|
נולד ב- 1979 בשכונה שכוחת אל בבואנוס איירס
ארגנטינה, עלה לארץ בשנת 1986 ומיד גילה שאינו מבין
מילה.
לאחר כחודשיים שלמים בהם עמל קשות ברכישת השפה
העברית (שפה זולה מאוד, אין מה להגיד), החל משחק בה,
מהתל בה ומעוות אותה כרצונו.
שנות ילדותו עברו עליו בכתיבה לעיתונים איזוריים
ואפילו זכה לערוך עיתון בעל תפוצה יפה במשך כשנה.
את תקופת שירותו (כן, בחיל התחזוקה, אז מה?) בילה
בנעימים בתור מדריך אנשי קבע בבסיס הדרכה 'קרבי'
באיזור צריפין אשר במרכז הארץ.
לאחר שסיים את שירותו, הוא למד תקשורת ומדעי המדינה,
זרק את לימודיו. למד תקשורת ומנהל, זרק את לימודיו,
למד ספרות וכתיבה יוצרת, זרק את לימודיו, והתמקד
בעבודתו כמדריך של חברה גדולה במרכז.
לאחר שיצא ב2008 כנגד המדיניות הפרו איראנית של ראש
הממשלה גאידמק, נמק בכלא כשמונה שנים.
ידוע לנו כי לאחר שברח מן הכלא הקים מחתרת אשר נשאה
בגאון את דגל החופש משחיתות, מיסים ועמידה במבחנים
כדי להוכיח יכולת.
לאחר שאותר על ידי חיילי משמרות המהפכה האיראניים,
נמצא אשם בבגידה ואז נשפט.
הוא הוצא להורג מול כיתת יורים בטקס ממלכתי רשמי,
אשר שודר בשידור חי בערוץ הראשון, עם הפסקות
לפרסומות.
מקום קבורתו מעולם לא נודע.
יש האומרים שבלילות ירח מלא, ניתן עדיין לשמוע אותו
צועק "פיספסתם!" ואז מחרחר למוות.
לפני כמה שנים, משפונו הריסות תל-אביב, התגלו כתבים
אשר מומחים קבעו שהיו שייכים לו. חבריו שנשארו בחיים
ואולצו להתאסלם הקימו לזכרו עמוד זה ובו מיטב דברי
החוכמה שלו.
יהי זכרו ברוך.
"אנחנו רוצים לדעת איך להרוג מכשפה..." אמרתי, וחטפתי מרפק חזק
בבטן מאלי, זה כאב.
|
האדמה הפסיקה להקרע סנטימטרים ספורים מהמיקום שבו עצרו בני
הזוג את ריצתם.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" צרחה הבחורה בהיסטריה.
"לא תרצח..." ענה לה הקול בתגובה, בדיוק כשהאדמה פערה את פיה
ושניהם נפלו בצרחות למטה.
|
..."כדי להתקבל לעבודה בתור מזכירה, הקורוטונים הם שיער
בלונדיני, עיניים ירוקות, מטומטמת - והכי חשוב: נותנת..."
|
"מה פתאום נזכרת בפעם הראשונה שראית אותי?" שאלה אותי יעל.
"סתם," עניתי, "ראיתי את החיוך המקסים שלך בכניסה לבית הקפה,
וזה הזכיר לי את אותו היום..."
|
כל מי שאי פעם היה במצב הזה, וכל מי שאי פעם יהיה בו,
הרגיש/מרגיש/ירגיש את אותו הדבר בדיוק, מן הרגשה מוזרה כזו של
"תקפצו לי כולם!"
|
"אפרודייטי, היפה בנשים," לחש במבטא איטלקי באוזני הרגישה,
"ציפור קטנה לחשה לי, שהחלת 'לזמר' בקצב, והדלפת את העובדה
הכה-סימפטית שהנני חפץ במלאכת חיסול הכלבה הלטינית, לאיזה בלש
מפוקפק שלא שמע על ויאגרה.
|
התרגלנו אחד לשני? התרגלנו? מה זאת אומרת התרגלנו? מה את רוצה
שאני אעשה? שאני אצבע את השיער? שאני אשים פירסינג בלשון? שאני
אקנה אופנוע? את רוצה שאני אהיה מישהו אחר? את רוצה מישהו אחר?
תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא רוצה מישהו אחר...
|
"איך תינוק עושה?"
"גו... גו..."
"אני לא מאמין שהצלחתי לגרום לך להגיד את זה פעמיים..."
"חרא קטן ומגעיל..."
|
נסעתי למסיבה אימא, ונזכרתי במה שאמרת:
"נכון שאתה אחראי בני, אך אל נא תשתה ותנהג..."
נצרתי מילים אלו בלבבי אימא, וחגגתי במסיבה,
ואפילו לא שתיתי אימא, למרות הלחץ מהסביבה.
|
ילד א': (ברצינות) "לא צוחק איתך, אני שואל אותך ברצינות, לא
נראה לי שהיא אנושית, המזכירה אמרה שהיא לא ראתה אותה אוכלת,
וראית איך היא שמנה, אתה חושב, ברצינות אני שואל, אז אל תצחק
עלי; שאולי, היא, אתה יודע... אוכלת... תלמידים?
|
למה לא אמרת לי שאת אוהבת משולשים?
|
"לשאלה סבוכה וקשה ביותר זו, פיתרון אחד ויחיד" חשב הגיבור עם
הלאסו,
"אקרא לתגבורת!" אמר, וצווח: "עזרה!"
|
"איך היה בבית הספר היום?" שאלה ברטוריות מה.
הילד, שעדיין לא למד מהי שאלה רטורית, ענה:
"המורה אמרה לי שאני שקרן!"
"מה?" קפצה האם לשמע ההתנהגות הברברית של מחנכת בישראל...
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
חבר שלי ששמו
שמור במערכת
חירבן פעם בביצה
מלאת יתושים
בקליפורניה
(בטיול משפחתי)
ולאחר שסיים
לשלשל את
הקוורטר-פאונדר
עם הצ'יפס
המוגדל הוא ספר
71 (!) עקיצות
ברדיוס של
שלושים סנטים
מהרקטום.
מתוך "1001
סיפורי חרא" מאת
הנזיר מטליסמן |
|
