 
 | בִּשְׁעוֹת הַשֵּׁנָהלִפְעָמִים בִּסְתָם שָׁעוֹת שֶׁל שִׁכְחָה
 בִּתְרִיסִים חֲשׁוּכִים
 מְכַסֶּה עַצְמוֹ מִכָּל הַכִּיוּוּנִים
 
 | 
 | כשנסעתי בדרך נמירחששתי שאאחר אל הטקס
 של "זיו העלומים וחמדת הגבורה"
 הרדיו במכונית
 ניגן לו שירים נוגים
 
 | 
 | תָּמִיד מְצֻיָּרִים בְּקַוִּים מְעֻגָּלִיםזָזִים לְכָאן וּלְשָׁם
 לְעִתִּים מְעַט מְטֻשְׁטָשִׁים
 צִיּוּר רָטֹב הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם
 
 | 
 | גבר ואישה יושבים ושותקים בקפטריההרבה שנים הם ביחד
 פעם הם היו.
 היא מציצה בעיתון
 
 | 
 | ישבנו ב"שיבעה"יום אביב מקסים בדשא
 בגינתם ודיברנו בשבחיה
 כמה שאהבה לצחוק
 היא ריחפה מעלינו.
 שמעתי באוויר שירים
 הקשבתי לקולה
 אולי היה זה רק ציוץ
 
 | 
 | בתוככי הלילהאני שומע את הנהמות
 באות אליי מרחוק
 יושב לבטח במקלטי המוגן
 
 | 
 | בילי הולידי שרהואני ראיתי
 את הציפור המוכה שבקולה
 מעופפת אלי.
 
 | 
 | בִּנְיָן יָשָׁן מְאוֹד עִם הַרְבֵּה חֲנוּיוֹת"אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּכָל-זֹאת אֶת הַדִּירָה"
 נִכְנַסְתִּי לַחֲדַר-מַדְרֵגוֹת מְטֻנָּף לַחֲלוּטִין
 עִם רָהִיטִים בִּלְתִּי-מְזֹהִים שֶׁהִשְׁאִירוּ דַּיָּרִים
 
 | 
 | לְצַד הַמִּגְדָּלִים אֶפְשָׁר עוֹד לִפְתֹּחַ אֶת הַחַלּוֹן
 לְהַבִּיט אֵיךְ עֲלֵי עֵץ-הַתּוּת נִכְסָפִים לְלַטֵּף
 אוֹתוֹ
 בָּרוּחַ הַקַּלָּה
 
 | 
 | בַּחֲנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכָּהעוֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה רַק מִקְרֶה
 שֶׁהָעוֹבְדִים אוֹסְפִים אֶת הַתְּצוּגָה מִבַּחוּץ
 וְהִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה
 
 | 
 | רופא השינייםמפעיל את המקדח
 פניו אליי בזכוכית מגדלת
 לא מתגלח
 
 | 
 | רואה אותם בין השורותלבושים במעיל החיילים
 בד החאקי כבד וגס
 אט אט הם יוצאים
 
 | 
 | כְּשֶׁנִּפְתַּחַתְּ דֶּלֶת הַמַּעֲלִית וְאַתְּ יוֹצֵאת הוּא עוֹמֵד שָׁם בְּדִיּוּק לַמַּטָּרָה הַזּוֹ
 עִם כָּל הַסִּימָנִים הַמֻּסְכָּמִים
 כְּשֶׁאַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת תֵּבַת הַמִּכְתָּבִים
 
 | 
 | אני מוקף קירות זכוכיתמתחת לתקרת הזכוכית
 אני רואה את רגליו של השכן
 מרחפות עם אופני הכושר שלו
 
 | 
 | בדרך אל הים אני שומע חלילים של בוקר
 מלווים את צעדיי
 עם זימרת הצופרים
 
 | 
 | בַּחוּץ מִתְקַבְּצִים קַרְחוֹנִים עֲצוּמִיםהוּא זָקוּק לְמַגָּפַיִם גְּדוֹלִים
 שֶׁיַּשְׁאִירוּ עֲקֵבוֹת בּוֹלְטִים
 הַשֶּׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד וְהַשֶּׁלֶג שֶׁל הַלַּיְלָה
 
 | 
 | מַבָּטוֹ עֲצוּם עֵינַיִם אֶל הַמֶּרְחַקִּים רוֹאֶה אוֹתָן שָׁטוֹת בְּסִירוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
 עַל פְּנֵי הַנַּחַל הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ
 נַחַל שֶׁל מַיִם עֲמֻקִּים
 
 | 
 | את באה אליימבין עצי האורן שבחורשה
 פוסעים בחשיכה
 את אומרת לי מילים רחוקות
 
 | 
 | אני מפשיל את מילותיפורם חולצה וחצאית
 והנה הן עירומות מאוד
 הן מביטות עליי קצת נרגשות
 ידיים רועדות
 
 | 
 | ביערות הנזל וגרטל שליאני הולך מוכה-ירח
 כיסיי מלאים כוכבים
 מפזר אותם אחד אחד
 
 | 
 | בלילה יחפים פנייךאני צועד על פני אבני-ירח חלקלקות
 גושי רכות ללא-שם מונחים ליד המכתשים
 רגעים חולמים
 
 | 
 | בשעה שכזו היינו יושביםעל השולחן במרפסת הישנה
 ואבא היה הולך להכין את הקפה
 ואמא היתה מביאה עוגיות שעשתה
 
 | 
 | הבאתי לך שי למסיבה
 בעטיפה עם סרט
 רוחות רפאים ביישניות
 
 | 
 | על המשקופים בבתים הישנים ההםבשכונה שפעם היתה יהודית
 אפשר עוד לראות סימנים
 של מזוזות
 
 | 
 | איפה את משוררת שלי?את ודאי במסתור סהרורי
 מאחורי שיחי הפטל הוירטואליים
 
 | 
 | הרחוב הניגר לא עצם את עיניוכמו קרבן במחזה
 ולא היתה לו כל ברירה
 כי לא שילם את חובותיו
 
 | 
 | אֲנִי מַעֲרִיץ אֶת הַצּוּרָה שֶׁבָּהּ הֵם חוֹצִים כְּבִישׁבְּשַׁלְוָוה
 בְּהִילּוּךְ מְגַעְגֵּעַ
 כְּמוֹ חַיָּילִים בְּטוּר עָרְפִּי
 
 | 
 | גם בחדר הזה, הקטן,יש שעות מוארות באור הרך
 של שביל מתפתל בין-ערביים
 צופים ממנו על גגות עוד יותר אדומים
 
 | 
 | כמה מהשכניםאוספים את כוחותיהם
 לדבר איתנו
 המקום לא יהיה כשהיה
 
 | 
 | השמיים היו קרובים מאודלאדמה באותו יום
 כשהלכתי איתך בערפל
 וזה שבתוכי היה כבד מאוד
 זרקת אליי מילים
 מחרוזות של ענבר
 
 | 
 | פקחתי את עיניי אל גושי הניאוןשמעל למיטה
 לחשתי, "כואב לי"
 שפתיי נעו ללא קול
 
 | 
 | ברכבת התחתית של ניו יורקזורם בין המונים  בתוך המנהרות
 חולף על מדרגות נעות
 מביט על שמיים מבטון יצוק
 
 | 
 | עכשיו הם יורדים במדרגות אל הטיילת המסוגננתלבנים משתלבות בצבעי אדמה
 פנסים ילוו את לכתם כצלליות קטנות
 הוא יאמר לה: "בואי ניכנס לכאן"
 
 | 
 | היא אומרת את שמי עכשיושפתיה נעות
 אינני שומע אותה
 בין האגמונים וערבי הנחל
 
 | 
 | בדירה החשוכה להתפלל בהמתחת לשמיכות
 פנסי הרחוב משתקפים בה
 יש סמל
 
 | 
 | בלילה עוד שמעתי אותהמדברת אלי
 חרישית
 אבל עם אור-שחר
 ראיתי את פניה קפואים
 חיוורים כסיד
 וידעתי.
 
 | 
 | בוקר של שינקין-כזהשיערה הבהיר צוחק
 כמו השמש החורפית
 בחליפת אופנוענים
 ומשקפי שמש תואמות
 
 | 
 | הבחילה הזו תופסת אותיבמקום ההוא
 לוחשת לי באוזן דברים איומים
 עכשיו היא לוחצת חזק במלחציים
 
 | 
 | בחצר הישנה של ביתיהמרצפות זזות לאט
 בשלכת תחת עץ התות
 כותבות להן שיר לצהריים
 
 | 
 | הנה מגיעות בתכלת השמיים שאלותבהלמות לבבנו הקודחת
 באורצל בין הערביים אנו מתרחשים
 לו רק נדע לקרוא בפרחי היסמין אל מי אנו צריכים
 
 | 
 | בימים מעיקים בין פטיש לסדןעוד יש נשים בודדות ונושבות
 מתייפחות אז שירים שהומים בשנתן
 מרעידות נשמות כה טובות
 
 | 
 | ראסל סקוור נראית שוממהספסלים אבודים מחכים למושיע
 אי-שם ליד תחנת יוסטון
 הרחוב מיישר את עצמו
 
 | 
 | בדרך נמיר הרטובה מגשםהוא מסתכל על מגדלי הבורסה
 ששטים במחשבותיו
 מעל לגלים
 
 | 
 | בעודי שוטטבמקומות נשכחים מאחורי הגדר
 על פני הארץ הזו
 ראיתי את זיו העלומים וחמדת הגבורה
 אשר לא יספו עוד
 
 | 
 | בהמולה גדולהאני נופל על מיטתנו
 בלילה חם כזה
 אני מתפשט ממעשים טובים
 
 | 
 | אני הולך ברחובות המוארים שלך,פוסע על המדרכות הרחבות שלך,
 והרחובות רצים אל שמותינו
 כשאנחנו מטיילים.
 
 | 
 | בין צוקים בלתי-נראיםיש רוח שעובר
 מתרפק על ענן
 
 | 
 | הָרְחוֹב הָיָה שׁוֹמֵם מְאוֹדוְחַם מוּל הַפְּיָאצוֹת
 שֶׁמֶשׁ רוֹמָאִית קָפְחָה עַל הַפָּנִים
 וַאֲנִי הָיִיתִי גְּלִידָה אִיטַלְקִית
 
 | 
 | להיות אויב בארץ זרהלהיות נוכרי,
 מהגר וירטואלי חסר-פרוטה
 שמחפש את השמים
 לדבר עם מבטא
 להזרק מדירות
 לחפש אחת עם חואן
 
 | 
 | הַגְּבָעוֹת הָיוּ מְכֻסּוֹת בְּהִרְהוּרִיםכְּשֶׁטִּיַּלְנוּ עֲלֵיהֶן רָאִינוּ אוֹתָם
 הֵם צָצוּ בָּהֶן לְאַחֵר הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן
 עִם עָלִים וּפְרָחִים.
 
 | 
 | בְּצִלּוּמִים מֵהַתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָהרוֹאִים גֶּזַע עֵץ שָׁסוּעַ
 מֵהַזַּנִּים הָהֵם שֶׁלֹּא נוֹדַע שְׁמָם
 נָטוּעַ בְּאֲדָמָה קָשָׁה
 
 | 
 | בתוך החשכה החדר משנה פניומיטה צפה בקרן-זווית
 מפלס נמוך של מים רדודים
 בור גדול מוצף בהם באור כחלחל
 
 | 
 | גם כשאת אינךחדרך מלא אותך
 גם כשאת אינך
 חדרך דובר אותך
 
 | 
 | אלוהים שומר על הרחמים הזכיםבגניו
 שם ענפים גדלים ומתפתחים
 ציצים וניצנים מתוקים
 
 | 
 | כְּשֶׁהַלָּבָה הָרוֹתַחַת גָּלְשָׁה בְּאֵין-מַעֲצוֹרשוֹרֶפֶת הַכֹּל עִם בּוּעוֹת רוֹתְחוֹת
 אֲנָשִׁים קָפְאוּ עַל מְקוֹמָם כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת
 הָפְכוּ לְפֶּחָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶה
 
 | 
 | הולך לישון בצהרי חייועם עמקים לא-מזוהים
 בשיפולי גוש-דן
 ויש לו חרדה של מאמין
 באמונה שלמה
 שכך זה גם צריך להיות
 יש מין סדר שכזה
 של הדברים
 
 | 
 | אתה יודע את הכתובתגוש שלישי בגרון חלקה שנייה בלב משמאל
 פעם רשמת לעצמך בפנקס
 כל כך צפוף כאן
 
 | 
 | לבוא אל גב האהבה הזאתעסוקה מאוד בענייניה
 כל-כך עסוקה
 עושה משהו שדורש דיוק
 
 | 
 | ילדה זקנה יקרה שלישל כולנו
 של הרוחות
 כובעי ליצן מושלכים
 
 | 
 | גלים לבניםרצו בחליפה עיוורת
 גלים ירוקים
 רקדו את חייהם
 בבגד שיגעון קצר
 גלים שלא ידעו
 למה ומדוע
 נשארו עירומים מאחור
 
 | 
 | הם מוטלים להם בחצר האחורית
 קרובים אל השמיים
 רטובים מגשם חלומות
 
 | 
 | כְּשֶׁקָּרָאתִי אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁלָּהּהִרְשֵׁיתִי לַדְּאָגָה לְחַבֵּק אוֹתִי
 נָתַתִּי לָהּ לְלַטֵּף אוֹתִי קַלּוֹת
 אֲנִי ש-וֹנֵא עִנְיָנִים בִּלְתִּי-פְּתוּרִים
 
 | 
 | עוד מעט תישמע צפירת אזעקהעוד מעט בחוסר מידתיות
 יתחילו טילים לנחות על הבית
 אין לי מקלט
 
 | 
 | במסדרון הארוך הארוךיש מנורות בצידי הקירות
 ודלתות שצועקות בבישנות
 אל תביטו עליי
 
 | 
 | באוהאוס במרכז תל אביב לא רחוק מהכיכרהשם עוד נמצא על פעמון האינטרקום
 מישהו דיבר אליי בלי קול
 לחיצה ודלת האינטרקום רוטטת
 
 | 
 | קומה רביעיתמתחת לגג
 דירה ריקה שותקת
 הדברים שנאמרו בה
 נזרקו החוצה
 
 | 
 | מִתּוֹךְ הַדִּירָה הַחֲשׁוּכָהרוֹאִים דֶּלֶת מוּאֶרֶת שֶׁל אֶחָד הַחֲדָרִים
 דֶּלֶת פְּנִימִית שִׁגְרָתִית שֶׁל זְכוּכִית עֲמוּמָה
 הָאוֹר הַצָּהֹב זוֹרֵחַ דֶּרֶךְ זְגוּגִיּוֹתֶיהָ
 
 | 
 | כשאני עובר ליד האקווריום שעל המזנוןתמיד אני מסתכל
 על כמה דגים
 שנתקלים בקיר הזכוכית שלו
 
 | 
 | היום אני דחליל תינוק נטוע בגני השקט
 ידיי פרושות למעלה
 ויש לי כובע מגוחך
 סופות חולפות מעליי
 ושמש וגשם משאירים עקבות
 על פניי
 
 | 
 | אחת התלוננה שהחיים שלה נורא קשים
 נותנים לה עבודות שחורות
 מישהו מנקה בגפרורים שלה
 
 | 
 | הִבִּיט עָלֶיהָ בַּחֲשַׁאי
 כְּמוֹ לֹא הָיְתָה זוֹ הִיא שֶּׁאָמְרָה
 אֶת מַה ש-ְאִי-אֶפְשָׁר
 
 | 
 | הוא שוכב על הספה בסלוןמבטו מרוכז בנקודה דימיונית בטלוויזיה
 רואה את התמונה
 אבל איננו מבין את הסרט
 
 | 
 | מְרַחֶפֶת שָׁם לְמַעְלָהבֵּינוֹת לָעֲנָנִים
 רֶגַע מִסְתַּבֶּכֶת שָׁם בַּצַּמָּרוֹת
 לִקְרַאת הַשְּׁקִיעָה
 
 | 
 | הם לא יודעים שהם מתים עכשיומתים שאולי נפגשים בחשאי
 במסיבה פתאומית על כוס קפה
 למה שיידעו?
 
 | 
 | פעם היו לי פנים וגוףפעם הייתי אחרת
 כמו חיילת הייתי עומדת במסדר
 במגרש חול מוקף ברושים סמויים מהעין
 
 | 
 | ברחוב האחרון שעוד נותרבעיר אליה איש כבר לא יגיע
 שעה בטרם שקיעה
 אני הולך שקוף ואוורירי
 והגה לא משמיע
 
 | 
 | זה לא שאנחנו לא יכוליםאנחנו לא רוצים.
 השנים עוברות על פנינו בייעף
 כמו להקות ציפורים
 שחוצות שמיים
 
 | 
 | הסתכלי עליי עכשיורגע לפני
 שאני מקבל גוונים מוזרים
 הסתכלי עלי
 רגע לפני
 שהמכחול מרטש אותי
 
 | 
 | הרבה דברים טובים קורים בגשםתמונת העולם משתנה
 אני נושם אוויר אחר
 הכל נעשה ברור יותר
 
 | 
 | אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַקַּדְמוֹנִיםשֶׁמְּסָרְבִים לְהַכִּיר בְּקַדְמוֹנִיּוּתָם
 אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַקְּטַנִּים
 שֶׁמְּסָרְבִים לְהַכִּיר בְּקַטְנוּתָם
 
 | 
 | ואין בו רוח מבדרת שובלו הלבןואינו מנופף את קול תרועות הגיבורים
 ואינו מכסה על במותיו חלל.
 ימים רבים שמוט על משמרתו
 
 | 
 | אָדָם כּוֹתֵב שֶׁיָּרִיםכּוֹתֵב שִׁירִים
 הֵם בְּדָמוֹ וּבְנַפְשׁוֹ
 גַּם בְּיָמִים מְאֻחָרִים
 
 | 
 | בקינגס קולג' הדשא הוא קדושאסור לדרוך עליו
 הוא גדל שם מטופח ונפלא
 במשטחים של ריבוע מושלם
 
 | 
 | הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ אַכְזָרִי בַּעֲדִינוּתוֹ מְכַשֵּׁף שַׁקְרָן
 טוֹוֶה רְשָׁתוֹת הַסְוָאָה סְבִיבֵנוּ
 מְאַחֵז אֶת עֵינֵינוּ בְּאִטִּיּוּתוֹ
 
 | 
 | נִרְאֶה שֶׁהוּא תָּמִיד מְנַסֶּה לְהִתְחַזּוֹתלַמִּישֶׁהוּ אַחֵר
 יוֹשֵׁב לוֹ בְּבֵית קָפֶה וְלוֹחֵשׁ עַל אָזְנְךָ
 מִתְפַּתֵּל לוֹ חֲמַקְמַק
 
 | 
 | השמיים היו כתומים וקשיםללא ענן
 גלגל השמש היה חיוור מוסתר
 על ידי אוויר לוהט סמיך מאבק
 
 | 
 | הולך להעלם מכאן מול נשימותיו האדישות
 של איש בחלוק לבן
 עם מכשירים משונים
 
 | 
 | בצעדים רענניםהולך בצעקה של בוקר
 החתול שם מגרגר אל יום בהיר
 מלכה חמה שולחת
 
 | 
 | הספרים דורשים בשלומךבחדר הישן הזה
 שאת באה והולכת ממנו.
 על הקיר מתרפקת אל הצללים
 מפה מנדטורית של תל-אביב אחרת
 שכבר לא קיימת יותר.
 
 | 
 | כשהרכבת עצרה בדיוק בזמןליד כיכר אלכסנדרפלאץ
 הקול המתכתי של הקריין האוטומטי
 ביקש בנימוס מהנוסעים לצאת:
 
 | 
 | כשאת לא מטלפנתהגוף חושב לבד
 בורא את עצמו מחדש
 מדי בוקר יוצא מהדירה
 
 | 
 | השיר הזה מתחכך ביבאיטיות מענגת
 אני חש את גופו הגמיש
 עובר בי
 
 | 
 | בזמן האחרוןאני חולם על ילדים בוכים
 אני פונה אל
 מחלקת החלומות שלי
 בדרישה
 
 | 
 | הולך לי על חוף התמימים ההואשאין בו ים
 אוסף בין קונכיות מנצנצות מרעד גלים
 כמה יפות שאינן מכזבות
 
 | 
 | הַיָּמִים הָאֲחֵרִיםנַעֲשִים כְּכָל שֶׁחוֹלֵף הַזְּמַן
 אֲחֵרִים יוֹתֵר
 הִלָּה זוֹהֶרֶת מְלַוָּה אוֹתָם
 
 | 
 | כשיום אחד אפול שדודיוצג לבבי
 על שולחן מנתחים
 בין צחור סדינים ומצנפות
 תתגלה אז לעיניי כל
 רשת הכבישים של השירים
 שסללתי לבדי במשך שנים
 
 | 
 | אני הכבשה הנכונהאין לי מושג מדוע
 אבל כשמישהו סופר אותי
 בלילה על מיטתו
 
 | 
 | כִּכַּר-הַחֲטוּפִים הָיְיתָה רֵיקָה שָׁכְכוּ קוֹלוֹת הַהֲמוֹנִים בַּחֲשֵׁכָה
 קוֹלוֹת הָרַמְקוֹלִים נָדַמּוּ
 מִלִּים, מִלִּים, שִׁבְרֵי-פְּסוּקִים
 
 | 
 | הַתִּקְרָה הַלְּבָנָה אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת יוֹדַעַת שֶׁהִיא מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ
 וְיֵשׁ לָהּ תָּמִיד דַּיָּרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם
 שֶׁאֵין בָּהֶם שֶׁמֶץ שֶׁל פִּיּוּט
 
 | 
 | המשוררים היו אוספים אותם בצידי הדרכיםזרוקים ליד בניינים בקרנות רחוב
 נוצצים על המדרכה
 רחוצים מהגשם שזה עתה ירד
 
 | 
 | בשעת ערב רותחתעל הדשא ליד המתנ"ס
 כשהמשורר הווירטואלי מתממש מולי
 חוזר ממסע בין כוכבים
 
 | 
 | הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּיכִּי לֹא כָּתַבְתִּי לָהּ דָּבָר
 הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי
 כִּי לֹא יָדַעְתִּי מָה לוֹמַר
 
 | 
 | ורק המגדל מתנשאואין לו ראשית
 ואין לו אחרית
 מואר באור יקרות חיוור
 
 | 
 | פה כולם מכירים את כולםאת גרה בשיכון ד' על יד זעפרני נכון?
 אני מכיר את בת שבע ומרסל
 אני מכיר גם את אימא שלך
 
 | 
 | בואי נלך לחצרנטייל על הדשא
 נעמוד ליד הילד שפעם הייתי
 
 | 
 | כשהזמן מפסל ברגעינוצורות משונות בעיקר
 אנחנו לא תוהים על דבר
 בקיומינו הקצר.
 
 | 
 | הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִיאֵיךְ הָיִינוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל לְרָמַת אָבִיב
 הַיְּרֻקָּה
 שֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא כָּזוֹ
 לִרְאוֹת סְרָטִים בַּקּוֹלְנוֹעַ
 
 | 
 | יֵשׁ הַחְמָרָה בַּמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּיתעֲנָנִים שְׁחוֹרִים בְּשׁוּרָה עָרְפִּית
 שָׁטִים מֵעָלַי
 קוֹפְאוֹת רַגְלַי
 
 | 
 | המוזיאון של מלחמות האימפריהנמצא בסביבה של מהגרים
 כששואלים אותם עליו ברחוב שממול
 אף אחד מהם לא יודע איפה הוא
 
 | 
 | צוֹעֶדֶת עַל שְׁבִיל הַבֶּטוֹן הַמִּתְעַקֵּלמְעִיל כָּחֹל-אֲפַרְפַּר
 נָמוֹג לְאִטּוֹ בֵּין הַדְּשָׁאִים
 בֵּין הַבִּנְיָנִים הַגְּבוֹהִים
 
 | 
 | בבית הקפהבאותה שיחה אחרונה
 הספלים נשארו על השולחן
 ברגע אחד הכל התהפך
 ואנחנו התנפצנו
 
 | 
 | לאחריו הפסיק לבואואין יודע אנה הלך
 יש יאמרו ארור שמו
 ויש יאמרו השם יסלח.
 
 | 
 | הוא פתח לנו את הדלתהסתובבנו אתו במסדרונות מגולפי-עץ
 זהב ישן האיר עמומות את השטיחים
 שמענו אותו ממלמל משהו לעצמו על הקונגרס האחרון
 
 | 
 | זכר את הציפור המרהיבהואת העץ
 שעליו נחתה
 מול החלון
 
 | 
 | אל תלך אליהם, הם קשיםאמרה הנערה.
 בערוגה, ששתלתי בנפשך
 
 | 
 | איש חולף ברחוב נידח של נעוריובתים של קבלנים
 כמה נערים עם חולצות כחולות עומדים ומדברים
 בניין חדש זחוח מסתיר אותם בשעת שקיעה
 
 | 
 | הָיָה רֶגַע שֶׁבּוֹ הִבְחַנְתִּי בָּהּמֵרָחוֹק נִרְאֲתָה כְּמוֹ עֲרָפֶל מֵעַל רָאשֵׁיהֶם
 נְחִיל עָמוּם שֶׁרַק מִתְפַּשֵּׁט כָּל הַזְּמַן
 עַל פְּנֵי שָׁמַיִם כְּבֵדִים
 
 | 
 | מחר אלך לשםהרחוב יהיה ריק
 אולי ירד גשם
 העצים בחצרות הקטנות יגידו רטובים:
 
 | 
 | השמות של הפעם הראשונהרוחפים איתנו בנדודינו
 דואים בכנפיים פרושות מעלינו
 אנו תופסים אותם
 
 | 
 | שמיים עכוריםחופזים כמו אחרים
 הולכים איתי אל נשמות תועות
 ללא הפסק
 
 | 
 | זֹאת תִּהְיֶה שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶתאֶתְעַלֵּס עִם הַמִּקְלֶדֶת;
 כַּמָּה פְּעָמִים יֹאהֲבוּ אוֹתִי
 כַּמָּה פְּעָמִים אֹהַב  אֲחֵרִים
 
 | 
 | השומר אחי אנוכי?לא, אינני שומר עליו כלל
 אני בקושי שומר על עצמי.
 אני מזמין אותו לארוחה במסעדה
 והוא מספר לי על הסרט החדש  של
 החיים שלו
 
 | 
 | כָּל־כָּךְ לַחוּץבּוֹדֵק תִּיקִים שֶׁל אֲחֵרִים
 בּוֹדֵק אֶת הַתִּיק שֶׁלִּי
 בּוֹדֵק אֶת עַצְמִי
 
 | 
 | השדרה השניה כמו החמישיתכמו העשירית
 זקנות מקושטות בתכשיטי מקדונלד וסבווי
 צובעות עיניהן בפוך
 
 | 
 | אָז אַחֲרֵי הָעִיר הַלְּבָנָה וּבִנְיְנֵי הַבָּאוּהָאוּס שֶׁלָּהּ כְּמוֹ מַלְאָכִים
 מְרַחֲפִים טְהוֹרִים מוּלֵנוּ בַּשָּׁמַיִם
 הוּא בִּקֵּשׁ בֹּקֶר אֶחָד
 
 | 
 | הָאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָרהָלְכָה לָהּ לְטַיֵּל בָּרְחוֹב
 קָפְצָה מֵאִישׁ אֶל אִשָּׁה
 מֵאִשָּׁה אֶל אִישׁ
 
 | 
 | כל כך מוזר השנה בכלל לא בעונה
 האור לי חיכה מעבר לפינה
 הייתי צריך רק ללכת על מים
 הייתי צריך להרטיב את הגרביים
 
 | 
 | הולך בערפלשוקע בענן
 הערפל מביט בי
 בעינים של שתיקה
 
 | 
 | הָעִיר שֶׁל סוֹף הַדְּרָכִים מֻקֶּפֶת בְּאוֹר
 הַשֶּׁמֶשׁ בָּהּ תָּמִיד זוֹרַחַת בְּאוֹר-יְקָרוֹת
 צְבָעֶיהָ עַזִּים
 
 | 
 | הָעִיר שֶׁלָּקְחָה אוֹתִי אֵלֶיהָזֹאת שֶׁעָשִיתִי בָּהּ מַעֲשִים
 צְלָלֶיהָ
 שְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים
 
 | 
 | כהולך בטקס נושןהאיש ראשון
 לעלות על ההר
 רגליו כבדות
 
 | 
 | ליד השמייםאני חוזה בהם פתאום
 בשולי עננים
 רואה את הרגעים-הממתינים-להיות-עבר
 
 | 
 | כולם כבר ביקשו סליחהבעצם זה הוא שהיה צריך
 ראה אותם מחלונות הלילה
 רק הרחוב הארוך עם האנשים ההם
 
 | 
 | הָרְחוֹבוֹת הַהוֹמִים הָהֵם שֶׁפַּעַם הָלַכְתִּי בָּהֶם עִם כֻּלָּם
 אֵינָם כְּבָר
 מְלֵאִים וְרֵיקִים
 
 | 
 | אֶת הָרֵיחַ הַמָּתוֹק שֶׁל הַגֶּשֶׁםעַל אַדְמַת קַיִץ חֲרוּכָה
 יְבֵשָׁה
 קָשֶׁה לְצַלֵּם
 
 | 
 | הרעש ההולך ופוחתהרעש הנוסע לו לבדו
 ברחובות חלומותינו.
 רואה אותך
 
 | 
 | וְאָז מַנְמִיךְ הַקַּרְיָן אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמֵר"דּוֹבֵר צַהַל הִתִּיר עַכְשָׁיו לְפַרְסֵם"
 לֹא! אַל תַּמְשִׁיךְ!
 לָמָּה הוּא אִשֵּׁר לְפַרְסֵם?
 
 | 
 | אנחנו האבנים שלוצילי וגילי התאומות
 אהובה ויוספה שלובשות רק שחור
 וגם אביגייל שמתחבאת בפינה
 
 | 
 | אני האהבה הראשונה שלךכבר לא זוכר אותי?
 בחורשה ליד הנחל
 היו עוד רבות אחריי
 
 | 
 | עוד-מעט יגיעו האורחיםאני כבר שומע אותם
 בחדר-המדרגות
 משוחחים בקולות הישנים
 כל-כך קרובים
 
 | 
 | האישה מהחלומות פושטת צורה ולובשת אחרתקוראת לו "חתול" כשהוא צופה בה בעניין
 בתרדמה מוחשית מתפרקד על גג מכונית
 מתרפק על השטיח מחכה ללטיפה
 
 | 
 | האיש שהפך לשממהנושם נשימה עמוקה
 נשימה כואבת
 מחפש במדבר את הגבים ואינו מוצא
 
 | 
 | מגדל מוארפאלוס קדוש
 עירום ובוטח
 בודהה חדש בעל אלף עיניים
 מזדקר לצליינים
 
 | 
 | שומעים את השמותמונים את המספרים
 והאישה בקרית שמונה אומרת בטלוויזיה
 "תוציאו אותנו מפה"
 
 | 
 | הבנאליות של הרועאיננה מצליחה לאכזב
 תמיד היתה תלמידה מצטיינת
 תמיד ידעה לגרום כאב
 
 | 
 | "תזוזו משם" צעק המציל"יש שם בור ענק מלא מדוזות"
 ראיתי אותן
 פניהן שמש לוהבת
 
 | 
 | זו שהמתינה לי בין השיחיםאורבת וקשה
 זו ששלחה את אימי מתייפחת מולי
 במיון
 
 | 
 | הדלת הנטרקת בחדר המדרגותמדברת אליי במיטה
 אבל אין לי צורך בדלתות
 כמו בסרט ההוא
 
 | 
 | אנשים אוהבים להציץוהמשוררים קוראים את המילים על השער
 "ההתערטלות משחררת"
 רוצים נורא
 
 | 
 | כשהרדיו מתחיל לשדרבמנגינות רוטטות
 רצף של שירים עבריים יפים
 מלטפים אותי
 
 | 
 | הוֹלְכִיםוּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ כַּלּוֹת עִמָּנוּ
 נַפְשֵׁנוּ תְּהַרְהֵר עַל הַתּוֹחֶלֶת
 שֶׁהָיְתָה פַּעַם בָּנוּ
 
 | 
 | הולך בשבילשמתפצל מהכביש הראשי
 עוקף גדרות ומחסומים
 רוצה לראות נופים חדשים
 
 | 
 | זה אי טרופי מן הסתםמהחלון אני רואה את עצי הדקל
 מתנועעים ברוח
 הזמן הולך עם כובע קש
 
 | 
 | כל הלילה רעדו החדריםהתכווצו והתמתחו
 בתרגילים  משונים
 גם את היית אחרת
 
 | 
 | משוטט במגרש של הרס עתיקערימות של שברים
 פעם היו כאן מגדלים
 עגולי צריחים
 
 | 
 | הטלוויזיה נוחרת קלות השינה שלה מאוד קלה
 לא מסבה את פניה
 מביטה כמו מהופנטת על הספה שממול
 
 | 
 | היו לי ציפורים שונותמהן רגילות
 מהן נדירות
 לעיתים הן הגיעו בלהקה
 מעופפות
 
 | 
 | היום בו הפכתי לגשםהיה יום רגיל של תחילת החורף
 הייתה קרירות פתאומית באוויר
 בדרך לעבודה
 
 | 
 | האור הזה שאין בו הרים ואין בו פסגות מטיל בי ניחוחות
 שמש בוקר עוד מלטפת בו
 עם רוח-ים, טעם מלח וקולות
 
 | 
 | הכאב סולל לנו דרכים חדשותבין הטרשים
 הולכים משתוממים
 על הסופה המשתוללת בנו
 
 | 
 | הכי טוב כמו ציפוראת אומרת
 מביטים אל זריחה אמיתית
 לא כזו-כאילו,
 עייפה מגוש דן
 כדור אודם בוהק
 מטפס לו על הרי גולן
 
 | 
 | הכלה המסתתרת בין השיחיםעם שמלת הפרפרים
 נראית עכשיו ממש מעודנת
 הבל ים-תיכוני חם
 
 | 
 | כאן בצומת ההומה הזההיה פעם פיגוע
 באדום שברמזור
 אני עומד ליד החלחלה
 
 | 
 | ילד שקוראים לו דןמביט בי בעיניים בהירות
 באותו המבט הבוטח לכאורה
 הוא מחפש את אימא ואבא
 
 | 
 | המחשבות שלי הולכות ונעשות
 כהות יותר
 זו שעת בין-ערביים שלהן
 
 | 
 | הוא אף פעםלא ראה את ראש הממשלה ההוא
 לא מקרוב
 לא מאחורי הגב
 לא עם אקדח "ברטה"
 תשעה מילימטר
 שהוא מחזיק אצלו ברישיון
 
 | 
 | הכוכב שלנו שט ליד חורים שחוריםואיננו מתחרט על דבר
 תאונות קורות בדרך
 ואין חלליות בסביבה
 
 | 
 | פוסע בשביליםשל ארץ השתיקות הארוכות
 חושב על קרוסלה
 מסתובבת
 של זמן
 אשר איננה נחה לעולם
 
 | 
 | כל הערב נשמעו שםויכוחים וצעקות
 הם לא הסכימו על דבר
 המצב לא רצה בשום-אופן לחזור לקדמותו
 קדמותו לא היתה מוכנה לשינוי
 
 | 
 | מחכים לאוטובוס של אהבהבתחנה בדרך
 אל הנהרות הארוכים
 חסרי העיניים
 
 | 
 | הנוף הביט בהציפור אפלה דואה על תהומות
 ונפשי הביטה אל מחשכי היותה
 הציצה בו חזרה בתמיהה
 
 | 
 | תמיד יש שם סירה בנחלוילד שהזמן פורש בו רשתות
 עצי האורן קוראים לו והחורשה שטה עמו
 מהעבר השני עץ איקליפטוס גדול
 
 | 
 | איש אחד שחלם על סרטיםמוטל על ספה של חיוורון
 דפיקות חזקות על הדלת
 מישהו צועק אליו
 
 | 
 | הלכה לפניי בכל שדרותיהמאופרת
 שמורה היטב
 רחובותיה גלשו כמו שיערה
 
 | 
 | נניח שזהו ערב בגינה שלהםהם רוצים לחשוב שזה ערב נעים
 אינם מזהים אותי
 אינם יודעים שהערב הזה הוא אני
 
 | 
 | הצער מעוור עינייםלוחש לחישות עזות
 הולכות ומתגברות
 אנשים מדברים
 הולכים בין מדבריות של כאב
 
 | 
 | בתי כנסת ריקים מתקבצים יחדיולובשים תחפושת של קפוטה ומגבעת
 מצטופפים, מבקשים מחסה
 שמות חלולים על פני בתי קפה
 
 | 
 | ראשו טובל בלילהבין עמקים שחורים ירווה
 עד בוקר ערפילי
 רחובות ארוכים ירוצו לפניו
 ידו תאחז בהם
 ישעטו מכוניות בחלומותיו
 הלמות ברזל תופי ריכבו
 
 | 
 | קחו אותו ממניאני לא זקוק לו יותר
 הוא אף פעם לא היה שלי
 גם לא יהיה
 מתחזה בלתי-נסבל
 מגלגל עיניו למרומים
 ודוחף בשקט לכל חור
 שנמצא בסביבה
 
 | 
 | רואה אותה עומדת על המרפסתאיש הולך לאיטו
 על פני הרחוב המשתרע נדלקים פנסים כתומים
 תנו לו לחלום בהליכה
 
 | 
 | כשאני מביט עלייךאת משתנה במהירות
 מצמיחה ציצים ופרחים
 וגינות ירק בתוך החורש
 
 | 
 | הרוח ששטפה את השדרהבמשבים עזים
 הכתיבה את הקצב
 
 | 
 | מדהימה מכדי להיות אמיתיתחזיון תעתועים מרחף
 קופצת עירומה כביום היוולדה
 לקצב מנגינה לא-נשמעת
 חזיתי בה בדירתה
 הבלתי-אפשרית
 
 | 
 | התקרה הסמויה מעלינותלויה בין עבים כמטפחת שקופה
 שוליה זורמים כציפור במעופה
 משקיפה מגבהים, הן הדרך יפה
 
 | 
 | מכנסי הג'ינס שלוחצאית השיפון ההודית שלה
 זרוקים על הכיסא
 מציצים זה בזו
 
 | 
 | חמישה אנשים וגם ורדיושבים ליד שולחן עגול
 מפה לבנה
 ורד אחד באגרטל זכוכית
 
 | 
 | נשענים על הקיר שלמטהבחלל המוצל שיצרו עמודי הבניין הסדוקים
 היו שלושת זוגות האופניים
 על החול שהיו בו המוני מכתשים קטנים
 
 | 
 | שוב הרחוב המוכרושוב הבניין
 משהו השתנה
 השמות
 האנשים
 
 | 
 | בְּסִרְטוֹן שֶׁצִּלְּמוּ חַיּוֹת-הַטֶּרֶףבְּאַחַד הַקִּבּוּצִים שֶׁעֲדַיִן נִרְאָה כְּמוֹ
 גַּן-פּוֹרֵחַ
 רָאוּ אוֹתָם יוֹרִים בֵּין הַשְּׁבִילִים הַיְּרֻוקִּים
 אֶל אֶחָד מֵהַבָּתִּים הַיָּפִים.
 
 | 
 | עם עלות השחראתה רואה
 זמן תלוי
 במחרוזות מחרוזות
 
 | 
 | מראה הפניםמראה הגוף ללא פנים
 מראה הפנים ללא גוף
 חבושות המילים בתחבושת
 
 | 
 | היא שאלה אותנו על"וארנגראואר שטרסה"
 באמצע הרחוב בוורשה
 ופניה הזקנות
 נראו טובות ויהודיות
 "אבל זה רחוב גרמני"
 אמרה אישתי
 
 | 
 | עוד מעט אני נוסעלהיות בין פולנים
 עם מזוודה קלה
 של פחד טמיר
 
 | 
 | בעיר שלשונה נוטפת דבשורקיעים בה אין
 אני הולך סהרורי ולא נושם
 מחפש אותם.
 
 | 
 | והר להר יביע אומראז יביעו ההרים עסיס
 והגבעות תיטופנה מור ולבונה
 אנחנו מקשיבים לך
 
 | 
 | באישון לילה לאור הירח המלאפורצות להקות זאבים מיערות שיריי
 נניח שאני רואה כפרים
 איך אני רואה אותם?
 
 | 
 | בזמן שקראתי את שירי פוגלהתיישב זבוב סגרירי על השורה הראשונה
 של "דגלים שחורים"
 התחיל לקרוא לעצמו משלב רגל על רגל
 
 | 
 | הדקות השבירות הללואותן אנו מחזיקים בזהירות
 של כלי- חרסינה עדינים למגע
 כשמשבים קרים
 של הבנת פתאום
 נוחתים עלינו באקראי
 
 | 
 | ממש בפתח הגן הציבוריבדרך למכונית במגרש החניה
 על העלים היבשים ליד הספסל
 שכב עורב והביט בי בעיניים נוגות
 
 | 
 | אור הנורהזורם אליי בחבטות רכות
 בחוץ אני שומע חשכה רוטנת
 נוהמת נהמה זרה
 
 | 
 | וזה שורף וזה שורףוהיא אינה עונה
 וזה בוער וזה מוחק
 את כל המחשבה
 
 | 
 | זורקים את מילותיהם לרוחיש ושורותיהם שבורות
 יש ומילותיהם מנופצות
 אני עובר באקראי ליד חורבות
 
 | 
 | אתה יושב איתהבבית קפה על החוף
 עם השקיעה
 שמש מבעירה אותכם
 בזהב עמום
 
 | 
 | גבר צופה בחלונות הקיץהכל משתנה
 הוא מביט אל קצה הלילה
 ורואה חבצלות לבנות
 מחכות לו
 מזכירות לו
 שואלות לשלומו בנימוס
 
 | 
 | נלך ברחוב הרטוב עוד מעט חשכהאילנות החורף יצמיחו פרות אור רכים
 בשולי רקיע
 חופת טלאים רקומה של עננים תכסם
 
 | 
 | בקצה החושך האחרוןשאין בו מתום
 חדר המדרגות
 עוד עוטף את עצמו
 בשמיכה
 
 | 
 | ישנו חוט בלתי-נראהשמחבר בין אנשים זרים שמתחבקים
 מין חבל-טבור שאיש לא מנסה לנתק
 גם כשהופכים את סדר המילים
 
 | 
 | רק לפני דקה עוד השתמש ברגלייםאפילו נהג לכאן במכונית
 פתאום מונח על אלונקה מתנייעת
 חפץ שזרוק שם
 
 | 
 | לובש כמה מיליםיחף מנכסים
 נוגע בך במחלצות מערומי
 גופך ללא מתום
 
 | 
 | לפני שהכל יגמרלפני שתחלוף הדממה הגדולה
 במשק כנפיים מעלינו
 
 | 
 | מֻנָּח עַל סֶרֶט אוֹטוֹמָטִי נָע הַכַּרְטִיס הָאֶלֶקְטְרוֹנִי שֶׁלְּךָ מִתְמַלֵּא
 בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת
 אֵינְךָ צָרִיךְ יוֹתֵר לַחְלֹם בְּעַצְמְךָ
 
 | 
 | מישהו רחץ את משטחהאספלט בנתזים של אור
 דרורים נוטפי שמש
 טופפים על מגרש החנייה
 
 | 
 | הם עומדים מחייכיםלפני התפאורה
 האב, האם והילדה הקטנה
 לבושים בבגדים הדורים
 מסורקים למשעי
 
 | 
 | צל הלילות שלי פגש את צל הימים שליכשהאיר השחר ואת עוד ישנת
 ראיתי את שניהם נכנסים אליי לסלון
 בדממה
 
 | 
 | כשנכנסים לחדר במלוןעם כרטיס מגנטי
 שופע רגשות מפלסטיק
 יש משהו אנונימי
 שמזמזם שם מסתורית
 איזה זמזום שבונה עולם אחר
 
 | 
 | חֶדֶר כִּמְעַט רֵיק גּוּפֵיהֶם מְסַכְּמִים אֶת עַצְמָם
 בְּכִמְעַט-חֲשֵׁכָה
 בִּתְּפִלָּה שְׁקֵטָה מְאוֹד
 
 | 
 | יש חיים נסתרים מהעיןחיים סודיים ללא ארוכה
 הנה הם פורצים
 במחזור עונות חדש.
 
 | 
 | לַסּוֹדוֹת יֵשׁ חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶםאוּלַי הֵם כְּבָר לֹא שָׁם
 מְשַׁנִּים אֶת דְּמוּתָם
 בְּמֶּטָמוֹרְפוֹזָה מֻפְלָאָה
 
 | 
 | פעם קראתי שיר של
 משורר שכבר מת
 שאמר
 משהו מוזר
 על החיים שיש לשיר
 לאחר המוות.
 
 | 
 | הוא מרבה בהכנותשם לב לפרטים
 חיות משונות מבקרות אותו בחדריו
 תמה על האחר והמשותף
 
 | 
 | עָבַרְתִּי שָׁםרָאִיתִי שֶׁפִּתְאוֹם סָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת
 שֶׁל מוּצְרֵי הַחַשְׁמַל
 דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הָיְתָה נְעוּלָה
 
 | 
 | מבעד לחושך הגדוליש חלונות שזולגים
 לכל עבר
 זולגים ונושרים
 אל רכות הקטיפה
 אך יש חלון אחד תלוי
 ורועד מול החלון שלי
 
 | 
 | מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו הָיְתָה אֲפֵלָהשֶׁל שְׁטָרוֹת כֶּסֶף
 הָאִישׁ עִם הַפָּנִים הָאֲדִישׁוֹת
 הִקְשִׁיב לְש-ִיחַת הַטֶּלֶפוֹן
 
 | 
 | עֵינַי נֶעֱצָמוֹת מֵעַצְמָןכְּתָמִים מַבְהִיקִים מְסַמְּנִים אוֹתִי
 אֲנִי מַחְלִיט שֶׁהֵם יִהְיוּ צְהֻבִּים
 עוֹד מְעַט יַתְחִילוּ חַרְצִיּוֹת
 
 | 
 | המשוררת חלמה את שיריה באולם-החצי-ריקהלהקה חלמה את צליליה
 הם טענו שזה ג'אז
 טוב, זו לא ניו אורלינס
 
 | 
 | את החומר ממנו עשויים חלומותמצאתי במבטך הנודד מעורפל
 מניתי בו אין-חקר תהומות
 נרקיסי עינייך רוחפים בחלל
 
 | 
 | הכאב הזה שאיננו מטפורי
 ואיננו מטפיזי
 ואיננו מרחף ביקום
 
 | 
 | הדירה היתה ריקההשוער בכניסה הביט בי במבט ריק
 ווסט-אנד-אווניו היתה ריקה
 והשלג דיבר אל סוליות נעליי
 
 | 
 | הולך ברחובות שמנת של שכונה אחת
 פעם קראו לה שכונת פועלים
 מכנסי חאקי קצרים
 
 | 
 | אנחנו מושכים אתחבל השתיקה שלנו
 חבל עבה מאוד
 
 | 
 | הכוכית שלך מקננת ביכל הלילה
 היא מעופפת
 בין העצים שבחדריי השקטים
 
 | 
 | חוּטֵי-כֶּסֶף בִּש-ְעָרָהּ הָאָסוּףאֶת הַמִּצְרָכִים הִיא אוֹסֶפֶת חֲמוּרַת-סֶבֶר
 לְתוֹךְ הַנַּיְלוֹנִים
 וְקוֹשֶׁרֶת אוֹתָם בִּמְהִירוּת
 
 | 
 | על מה חושב מי שהולךלבקר את את גרורותיו לשעבר
 הספונות בבתיהן
 ואינן מעוניינות לראותו
 
 | 
 | בכל החלומות הנפתחים ברחוב הירקון יש מחשבות מבטון יצוק
 תריסים מוגפים בערמות של דולרים
 בתי השגרירות מדברים עם הקיץ בשפות משונות
 
 | 
 | זה פשוט מדהיםלחרא שלך יש ריח חבצלות
 אמרה האחת
 זה פשוט מהמם
 
 | 
 | חלומת עדנהאת מרחפת
 בעירום לילותינו
 על מיטתינו
 יחפים פנייך
 
 | 
 | ותמיד ישנו הרגע המאושר הזה באחוזהשעוד איננו יודע שהוא מאושר
 שבת בבוקר של שמש חורפית
 הולכים כך סתם בחורשה ליד הנחל
 
 | 
 | פוקח עין אל החשכה רואה אותה נושפת מולי
 חשכה רועדת עליי נשימתה
 גדולה היא מחבקת אותי
 
 | 
 | הבט למרומים ברוח יש אמתלפעמים הגוף החי הוא הגוף המת
 מתי יודע הוא כי באה עת?
 
 | 
 | שלושה קילומטרים של שקיות ניילוןבפתח המעיין של עין מה-שמו
 היה או לא היה
 האוכל במסעדה הדרוזית
 דווקא היה
 
 | 
 | אין למי להתקשר,אין אימא ואין אבא
 אלה שתמיד מתעניינים,
 אלה שתמיד בעדי,
 הם כבר אינם.
 
 | 
 | אֲנַחְנוּ עוֹד כָּאן בִּנְמַל הַתְּעוּפָה הַמְּצֻחְצָח
 כְּבָר הוֹלְכִים וְנִפְרָדִים
 יוֹשְׁבִים בְּהַמְתָּנָה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַקָּפֶה
 
 | 
 | חיפשתי את טווס הזהבבפולין
 ולא מצאתיו
 פעם היה מעופף
 מעיר לעיר
 
 | 
 | באותו חורף ארוךהייתה אהבתנו בנויה מגשם
 זלגנו על קירותיה
 הגשם בנה לנו טירת רפאים
 
 | 
 | זה דבר הלב על אופניואני איני נביא קדמון
 זה דבר הלב על אופניו
 בקרים יבליחו אור ראשון
 
 | 
 | יֶלֶד פּוֹלָנִי עוֹש-ֶה מַה שֶׁאוֹמְרִים לוֹאוֹכֵל מַה שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ
 יֶלֶד פּוֹלָנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן בַּזְּמַן
 אִמָּא אוֹמֶרֶת לוֹ:
 
 | 
 | בקצה אנטנות גבוהותהיו ההורים שומעים את הקולות
 חיות משונות נהמו בחורשה ליד הגשר
 היינו רואים את אזהרות ההורים
 
 | 
 | ילדה שליהצל גדל
 בארץ לא זרועה
 ילדה שלי
 
 | 
 | מילותי ממתינות לימול הבהובי הטלוויזיה
 ילדות טובות מנומסות
 
 | 
 | דגים חולפים שוחים ברשתבלהקות של בודדים
 בין הבועות
 אנחנו דגים משונים בתוך השקט
 
 | 
 | הַיָּמִים הֵם קָשִׁיםיְמֵי תְּכֵלֶת בַּשָּׁמַיִם לְלֹא עֲנָנִים
 מָטָר מַבְהִיק שֶׁל שֶׁמֶשׁ מְרַפְרֵף מֵעָלַי
 מַרְטִיב אוֹתִי מִכָּל עֵבֶר בְּאוֹר
 
 | 
 | שותקים נפתח את תריסי חלומותינולא נדע את שמם
 יערות עד מצפים למוצא פינו
 נהרות גדולים מכשפים אותנו
 
 | 
 | בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה לִי יוֹם-הֻלֶּדֶתמֵתוּ בְּנֵי אָדָם
 נוֹלְדוּ כְּמוֹ תָּמִיד
 סְתָם יוֹם שִׁגְרָתִ
 
 | 
 | שיריי, יונים צחורות
 יונים הומות
 שמחפשות ביתן
 
 | 
 | ילד מחזיק נר דולק.הם שמחים
 הם מחזיקים נרות דולקים
 כולם.
 
 | 
 | ימיי שחורי-פניםימיי הולכים בסך
 ומצעידים אותי אתם
 ימיי מתבוננים על עשב רך
 
 | 
 | על המיטה שמיים מתכהיםינשופים שחורים עטים לטרף
 על גופנו המוטל בין הכר לסדין
 מרחוק שומעים קולות של נפץ
 
 | 
 | יש בי נהר עזובזורם בשצף
 ומציף את כל גדותי
 
 | 
 | והוא הולך ומתקדםאני רכוב על הנמר
 אוחז ברעמת קיצפו המשתולל
 
 | 
 | יש רגעים כאלהבסרטי מדע בדיוני
 כבר זמן רב אחרי שיצאנו מתאי השינה
 לאחר הדברים הנוראים שעוללה לנו הישות האחרת
 
 | 
 | בין חלומות הפלסטיק והעץראיתי
 על מדפים מעוצבים
 איך נחים להם ספרי שירה בשוודית
 
 | 
 | כלימתי היפה היחידהתמיד היתה שלי
 כה קשה וכואבת
 
 | 
 | כשחזרתי אלייךליד הנהר
 טיילנו בערב בחורשה
 שום דבר לא היה נכון יותר
 
 | 
 | כשעץ בודד נופל ביערבאפלה
 פניו אינם נראים
 רעש נפילתו
 אינו נשמע למרחוק
 
 | 
 | כשצלצלת בין האור לחושךהיה לקולך בטלפון צבע של שקיעה אחרת
 גם צבעיי הכמוסים השתנו לפתע
 פרות-לילך חמים מחליקים את נעוריהם
 
 | 
 | באותו ערבפיהקה הטלוויזיה בקול גדול
 וכיבתה אותי
 עם השלט-רחוק שהיה מונח לידה
 נותקתי מהחשמל הכללי
 
 | 
 | חורף מחבק את כיכר מסריקעוד לפני ששתינו משהו
 ברחוב הקטן שליד
 ידענו שזה כבר נגמר
 
 | 
 | מֵהַמִּרְפֶּסֶת הַדְקִּיקָה בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁיתאֲנִי רוֹאֶה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים
 מְכַסּוֹת בְּיָּרֹוק אֶת הַכִּיכָּר
 אֶת בָּתֵּי הַקָּפֶה הָרוֹחֲשִׁים שֶׁלָּהּ
 
 | 
 | בצעדה של שבת בבוקראני עובר בתוך השיר ההוא
 בכיכר הריקה ההיא
 עם עץ הזית שמתבייש
 אתנו
 
 | 
 | הַיּוֹם כְּשֶׁעָבַרְתִּי בִּמְכוֹנִיתִי בִּשְדֵרוֹת בֶּן-גּוּרְיוֹן קָרוֹב לְדִיזֶנגוֹף
 רָאִיתִי אוֹתָהּ,
 לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה עֵינָי:
 
 | 
 | הכלב שלי משוררהוא מסתכל עליי
 בעיניים לחות
 ויש לו שיר בעיניים
 
 | 
 | עובר דרך הרהיטים בסלוןחש את אדישותם
 היישר לחדר-האמבטיה
 זה משונה
 
 | 
 | בצאת ישראלמהחמץ
 אנו שופכים את חמתנו
 על המפה
 
 | 
 | כה אמר הנביאחזיתי בארץ האיומה והנוראה הזו
 רגע לפני המפץ הגדול
 חזיתי באנשים המהלכים בה
 
 | 
 | היה לו את כל הדרושכל הבעות הפנים
 שנמחקו
 והחיוך ההוא
 
 | 
 | כאלו היו ואחרותבמכנסי ג'ינס משופשפים
 בחולצות טריקו עייפות
 ללא כלום מתחת
 
 | 
 | חלומות נמזגים בי צעד צעדהמתים מצעירים בי את עצמם
 הולכים איתי בתמונות קצרות להיפגש איתם
 בימים טובים יותר של מחשבה הם נוכחים-נפקדים
 
 | 
 | בצילומי נוף זרים רואים לפעמיםשרשרת הרים כחלחלים רחוקים
 ויש עוד הרים רבים מאחור
 נמשכים עד מעבר לאופק
 
 | 
 | כל בוקר עם הזריחהעפות להן להקות חסידות שחורות
 שרשרת מתמשכת
 מעבר להרים הגבוהים מנשוא
 
 | 
 | את שמיכות שאננותיקיפלתי בארון
 אולי תהיינה טובות
 לעונה אחרת
 
 | 
 | כל לילה אני מת בחשיכה שוקע בביצה טובענית
 קצת מנסה לשחות
 בעכירות הזו
 
 | 
 | שמיים רחוקים ממניהולכים ומתקרבים אל אדמתי לחבק
 מושיטים ידיים לשלום
 מביט מבעד לחלון
 
 | 
 | כשאני עובר ליד ביתךאני ממשיך לצאת מחדרך בחיפזון
 עובר בשביל בין הבתים
 מישהו יכול היה לבוא מאוחר יותר
 
 | 
 | לאחר שנטש היםמצאתי אותן
 בחופים בין החולות
 פזורות
 
 | 
 | על הקיר עם הטפט הפירחוני  תמונה של הרים מושלגים
 תפאורה של חמימות ביתית
 הטלויזיה מדברת כבר שלוש שעות
 בבליל של קולות
 איש לא צופה בה
 איש לא מביט מהמרפסת הזעירה
 
 | 
 | רוצה לומר להם
 כשאני פוגש אותם ברחוב
 משהו ביידיש
 שבורה
 מקרטעת
 שהורישו לי הוריי
 אולי
 היו נזכרים
 מי אני באמת
 
 | 
 | בַּלַּיְלָה הִגִּיעַ הַסְּתָובַּחֲשַׁאי עָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת
 פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, צְעָדָיו כְּגַנָּב
 בֵּין צְלָלִים זָרִים הוֹפִיעוּ אַזְהָרוֹת
 
 | 
 | לכאורה שום-דבררק תנו לו לגשת
 זוהי רק הדממה מעיקה וזרה
 היא אוצרת שיכבה של מילים
 לא נכבשת
 
 | 
 | הקירות רכים ומחבקים אותיהכל מסוייד לבן
 גם פניי מסויידים
 צילום בהיר מדי
 התמונה מתחילה להטשטש
 
 | 
 | ליד הקיר הם שכבושלושה מחוררים
 פעם הם היו
 מי שהיו
 
 | 
 | לילות רביםאני שומע יחמורים בוכים
 את אהבתנו
 שריפה כילתה את שדות נעוריהם
 
 | 
 | נאבק עם הלילהשרירי משתרגים מן המאמץ
 הדם חומר בעורקיי
 כשאני מחזיק אותו חזק במקום
 
 | 
 | כְּשֶׁמַּבִּיטִים בַּצִּלּוּמִים הַנּוֹשָׁנִיםשֶׁל הַזּוּגוֹת הָהֵם
 שֶׁכְּבָר אֵינָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
 הָאַהֲבָה מְקַבֶּלֶת פָּנִים וְגוּף
 
 | 
 | האור מסרהב בילקום וללכת
 דפים אילמים של חרדה
 נופלים בי
 
 | 
 | רֵיחַ הַסַּבּוֹן בַּמִּקְלַחַת מִתְעָרֵב בְּרֵיחַ הַמְּדוּרוֹת
 אֲפִלּוּ בַּסָּלוֹן הוּא מִתְפָּרֵץ מִבַּחוּץ
 לִזְעָקָה אִלֶּמֶת
 
 | 
 | הספסל היה  בודד מאוד על הגג מול האנשיםעל השולחן כמה קעריות מיותמות
 העיר חיבקה אותנו כמו ים אפל
 בניינים צוללים בה בעיניים עצומות
 
 | 
 | בשעת לילה מאוחרתהכיור כבר ריק
 המדיח שומם
 יש רק כמה כלים נשכחים
 
 | 
 | לטאות ירוקות זוחלות אליי במיטתימתחת לריסיי בשולי החשכה
 הן אומרות לי
 הקשב לנהר
 
 | 
 | אבל בשעות הללואני הקבלן  של נבואות הזעם
 אתרי הבניה מוכיחים בי
 עגורניי נוטים על צידם
 בנייניי ריקים
 
 | 
 | להתעורר באמצע הלילה עורבים שחורים קוראים לך
 עורבי הכאבים
 מדליק את הטלוויזיה
 
 | 
 | בתוך שדה חמניות נעות ברוחרגע לפני החשכה הסופית
 היורדת עלי
 אני מבלה בהרהורים על כמה חבל
 
 | 
 | חלף על פני הנחל והחורשה שלידותמיד חשב שהם שלו
 אבל כמה זמן אפשר לשוטט בהם?
 לשקוע שוב בדביקות של עצי האורן?
 
 | 
 | לפני שאת מגיעה אני תולה וילונות מרפרפים של שתיקה
 על חלונותיי
 מסכי ארגמן מתרוממים
 
 | 
 | רחוב לילי ריקמואר באור פנס דלוח
 איש אחד רואה כיצד
 שולחות המרפסות אליו שירים ספרדיים
 
 | 
 | אנוכי עפר לרגליךכי איסתרא בלגינא קיש קיש קרייא -
 ריקא ופוחז מחבר מרעים נלוזים
 כזאת יחרפוני הגיגיך
 
 | 
 | אינני יודע  כיצד זה קרהשעודני מאלם אלומות
 חציר וגורן באסם
 כיצד עושים זאת ברחובה של עיר?
 
 | 
 | ואינני הולך לגדות הירקון יותרלחפש חמציצים בשדות
 ואינני מחפש גשרים חדשים שצצים
 על הנהר בתוכי
 
 | 
 | מכוניתי, מכוניתךספינות שטות
 על ים הרחמים העצמיים
 חולפים ליד ההגה
 
 | 
 | איש הולך ברחובנושא מבטו אל-על
 והנה נעלמו השמיים
 ריק הוא רואה
 ובוהו.
 
 | 
 | ירח יפרוש מניפה לבנהואני רואה אותה מעופפת אליי
 בין המגדלים של העיר הגדולה
 העיר שבה נכמרים החלומות
 
 | 
 | בְּמֶרְחֲבֵי הַשּ-ָדוֹת הִתְחִילוּ כֻּלָּםלָרוּץ בַּהֲמוֹן מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה
 כְּשֶׁכַּדּוּרֵי-עוֹפֶרֶת רוֹקְדִים סְבִיבָם
 כְּמוֹ בְּסִרְטֵי אֵימָה גְּרוּעִים
 
 | 
 | בניינים שינו צורתםכשעברת לידם
 בנייני פלסטלינה גמישים
 התכווצו לנגיעת מעילך האדום
 
 | 
 | קם באמצע הלילהאבריי מתקהים אל הסתיו
 - קהות חושים עמומה
 
 | 
 | נהרה גוברתשמש בשערה
 על פני קו הצהריים הארוך תהלך
 
 | 
 | מִבַּעַד לָרְאִי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עַצְמֵנוּ מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה
 אֶת הַמִּסְדְּרוֹן הַנִּשְׁקָף מִמֶּנּוּ
 וְאֶת דְּמֻיּוֹתֵינוּ בְּתוֹכוֹ קְטַנּוֹת יוֹתֵר
 
 | 
 | לְמִי שֶׁמַּבִּיט מִלְּמַעְלָה מִמָּעוֹף הַצִּפּוֹרהַכֹּל נִרְאֶה תַּקִּין לִכְאוֹרָה
 אוּלַי הֵן נֶהֱנוֹת בַּמַּיִם
 אוּלַי הֵן עוֹבְרוֹת קוּרְס לְלִמּוּד שְחִיָּה מְזֹרֶזֶת
 
 | 
 | מִלּוֹתָיו הָיוּ בְּשִיא יָפְיָן הַמְּשׁוֹרֵר הַמֵּת אָמַר אוֹתָן
 שׁוֹצְפוֹת כְּמַעְיָן
 יוֹדְעוֹת אֶת עָצְמָתָן
 
 | 
 | בתוכנית בטלוויזיההם שרו עם השירונים ביד
 את השירים הישנים ההם
 של ארץ אחרת
 
 | 
 | אתמול הוא עמד על אדן החלון מאיים בהתאבדות
 זה נחשב כמניה דפרסיה?
 כשאני מדבר אליו
 
 | 
 | שִחַקְנוּ מִשְחָקִיםזָרַקְתִּי עָלֶיהָ לְבָבוֹת גְּזוּרִים מִנְּיָר
 וְהִיא זָרְקָה עָלַי
 אֶת כָּל הָעִגּוּלִים הַגְּזוּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ
 
 | 
 | להבהרת הענייןיש להוסיף
 במגע מתג קל
 
 | 
 | שלושת הילדים הבלונדייםהמשחקים בכדורגל
 מול רשת קטנה
 ומגרש שאיננו קיים
 עסוקים בשלהם
 על פלנטה אחרת.
 
 | 
 | יושב במקדונלד ומסתכלמבעד לראי קיר הזכוכית
 ואת עוברת על המדרכה
 נראית כה עצובה
 
 | 
 | אחרי העבודה כשמתקין התריסים
 הצית סיגריה
 והתחיל לספר לי פתאום
 
 | 
 | פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לַחֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹתאַתָּה תָּמִיד יָכוֹל לְהַנִּיחַ הַנָּחוֹת
 שֶׁל מֶרְחָב מוּגָן.
 יֵשׁ אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַבּוֹת לְהַפְגָּזוֹת פְּרָטִיּוֹת
 
 | 
 | בַּדִּירָה הַנְּטוּשָׁה נִשְׁאֲרוּ כְּלֵי הַמִּטְבָּח הַמְּלֻכְלָכִים
 עוֹד רֶגַע יַחְזֹר לִרְחֹץ אוֹתָם.
 אֲבִיזְרֵי טוֹאָלֶטִיקָה לְיַד הָרְאִי
 
 | 
 | בודק את התפלות כמו כילי את ממונו
 וממשש בהן אחת אחת
 ולחשי קסמים ישאו את חזונו
 
 | 
 | שָׁם בַּחֶדֶר הַקָּטָן הַמּוּאָר חֲלוּשׁוֹתמַחְשָׁבוֹת שׁוֹכְבוֹת עִם מַחְשָׁבוֹת
 בְּמִּטָּה אַחַת צָרָה
 פְּרוּעַת שְמִיכוֹת
 
 | 
 | באמצע שום-מקום יש שמים אפורים ותקווה חיוורת שממתינה לו באוהל
 עוד מעט ארוחת ערב
 שורה של מיטות
 
 | 
 | פרסם אותי אמר לי השירבקול צרוד
 תפס לי את היד
 ולחש לי באוזן
 
 | 
 | ממלמל פסוקי קוראןמנופף בסכין לאלוהיו
 אלוהיו מנופף בו
 בין הרמזור המתחלף לאדום
 
 | 
 | אֵיכְשֶׁהוּ נָעִים לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַיִםהֲמוֹן מַיִם
 אֶפְשָׁר לְהִתְפַּשֵּׁט לִקְרָאתָם
 אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס אֵלֵיהֶם
 
 | 
 | אני צופה בהןעוברות בלהקה
 שיירת חסידות ארוכה
 דואה בין עננים
 תמיד אותן תמונות חלום מעופפות
 
 | 
 | משהו חם ומרטט,זה לא הרוח
 משהו כובש דובר אמת
 אתה רוצה לדהור
 
 | 
 | אנחנו הולכים להרים השחורים להרים השחורים
 שצובעים את האופק
 שצובעים את האופק
 כמו לילה רחוק
 
 | 
 | אוֹר הַיָּרֵחַ הַקַּר מַכְסִיף שָׁם חֶדֶר שֶׁקָּפָא
 כְּמוֹ הֶבְזֵק תְּמוּנָה
 מִטָּה עֵירֹמָה שְרוּעָה לָהּ
 
 | 
 | זַהֲרוּרִים מְרַצְּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִםוְרוּחַ אֱלֹהִית נְמוּכָה מְרַחֶפֶת
 מֵעַל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ
 עַכְשָׁו בִּתְחִלַּת הַיָּמִים
 
 | 
 | הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הִשְׁתַּנּוּ כָּל הַזְּמַן גַּם הַזֹּהַר
 גַּם הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁל גְּוָנֵי קַדְרוּתוֹ
 זֶה מוּזָר
 
 | 
 | אדם שוכב בחדרושומר מוות בתוך קופסה שהוא נושא עמו
 כמו תחבושת אישית
 מוות רגיל עם שנת יצור אקראית
 
 | 
 | אֲנִי מָכוּר לַחַיִּים וְלֹא רוֹצֶה לְהִגָּמֵל
 כָּל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַבַּיִת
 אֲנִי מַזְרִיק לִי אוֹתָם
 
 | 
 | אֵין לִי יְמֵי יַיִן וְשׁוֹשַׁנִּיםאֵין לִי לְבָבוֹת מְפֻלָּחִים בְּחֵץ
 חֲרוּטִים עַל עֲצֵי אֶקָלִיפְּטוּס
 יֵשׁ לִי רַק נַיָּד-חָכָם
 
 | 
 | הולך אליה מוכה חמהכמו מאמין עיוור אל בית-תפילתו
 מביט מהרחוב האכזר
 בשרב מלקושי של סוף הקיץ
 אל שמי יהלומים מבהיקים
 
 | 
 | מַדְרֵגוֹת עוֹלוֹת אֶל הַשָּׁמַיִםוְיֵשׁ עַל אַחַת  מֵהֶן
 חֻלְצָה שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח
 מְדַלֵּג עָלֶיהָ
 
 | 
 | הוא נופל כצל שקוףמאוחר בלילה
 לא מדליק את האור
 מתפשט בחשיכה
 
 | 
 | אני עומד ומדברבתוך ים גועש
 וגבה- גלי
 סוער
 גלי החוף תוקפים אותי
 אבל אני נכנס
 צעד ועוד צעד
 ממשיך לדבר
 
 | 
 | אל מול הרי אדוםחומרת הרוח לחפש עיגולים
 על פני שדות אחרים
 נוהרים מתעגלים השבילים
 בדרך לעקבה
 
 | 
 | מתכרבל איתה ביחדעננים בשערותינו
 רוחות מנשבות מעל ימינו
 היינו הולכים אל היערות הקדמונים
 
 | 
 | אני משחק נגד המחשב במשחק אסטרטגיה מוכרבו טייקון מצוי כמוני מנצח טייקונים אחרים.
 יודע בדיוק את החוקים
 לפני שאני בונה אימפריה
 
 | 
 | שמיים נמוכיםשל סגריר
 נסוכים בצמיגות גוברת
 אני רואה עננים כבדים
 
 | 
 | החזאי הצביע על אקלים רותחשירד עלינו במפה הסינופטית
 "באביב יש מזג האוויר מתהפך"
 פתאום לא זכרתי את צבע קולך
 
 | 
 | ניקינו את החדרהזזנו את החפצים
 עכשיו המזוודה שלי
 עומדת כבר במאונך ליד הדלת
 
 | 
 | בניינים מנצנצים את חייהם מבעד לחלוןבעיר  שאינה מאמינה בקיומה
 הרוח רוטנת
 שוקקת
 
 | 
 | יש הרבה מחשבות ברחובשכותבות את עצמן
 בגוף חשוף
 הן יושבות על ספסל ומחכות ללקוח
 
 | 
 | עם כלים מלוכלכים בכיורכוסות זרוקות בכל פינה
 בלילות - קופסאות - השימורים
 משנה לשנה אנחנו לומדים
 
 | 
 | בזמן עברהייתה גדת הנהר
 יפה ופורחת
 
 | 
 | מיליםכמו איבחת גרזן בוהקת
 מול החושך
 
 | 
 | ולא יכולתי לגעת בוהוא היה מונח לו על הרצפה
 צמח מטפס
 מכוות אש
 עם פרחים אדומים וצורבים
 
 | 
 | האספלט רטוברק עכשיו ירד עליו
 פניו מחוקות מבעד לזגוגית הקדמית
 מקשיב למוזיקה אילמת
 
 | 
 | טלפניות רכות מכל הצדדים
 מאיזו חברה
 מדברות בקול מתלחשש
 כשהן מבקשות לא להדליק את האש
 
 | 
 | הולך איתך על קו הצהריים ברקיע
 השמיים הזמניים שלנו
 רועדים בנו קלות
 
 | 
 | כל אותו לילה פראיהיה מקומו נע ונד
 אחוז תזזית עם מקומה
 לקצב מוזיקה מקומית
 
 | 
 | ואין לו פנאיכבר לחכות לה
 עד שתחליט לשוב
 מארצותיה שמעבר להרים
 בכי הילדים
 שירת הכיורים
 ארצות אבודות
 אפופות בערפילי שיגרה.
 
 | 
 | בערימה של מסמכים ישניםמנסות האותיות הזרות
 להגיד לי משהו
 עליה
 עולם של בובות-על-חוט
 שבו הכל מאוחר מדי.
 
 | 
 | חיפשתי לי מקוםבין הרוכלים
 בכיכר השוק
 
 | 
 | והנה כך סתםברחוב אכזר
 מתעלף מחום
 ודו-תחמוצת-הפחמן
 
 | 
 | כְּשֶׁהַכְּשָׁפִים הוֹלְכִים לָהֶם וְנֶעֱלָמִיםמוּל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֲרָבוֹת-הַבּוֹכִיוֹת
 שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתָּ לְזַהוֹת עִם הַשָּׁנִים
 חוֹשֵׁב עַל אִי בּוֹדֵד בֵּין כָּל הָעוֹנוֹת
 
 | 
 | מתוך עינינו העצומותאנו רואים לפעמים
 אהבה נפלאה
 שקורצת לנו
 עינינו העצומות
 משקרות לנו
 בחפץ-לב
 
 | 
 | בדירה הרב-קומתית הזועם הדפסי רוי ליכטנשטיין
 בסלון
 ממש מתחת לריצפת הפרקט
 יש מעיין תת-קרקעי
 שוצף בחשכה
 
 | 
 | ברכבת נאנחת נאנקת מזמורים
 נסעתי לעיירה קטנה
 שנקראת בפי תושביה
 אושווינצ'ים
 אין לי צורך בכרטיס
 אני נוסע מתמיד.
 
 | 
 | יש בי תולעת שמכרסמת תקתוקיםבתוך רהיטים כבדים שבלבי
 בלילות אני עושה מעשים משונים
 נוקש על העץ הסדוק מעט
 
 | 
 | במחבוא בתוך ארון נעולאני מחזיק בקבוק של אור יקר תוחלת
 אור עתיק
 אור גנוז
 
 | 
 | חולמת מיםעל הקרקע בעשב לעצמה
 רגליה בוטשות גבעולים
 שקועות בסבך
 
 | 
 | מחלק את עצמי לגליונותתולה עלונים בכל מקום
 הנ"ל היה כאן.
 נראה לאחרונה בסניף "סטארבקס
 
 | 
 | מתוך חלונות הזרות הגדולים מכחול אפור צובע בצבעי פסטל עכורים
 שטח שאיננו מוכר
 בניינים עתיקים בהפקר רטוב בלתי-ידוע
 
 | 
 | הָלַכְנוּ לִקְנוֹת חֲנֻכִּיָּה בְּבֵן יְהוּדָה
 בְּחֲנוּת קְטַנָּה לַתַּיָּרִים
 שֶׁמִּזְּמַן לֹא רָאֲתָה קוֹנִים
 
 | 
 | עוד לפני המילים החותכותהמילים המכות שלך
 עברנו באותו ערב פתאומי
 באור בין-ערביים של זהב עמום
 
 | 
 | הקיץ עוד לא החליט סופיתאבל אנחנו כבר יודעים
 בוטש בעקביו
 חוזר בתנועות ריקוד
 
 | 
 | נביא אחד נושא נבואת זעםאל הגלים
 והם מקשיבים לו ובוכים
 הם מקשיבים לו
 נמסים
 
 | 
 | אני האיש שנפלו לו חייומגשש בין השיחים
 מחפשם
 אינני מוצאם
 
 | 
 | מבטו החיוור מכסהצינת מגן למילים של סתם
 כבר איננו ילד
 זאב בודד לנסיעות ארוכות
 
 | 
 | נושבים עם כיוון הרוחשנינו נסחפים במערבולות האוויר
 פיסות נייר זעירות
 שהחיים כותבים עליהן
 
 | 
 | במעלה הגבעהתחת עצי אורנים
 יש ימים בהם הגשם מטפטף מענפים
 על שטיח רטוב של מחטים
 
 | 
 | מעולם לא הבאת אותי לכאןאפלו לא בחגיגות וטקסים
 מעל לראשי הקט שטו מלים מוזרות
 הלאנצ'ים העמיסו סחורות
 
 | 
 | שוהה בנמל-תעופה רב-משתתפיםריצפת השיש בוהקת
 חנויות הדיוטי-פרי קורצות
 
 | 
 | יש סיכוי שהצל שלי שוב ייסע השנה זה מייגע
 אני הרי לא אהיה שם בסביבה
 צריך להחליט אם לשלוח אותו
 
 | 
 | לסבא שלי קראו עקיבאהוא הלך בחוצות העיירה הפולנית
 עם קפוטה כיפה וזקן
 אני קרוי על שמו
 
 | 
 | דְּמוּתֵךְ נִשּ-ֵאת עַל פְּנֵי סְפִינָה מִתְרַחֶקֶתמִפְרָש-ֶיהָ צְלָלִים מוּרָדִים בְּמַיִם שְׁקֵטִים
 כִּמְעַט גַּם אִם אֲנַסֶּה נִרְדָּמִים
 אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָךְ עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן
 
 | 
 | אני לא רוצה לסתום את השירותיםאז אני לוקח את הדלי
 של השירים המתוקים מדבש
 ומרוקן אותו עכשיו
 
 | 
 | אחד הלך ביום כה חםללכת לשחק בגן
 אחד הלך ביום כה חם
 כי הוא פשוט כבר לא מכאן
 גם השמש לא ידע
 
 | 
 | כמה מאיתנו עם רובים ישנים
 ליד מתרסים של ספות
 שולחנות בלי רגליים
 
 | 
 | ילד קט ישן הלילהילד קט רואה מראות
 חשיכה טוווה אין די לה
 כלוב של ציפורים מתות
 
 | 
 | לְיַד הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי אֲנִי מוֹצֵאחֲגוֹרָה שֶׁל אִשָּׁה
 מַגֶּבֶת מִטְבָּח
 מַחְרֹזֶת יְרַקְרַקָּה כָּלְשֶׁהִי לַצַּוָּאר
 
 | 
 | זוֹהִי רַק הַתְחָלַת הַקֹּרוְיֵשׁ יֹבֶשׁ מוּזָר בָּאֲוִיר
 אֲבָל כְּבָר סָגַרְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
 הֵגַפְתִּי אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּסָּלוֹן
 
 | 
 | בדרך אלייךברגע נדהם
 כשהמכונית שועטת קדימה
 בכביש בין-עירוני
 ליד רמת-אביב
 
 | 
 | סַפְסָל שֶׁצּוֹבְעִים אוֹתוֹ יָפֶהאַחַר-כָּךְ מוֹסִיפִים לוֹ פֶּרַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה
 מְעַנְיֵן
 אֵינוֹ מְגַלֶּה דָּבָר
 זֶה אֲפִלּוּ מִצְטַלֵּם הֵיטֵב
 
 | 
 | שערה אסוף בעננים קושרת מעליו מטפחת
 עיניה הבהירות
 שהתכלת שבהן מיטשטשת
 
 | 
 | יֵשׁ לִי שָׁם סֻכָּה מְשֻׁנָּה מְעַט הִיא מִתְחַלֶּפֶת עִם הַשָּׁנִים
 בָּנִיתִי אוֹתָהּ בְּמוֹ יָדַי כִּמְעַט
 וּבָהּ תְּלוּיִים כָּל הַמִּינִים
 
 | 
 | הָיִיתִי קָטָן וְנָמוּךְהָיִיתִי גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ
 הָיִיתִי כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים
 הֶחְלַפְתִּי צוּרוֹת בְּלִי-מֵש-ִים
 
 | 
 | שמעתי דלת נטרקתבחדר-המדרגות
 בדירה שממול
 דלת  בלונדינית
 ממין משובח
 
 | 
 | נולדתי בשביל לחיותנולדתי בשביל למות
 מטייל בין סחלבים שחורים
 קוטף אותם גדלים בשדות הלילה
 
 | 
 | אינני מקשיב למרצה המזגן מדבר אליי ישירות ללא תיווך
 עכשיו הוא לוחש לי שהוא מאוהב
 אני מבין אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו
 
 | 
 | ספינות שפעם היו שלי הולכות וחסרות
 מתרחקות על קו האופק
 ליד נצנוצי הגלים
 
 | 
 | יש ספסל ריק בגינהאני מביט עליו
 עושה עליו תרגילים
 מחלק אותו לכמה חלקים
 גם הריק
 מורכב
 מכמה חלקים
 
 | 
 | מול מסך המחשב המבהיק בחשכהפניי מוארים כירח כבוי
 מכתשים פעורים בי בצד הבלתי נראה
 רכבי חלל משונים מקפצים על גדותיהם
 
 | 
 | אני יודע את האבןיודע את העץ
 משוחח עם דומם צומח וחי
 מפסל פסילים בכל לשון
 
 | 
 | עלמות תכולות עולות אליי מתוך אדי הנחלתמיד יש שם איזה נחל שזורם על הרצפה
 צפים בו כמה מילונים
 גיליון עיתון מלפני כמה ימים
 
 | 
 | סְבִיב בִּקְתוֹת הַכְּפָר יְעָרוֹת אַדִּירִים צוֹפְנֵי-סוֹדהוּא צִיפָה לִרְאוֹת עֲצֵי אַגָּס וְדֻבְדְּבָן בַּחֲצֵרוֹת
 אֲבָל מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַהִיא הַיְּדוּעָה
 הָיְתָה רַק חֲשֵׁכָה טְמִירָה
 
 | 
 | "עקיבא" צעקו הילדים"בוא לשחק איתנו".
 הוא נשא את עקיבא כמשא כבד
 אימו קראה לו לבוא הביתה
 אבל הוא רצה לזרוק אותו ממנו
 
 | 
 | שם ההרים וממול זה היםעל פיסת אדמה חרוכה
 חוגגות את עצמן בזעם החמסינים
 כלונסאות בטון ביישניים
 
 | 
 | הראי מונה בה סימניםהיא לא תביט בו
 היא לא תביט אל הסכין
 הקירות סטופים כמו פניו
 
 | 
 | הוא זר וגבוה ומתפלל בכנסיה  בארץ רחוקה שאיננה ארצו
 בשפה שאיננה שפתו
 מי שמביט בו ללא אל
 
 | 
 | הזמנתי למחר את הצבעישיצבע את מחשבותיי בצבעים בהירים
 תמיד חשבתי שכדאי
 להזיז אותן לפינה אחרת
 
 | 
 | לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּלוֹס אָנְגֶ'לֶסלִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְנוּ לַמְּכוֹנִית לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
 הָיוּ הַשָּׁמַיִם אֲפֹרִים
 רַכִּים כְּמוֹ שְמִיכַת חֹרֶף
 
 | 
 | אני עץ בתנועהעומד לפעמים בדיזנגוף פינת גורדון
 לא ידעתם?
 את הענפים והעלים
 
 | 
 | גּוּפֵנוּ נוֹתֵן בּוֹ סִימָנִיםגַּם כְּשֶׁהוּא מִתְחַזֶּה לְדֶשֶׁא
 צוֹמֵחַ מֵעַצְמוֹ
 אֵין צוֹרֵךְ לְהַשְׁקוֹת אוֹתוֹ
 
 | 
 | אַל תֵּלֵךְאַל תֵּצֵא מֵהַבַּיִת
 שָא אוֹתוֹ עַל גּוּפְךָ
 עֲטֹף אוֹתוֹ בְּךָ
 
 | 
 | על החומה מול היםצעדו חיילים צעירים
 מדיהם צבעוניים עטורי צלבים
 מתוך הסימטאות שמעתי
 מישהו מדבר איטלקית
 
 | 
 | במנגינות של שני קולותיצאנו למלחמה נגד אויב בלתי ידוע
 להגן על המולדת עם חיל פרשים
 ישבנו ליד המדורה עם המון סוסים
 
 | 
 | קצף גלי היםנותר על החוף כמוני
 נספג בו
 נספג בה
 
 | 
 | השיר שלי ללא מילים
 לוליין חיוור
 עושה טרפז
 על קצה הגג
 
 | 
 | כשיצאתי מהמכונית ראיתי איש  זקן מהדהד נקישות בפינות לא צפויות
 מחפש את דרכו עם מקל
 חשכה בצהריים
 
 | 
 | יש אור גנוז בפסע של הולדתיש חוט דקיק בצל הזכרונות
 על מרפסות הרוח משחקת
 כמו עולל ללא שום כוונות.
 
 | 
 | סגרירים שליעלים של מנטה
 משפילים מבט ירוק כהה
 כשהם יורדים על פני שמיי
 
 | 
 | עגורנים של מחשבותבשמיים של שיש אפל
 בונים אצלי עכשיו
 בתי קומות.
 
 | 
 | עגמומית נושקת את ערביימעולפיי-מרגליות
 אינני זוכר את שמך
 על הספה בסלון
 
 | 
 | עד שתתחיל הגאותותציף את החוף
 אני בונה עכשיו
 ארמון מחול
 בשבילנו
 רק למקרה
 שתעברי כאן בסביבה
 
 | 
 | בשדה שעוד לא בנו עליושיכונים לזוגות צעירים
 ולא חילקו אותו ל"בנה ביתך"
 ולא שפכו עליו אספלט רותח
 לעוד כביש רב-מסלולי
 שאת הארץ ייפתח
 
 | 
 | אִשָּׁה עוֹמֶדֶת בַּפֶּתַחמַחְזִיקָה מְהַסֶּסֶת אֶת יָדִית הַדֶּלֶת שֶׁפָּתְחָה
 עוֹד טֶרֶם הֶחְלִיטָה לְהִכָּנֵס
 חָשַׁשׁ מְרַחֵף שָׁם
 
 | 
 | מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁמַעוּמִישֶׁהוּ לָחַשׁ שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה
 תָּמִיד אוֹתוֹ דָּבָר וּמֵהַתְחָלָה
 מִישֶׁהוּ יָדַע וּמִישֶׁהוּ קָרָא
 
 | 
 | לְאַחַר שֶׁבָּנִינוּ קֵן מֻשְׁלָםמֵעַנְפֵי קִנָּמוֹן מוֹר וְנֵרְדְּ
 אֲנַחְנוּ מַצִּיתִים אֶת עַצְמֵנוּ
 בְּשַׁלְוַת הַשְּׁקוּפִים
 
 | 
 | עודני רטובעומד עירום ונוטף
 מנער מידיי טיפות
 של זמן
 
 | 
 | עזוב אותימרוח אלוהים המרחפת על פני המים
 הרקיע, כל המאורות
 וכל שאר הברואים
 
 | 
 | יש קדושה שמחלחלת לה ביישנית וצנועה
 בנשימת האוויר הצלול
 בתים עתיקים מדברים אל הנוף
 כמו צויירו מלמעלה במכחול
 
 | 
 | עכשיו בזרם הצלול של הימיםעל פני שמיים טהורים יותר
 הולכים אלייך עננים עכורים
 שלוחים ממני
 
 | 
 | עכשיו כשחשיכה ביצורחת עמומות
 אל בין-הערביים
 של יום שאיננו כלה
 
 | 
 | לך ולי לא היה מגש של כסףאבל מישהו הגיש אותנו
 זחוחים עד אין קץ
 נכוחים בלי מרגוע
 
 | 
 | על מיטה אחתלא יכולתי לראות את עינייך
 בעירום מחשבותייך
 
 | 
 | באמצע הרחוב בדרום העיר
 פתאום סלע כורכר
 כמו קבצן על אבני המדרכת
 מדבר איתי בכורכרית
 (שפה הולכת ונשכחת)
 
 | 
 | במיטה מוזרה ונשכחתהייתה לנו שעה עגולה
 את ואני היינו מחוגיה
 שבים ונפגשים בחשכה חמה
 
 | 
 | רוב הזמן אני ערפלמטיס את עפיפוני שיריי לערפלים אחרים
 עפיפוני נייר עם כנפיי עצב פרושות
 טסים להם ללא חוטים
 
 | 
 | נטוע שורשים שלכת מהדהדת בגופי השתול
 ידיים ישרות וצמודות
 מטאטא את הרהוריי החוצה
 
 | 
 | העץ שלי אינו שומר את עצבותו לעצמותמיד צמא למים
 שנת בצורת
 קורא חלומות של אחרים
 
 | 
 | ראה השמיים מתכסים בהמולה נהדרתמול עצים עבותים עצומי עיניים
 מוכיחים אותך כתלמיד בנזיפה אחרת
 עפאים של סגריר שמוטי עפעפיים
 
 | 
 | עם הניחוח המשכר כחולם בשבילים
 עובר ליד נחלים
 עולים על גדותיהם
 
 | 
 | עכשיו כשהלבן הופך שחורוהאוויר מפעפע בנקבים אילמים
 בזעקה דו-כיוונית
 עכשיו כשיד מושטת פוגשת רק חלל ריק
 
 | 
 | כמה דקות ממךהם עכשיו בונים את התחנה
 הייתי שם בשעות אלמוניות
 בהן הלב מתחיל לפעום חזק יותר
 
 | 
 | מנסה להסיר את המסכהבשביל לראות את פני הילד ההוא עם הקול המוכר
 כמו בסרטי-מתח שבהם מקלפים אותה פתאום מהפנים
 אך היא איננה יורדת
 
 | 
 | ערפל מכסה את פני האוהביםשלא ירצו לנוח
 תפארתם תהיה רק בו
 
 | 
 | מדי לילהבפרחים לוהטים
 פורח הגרניום המתוק בדמי
 אני משקה אותו בחלומות
 
 | 
 | צללית שראשה שחוח עומדת לבדה באמצע היום על הישורת העליונה האחרונה בחדר המדרגות
 פניה מופנות החוצה משם
 אבל גם אם ניתן היה לשקול זאת פעם
 
 | 
 | האשה בחנות רצתה לקנות רק קצת שקטולהשאר במנוחה נכונה
 היא לא רצתה בכלל לדעת שהיה פיגוע,
 והיא ידעה.
 
 | 
 | אני אוסף אותךלפעמים
 בכלי -חרס דקים
 את מונחת
 ממתינה
 
 | 
 | הַמַּנְחֶה בָּרַדְיוֹ טָעַן שֶׁהַמְּרֻאֲיָן מְשׁוֹרֵרהָאִישׁ אָמַר שֶׁאֵין לוֹ ש-ְפַת-אֵם
 וְאָכֵן הָיָה לוֹ מִבְטָא זָר מְאוֹד
 עִם אוֹתִיּוֹת גְּרוֹנִיּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת לַצְּדָדִים
 
 | 
 | באותו קיץ עריריהיו אהבות תלויות על העצים
 אנשים קטפו אותן
 הביאו אותן אל בתיהם
 
 | 
 | כְּשֶׁיָּצָא מֵהַחֶדֶר קְצָת הַמּוּםחָשַׁב שֶׁאֵין בְּכָךְ דָּבָר
 רַק בֹּקֶר שֶׁל לֹא-כְלוּם
 מִתְכַּסֶּה בְּעֲרָפֶל שֶׁנִּשְׁאַר
 
 | 
 | הַכִּתּוֹת כְּבָר אֵינָןנִכְנַסְתִּי וְדָרַכְתִּי
 עַל מַה שֶׁנּוֹתַר
 בְּעֶצֶם רַק הַמִּסְדְּרוֹן
 
 | 
 | פוסע בשדות הקרב העשניםנוף ערפל שבור
 חוצה את מחשבתי
 עיי חורבות מזדקרים
 
 | 
 | בוצע מן הלילה פלחים פלחיםכמו מלחם טרי
 בתאווה עצומת עיניים
 את מצטרפת אליהם בלי להרגיש
 
 | 
 | פלסטינה הם קראו להלא אדע לעולם
 איך הם הביטו עליה מבחוץ
 במבטאים זרים בכל מיני שפות
 
 | 
 | בתחילה יש לה צורה של צל חומקעכברוש גדול עובר על פני החדר במרוצה
 מהסלון למטבח
 אני מביט ולא מאמין
 
 | 
 | משוטט בפרוורים של אהבהבדרך מפרוור אל פרוור
 הרחובות ריקים מאנשים וחפץ
 המכוניות נעלמות ממני
 
 | 
 | ללכת בשדות הסתיו הכמושיםבמפגש הנחלים של ילדותנו
 לחבק פרחי בר בלתי נראים
 לקטוף אותך
 
 | 
 | הפעם האחרונה איננה יודעתשהיא אכן הפעם האחרונה
 לפעמים אני צריך לתעד את המיקום המדויק
 כמו פריט ביומן משטרתי
 
 | 
 | האדמה חולצת שד להניק אנחנו מטפסים עליו
 רוחשים בתוכו אל הנוף
 צופים ממנו
 
 | 
 | אבי יצא מהקירות ופניו חיווריםאימי צפתה בי מחלון אחר
 והם עטו גלימות
 של צל כבד מאוד
 
 | 
 | יֵשׁ רַק צְלָלִים בְּתוֹךְ הָעִיר הֵם מְדַבְּרִים אֵלַי
 לְיַד הַבִּנְיָנִים
 הָרְחוֹבוֹת קוֹרְאִים עֲצֹר
 
 | 
 | כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים מִישֶׁהוּ הָיָה מְנַצֵּחַ
 מִישֶׁהוּ הָיָה מַפְסִיד
 אוֹ שֶׁנִּשְׁאַרְנוּ "סָדָד"
 
 | 
 | מֵהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַנִכְנְסָה צִפּוֹר דְּרוֹר אֶל הַחֶדֶר
 נֶעֶמְדָה עַל הַכּוֹנָנִית
 וְהֵצִיצָה עָלַי
 
 | 
 | זוהי ציפור משונהלפעמים היא יושבת על העץ שממול
 לפעמים על חוטי החשמל
 יש שהיא מעופפת ישר אל תוך חדרי
 
 | 
 | צל-ענן חולף לרגע קטלפעמים רואים אותו ברור
 מעל שדות בארץ הזו
 צל-צילה
 
 | 
 | ים השיכחה נושא אותיעל פניו.
 אני צף עליו כמו צל
 ברפסודה שמטלטלת על גליו
 
 | 
 | חדרים פצועים אל השמייםפנים חיוורות
 קיר בודד עם תמונה
 שידה מרחפת בשארית כוחותיה
 
 | 
 | אני כחול עכשו והמים כמו שמים
 כחול הוא מבטי
 כשאני מביט עליך
 ומהמהם משהו כחלחל
 
 | 
 | סוֹף סוֹף זֶה קוֹרֶהאֵינֶנִּי מֵעֵז אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
 בְּהֵיכָלְךָ
 רַק עַל כִּסְּאֲךָ הָרָם וְהַנִּשּ-ָא;
 
 | 
 | את צמח משתרגעל פני לילותינו
 עלייך מחפשים את האור
 רגלייך
 ידייך
 מתעוותות בכיוונים הנכונים
 
 | 
 | יושב הוא עם עצמוומתעלס לו עם ספרים
 והמילים מרפרפות
 בכנפיים של פרפר
 
 | 
 | היה שם חושךוצמרת העץ האפילה עלעליה
 "את רואה" אמרתי
 "זאת היתה המרפסת שלנו
 ועכשיו אפילו לא רואים אותה"
 
 | 
 | צבע קולם של אנשים בחדריםנופל עליי בכתמים
 אני רואה אותו בצבעים שאין להם שיעור
 אנשים ונשים שהלכו ממני לדרכים צדדיות
 
 | 
 | כשעברתי ליד בית הוריי הישןחשתי שהבית משנה את דמותו
 פעם ראיתי בו סדקים
 קירות פצועים, מצולקים
 
 | 
 | צבעי פסטל של קרון הרכבתמרצדים בו
 מתערבלים בו
 שוקעים בו
 
 | 
 | ציפורי העונה מקננות מעבר לקירמשמיעות ציוצים חלושים באוקיינוס החושך
 החדר הזה הוא אי בודד של עיניים עצומות
 עינייך ועיניי
 
 | 
 | הולך ברחוב של בוקר מהבילחולף על פני חנות המכולת שבפינה
 חוצה את האספלט הרותח של הכביש
 קיץ נושם בו
 
 | 
 | לא הרגשתי איך קם והלךלפעמים הוא חסר
 אני יודע כל כך מה היה אומר
 הולדן שכזה
 
 | 
 | צבעי קולות מותזים אל מכחוליי- כשיש לי מכחולים
 פנים מצויירים בכל ההבעות
 מושלכים אל ערמה מתגבהת
 
 | 
 | אפילו אם קירותיו מזמריםאפילו  אם החדר
 משנה צורה ללא-הפסק
 וציפורים מעופפות בו
 
 | 
 | קראי אותי אני ספר פתוח
 דפיי מפוזרים
 מתעופפים ברוח
 אותיותי מטושטשות
 איני רואה את הכתוב
 
 | 
 | את היית לי קיץ אחרואני כבר הייתי סתיו מלא ספקות
 קיץ קצר לוהט נטול-פנים
 זיעתנו ניגרה בו
 
 | 
 | היונים שעושות קניות ברחוב הראשי מהלכות בראש מורם
 בארשת חשיבות
 על הדשא המעולף מחום
 
 | 
 | יהודה המכבי בשבת בבוקראנחנו יושבים בקפה
 שותים עם השבת שלנו
 אמריקנו וצ'אי-לאטה
 
 | 
 | אֲבָל אֲנִי כְּבָר פֹּהאָז אוּלַי אַמְשִׁיךְ הָלְאָה
 לְחַכּוֹת לַקּוֹלוֹת
 לֹא אֵלּוּ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַהוּא
 
 | 
 | קולה היה בהירקולה היה כמו שיר
 ענני נוצה מרחפים בצהריים
 אור שטף את העיר
 
 | 
 | קולי הפשוט שמסרב לגוועמטייל בין ברושים
 בדרך הרים שאיננה עוד
 ספק אם הייתה
 
 | 
 | באמצע החגיגה פתח הפעוט בן השלושאת מתנת יום-ההולדת
 קרע בעונג לגזרים את נייר העטיפה הצבעוני
 קוף הצעצוע הביט אליו
 
 | 
 | יש בה פרצות כמעט בלתי נראותביום בהיר
 רואים דרכן את השמיים
 ואת מי שמחכה שם
 
 | 
 | בחום הזהאני זורק את עצמי
 אל חיבוקו המתוק
 
 | 
 | בעיר שהייתה פעם גרמניתוקראו לה פעם ברסלאו
 שוחים  בבריכה של המלון
 שמונה גרמנים מהפאטרלנד
 
 | 
 | עמדנו עמומיםהים גאה בשטף מצועף
 על הגלים
 היה מין זוך שמלבלב
 
 | 
 | אני רואה בבניין הענק שבוניםבקצה הרחוב שני אנשים
 שעומדים ומדברים במשך דקות ארוכות
 על גשר שפעם יהיה מרפסת
 
 | 
 | אני הולך בין בניינים וחנויות ברחוב החלומות המוגפים
 הם נעולים על-בריח מפניי
 התריסים נאנקים
 
 | 
 | אנו הולכים ומתרחקיםכמו כוכבים במסילות הסירוב
 אין הדבר בידינו
 כשמכוניותינו נהוגות בנהג אוטומטי
 
 | 
 | בְּאֶרֶץ הַחֲשֵׁכָה שֶׁלָּהֶםמְמַהֲרִים הַהִרְהוּרִים אֶל מַסְלוּל הַמְרוֹצִים
 בְּדִיּוּק בַּשָּׁעוֹת הַנְּכוֹנוֹת
 יוֹצְאִים מִן הַמַּחְבּוֹא אֶל הָאֹפֶל
 
 | 
 | הערב יורד בתוכי עם חלומות יחפים
 מהלכים על בהונות.
 
 | 
 | הדיקטטור הוא שחקן לא-מוערך מספיקהוא עכשיו עומד בחדר השינה שלו ומתאמן
 מרים את היד
 
 | 
 | כשהושטתי יד ונגעתי בךבבריכת הנוי שבפארק
 ליטפתי סגול
 ראיתי סביבנו חבצלות מים בלהבות סגולות
 
 | 
 | אם תראי אותי חוצה את הכבישבאקראי
 צועד עם אנשים שותקים
 צועד עם אנשים חולפים
 
 | 
 | ראיתי יונהבשובך-חדרי
 בונה לה קן
 תולשת נוצותיי
 
 | 
 | אני ישן עם לב פתוחכולי פרזות
 בחלונות סגורים
 חרכים הומים דממה
 
 | 
 | אינני יכול להתעלם
 מריגשותייך
 שמנסים לעשות לי דברים
 
 | 
 | רַק הָרֶגַע יָצָאנוּ מֵהַחֲלָלִיתלְכוֹכַב-לֶכֶת אַחֵר
 כּוֹכָב שֶׁאֵין בּוֹ מִלְחָמָה
 שֶׁנִּמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶת
 
 | 
 | רודף לו איש אחר הרוחהוא מתרוצץ כמו שלוח
 היום הוא פה מחר אי-שם
 אולי פתאום, יצחק וקם
 
 | 
 | ואז התחיל הרחוב לשירואני אמרתי לו:
 "למה אתה שר?"
 והוא לא ענה לי והמשיך לשיר
 
 | 
 | אני חוזר אלייךמסימטאות המיאוס
 רחצי אותי
 מגרגרים של זעם
 שדבקו בי
 את יודעת לקלח אותי
 במחשבות טהורות
 
 | 
 | כבר זמן לא ביקרתי בך בחלומותשכונה קטנה שלי
 אינני יודע אפילו אם הכרתי בך את כל צללייך
 צריפים קטנים מטים ליפול
 
 | 
 | יש לך בתים ברשתיש לך בתים בחול
 יש לך את כל הקשת
 אור לבן בוהק בתכול
 על כרכוב ועל מרפסת
 
 | 
 | יוקו אונו ישבה שםכמו כולם
 על ספסל בסנטרל-פארק
 בכפכפים ומכנסיים קצרים
 
 | 
 | מביט מלמעלהממדרגות התהילה
 ראשים זרים
 ברוח הקלה
 
 | 
 | אם אני מטה אוזןאני שומע את הקיר
 מדבר אליי בשפה זרה
 אבל מובנת לי
 
 | 
 | כמו תמיד זה מתחיל בגשם קל וכמה ענניםהזעם מחלחל בין השיטין
 אדמת לס מדברית
 גרגיריה דבקים בעצמם
 
 | 
 | אי אז בנגוהותבין הענפים שהסתירו
 קטפתי מכל הבא ליד כל אות
 ורק שזיפי האור החווירו
 
 | 
 | לא היו שם שחפים בתיקרהאבל שמעתי אותם צורחים
 באורות העמומים
 
 | 
 | הֵם קוֹרְאִים אֶת הַשֵּׁמוֹתבְּקוֹלָם הֶעָרֵב בָּרַדְיוֹ וּבַטֵּלֵווִיזְיָה
 בֹּקֶר וָעֶרֶב
 עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
 
 | 
 | יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁבָּהֵן מִּישֶׁהוּ בִּלְתִּי-נִשְׁמָע מַתְחִיל לְדַבֵּר אֵלָי
 לִפְעָמִים גַּם מִישֶׁהִי עֲלוּמָה מִצְטָרֶפֶת לַשּ-ִיחָה
 אֲנִי מְצַיֵּר לְעַצְמִי אֶת כֻּלָּנוּ
 
 | 
 | זו שעת הציפוריםכשלילה גווע מהלך חרישית ברגליים יחפות
 אור-קיץ אפרפר מסתנן בין חרכי התריסים
 ציוציהן מחליפים גוון בצמרות
 
 | 
 | שישה שולחנות בבית-הקפהסביב לכוס קפה אחת
 שהיא שלי
 שישה שולחנות ריקים מאהבה
 
 | 
 | מַקְשִׁיב לְקוֹלֵךְ רוֹאֶה אֶת צִבְעוֹיוֹרֵד לְבַד, בְּהֵחָבֵא
 בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל חֶשְׁכַת מַרְתְּפַי
 הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת מֵאֲחוֹרַי
 
 | 
 | שיר לעשב הגבוהשיר לעשב הנמוך
 שעולה ומשתגע
 והופך להיות כמו סבך
 
 | 
 | הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם בְּתֹם הַדְּבָרִיםכְּשֶׁשָּׁאַל; אֵיךְ הִגַּעְנוּ הֲלוֹם?
 הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם כָּל הַחֲבֵרִים
 לָאִישׁ בַּבָּמָה שֶׁעָמַד וְדִבֵּר שָׁלוֹם
 
 | 
 | הערב ירד עליה לפני הצהרייםהביטה אל האיש הזר
 שישב ליד מיטתה
 לא הבינה מה הוא עושה כאן
 קורי האפלולית אפפו אותה
 זחלו בתוכה לאט
 עד שהייתה לכודה לחלוטין.
 
 | 
 | צריך לחסל אותו אמרה המלכה שלי ערפו את ראשו!
 והדובר החדש שלו שמתבכיין עלינו
 ערפו את ראשו!
 
 | 
 | פַּעַם קָרָאתִי שֶׁצֶּמַח מְנַסֶּה לְהָגֵן עַל עַצְמוֹמִפְּנֵי נְגִיעוֹת כּוֹאֲבוֹת
 בְּמַּנְגָּנוֹן בָּקָרָת הַפְּרִיחָה שֶׁלּוֹ
 יֵשׁ כָּל מִינֵי סוּגִים שֶׁל נוֹגְדָנִים
 
 | 
 | כשהיבטנו מעבר לכביש הערבה הירדניעל הרי אדום
 כבר היו השעות כבדות
 מישהו פיזר עליהם צבעים של תשוקה
 
 | 
 | הבניין נשאר אותו בנייןזוכר את עצמי מבוסס אליו בשלג
 מבוסס בבדידות
 הבדידות מבוססת בי
 
 | 
 | משמרת אחת של שחריתשריננה בחלומות הדרך
 פותח את הדלת
 אל המדרגות לשעת חירום
 
 | 
 | התעוררתי באמצע סרטבערוץ נידח בטלוויזיה
 היו שם הרבה מלחמות
 
 | 
 | שערי המלאך כבדיםלא אוכל לפתחם ברטיבות הזו
 דמותה מתנפצת
 מתאמץ אל הקרעים
 
 | 
 | אימא שלי הולכת איתי לבית ספרבפעם הראשונה
 במשך לילות רבים
 היא צועדת נמרצות אל בית חינוך
 
 | 
 | על החוף שבתוך המפרץשלוש נשים יורדות אל המים
 רוח ערב מלטפת שמלותיהן הלבנות
 קרניים אחרונות שואלות אותן
 
 | 
 | שעה שטמון בהספק נרדם
 ספק הוזה
 כשהוא קם בין חושך לאור
 
 | 
 | דואה בכנפייעל פני רקיע צחיח
 רציתי ללכת
 על פני עננים כואבים
 
 | 
 | אמרת לי פעם משהו על"שדה אחרון של סיגליות"
 זה מתגלגל אצלי
 בראש
 בא, וחוזר
 שועט קדימה
 נתקע
 
 | 
 | שוכב על שפת המאכלתגופי מונח עירום כמו קרבן
 והיא כרגיל דוממת לצידי
 כמו בטקס-ישן
 
 | 
 | שחפי הזיכרוןצורחים מעל ראשי
 רואה אותם
 דואים ברוח הקלה
 
 | 
 | יורד אל שעת לא-יום זולג צעדים כמו נרדם בהליכה
 מאחורי גדרות המלון עוד אפלה נושמת
 ענן לובש סלעים ברוח יובש צוננת
 
 | 
 | מביטים אל זריחה אמיתיתלא כזו-כאילו,
 עייפה מגוש דן
 כדור אודם בוהק
 מטפס לו על הרי גולן
 
 | 
 | נגמרה לנו השיגרההיא חסרה לנו
 אז הלכנו להביא לנו קצת שיגרה
 להביא זו מילה מוגזמת
 
 | 
 | אני בגוף ראשון יחידואת בגוף שני יחידה
 ואנחנו גם יחד
 
 | 
 | הם ממלאים את מיטתהשאיננה מוצעת בשיריה
 סדיני אהבתה פרועים
 
 | 
 | שיר הבעתהאיננו מופיע
 כאד על פסגות ההרים הגדולים
 הוא איננו עשן מתפוגג
 
 | 
 | המטפורה שלי רוצה ללטףאת המטפורה שלך
 היא רוצה להכניס לה
 המון דימויים
 המטפורה שלך
 יושבת בין המשפתיים
 חשופת ירכתיים
 רגליים מעופפות באוויר
 
 | 
 | הוא מפשפש בהן בכל קריאהמוצא את המילה "אהבה"
 זורק אותה דרך החלון החוצה
 נהנה לראותה מתרסקת על חצר הבניין
 
 | 
 | אשירה תהילת השיכוניםומקהלות מזמור לדודי השמש
 שיריעו על גגות
 
 | 
 | חדר קטןמחשב
 מדפי ספרים.
 נורת חשמל עירומה
 מפיצה אותי אל העלטה
 
 | 
 | בליל אמש היו שושניםמזמרות קרני ירח חיוורות
 ואת היית שרועה על המיטה
 שקועה בשלך
 
 | 
 | לילה אחדאשכב תחת עץ התאנה
 שצומח לי במיטתי
 אעצום את עיני
 אבל לא אניח למראשותי שום אבן
 
 | 
 | שעותיך הלכו אליריקות וכואבות
 ראיתי אותן
 נאטמות
 
 | 
 | אנחנו צופים זה בזו בשתיקהעצי פרי
 ועצי סרק
 בתוך היערות העצומים
 
 | 
 | שמיכת החשכה נקרעת מול אורות המכוניתאדם סגור בין חלונות אטומים
 חושב עליה
 המילים האחרונות שנאמרו
 
 | 
 | לנהוג אל תוך הלילהלאור הפנסים הכתומים
 של תאורת הרחוב
 היא מנסה להפריע לי להתרכז
 
 | 
 | כשאני מכבה את המנורותמוארות מחשבותיי בתאורה של אחרי חצות
 אורות המכשירים החשמליים
 פונים אליי בחשכה
 
 | 
 | הנערה בקרון הרכבתהמתרחק
 שולחת אלי
 ברכבת השניה
 מבט בלונדיני שואל
 אני לא מאמין
 כשפתאום היא מנופפת לי ביד
 
 | 
 | ראיתי אותם באלכסנדרפלאץראיתי אותם באונטר דן לינדן
 עכשיו אני עומד בזואולוגישר גארטן
 מול רחובות חיוורים
 שמים קודרים קוראים מחשבותי
 עיר חדשה בתים מצוחצחים
 אומרים לי
 אנחנו אחרים
 
 | 
 | הציפורים אורזות ליאת השמיים בחוטים בלתי-נראים
 לחבילה מוארת
 במעטפת דקה של צלופן מעונן
 
 | 
 | מעבר להררי חושך יש יעלים במדברצלליותיהם שועטות על הרכסים
 רואה אותה מרימה את השפופרת
 בקול ענות חלושה
 
 | 
 | כולם היו תינוקות חמודים ומתוקים.יוזף היה תינוק מקסים
 כשאמו לקחה אותו בעגלה לטיול ברחוב
 היו הנשים הזקנות  סוקרות אותו בחיבה
 
 | 
 | בסרט אחד ראיתי מסע הלוויה בתעלותוארון הקבורה שט על המים
 מוקף באנשים בתמונה קבוצתית
 מוות נאה מקושט בבנייני אגדות
 
 | 
 | יושב אתך בבית קפה בעיר שבתיה מצבות אילמות
 מלצריות גבעוליות
 מפזזות להן בבוקר שאין לו אתמולים
 
 | 
 | כשהורדתי אותו מהמדף במרכוללא הבנתי איך זה קרה
 שורה אחרי שורה
 השיר הזה פשוט התפורר לי בידיים
 נשארתי פתאום עם שיר-ללא-מילים
 
 | 
 | לאחר שעזבתהאירו לי חשבונות החשמל
 בקצה מנהרה חשוכה
 
 | 
 | חייל אתיופי וחברתו בתל-אביב 
 | 
 
 
 
 אל הארכיון האישי (51 יצירות מאורכבות) 
 | 
 
   
 
 
 
 
 
 |