|
ולפעמים החגיגה נגמרת...
לא בועז, אתה לא חייב לי כלום.
כן בועז, אני רק אורחת בביתך.
מצד שני - גם אני לא חייבת לך דבר. ולכן אני מסתלקת.
מכבה את כל האורות בדף 2057, מסירה את התמונה מהקיר,
לוקחת את המיטלטלים המעטים שהבאתי, והולכת.
שנתיים כמעט היה לי האתר לבית, אבל הוא גדל והתנפח
וניהולו כשל ביחס שווה.
כיוצרים כולנו, מי פחות ומי יותר, אגו-מניאקים. וכל
אחד שיצירתו הומלצה מחכה לפרסומה בדף הראשי. זו
הכרה. זו שמחה. זו גאווה. אבל כשעוקפים אותך בבאזים
על-קוליים מכל הכיוונים זה מאכזב. זה מרגיז. ובשורה
התחתונה לא כיף. ואני, לפחות, כאן בשביל הכיף.
חבל על רעיון יפה שכאשר לא ידעו לנהל אותו הוא פשוט
קם יוצרו, וכשהוא קם - נפגעים אנשים. ולרוב אלה
שאינם רועשים ומתלהמים.
היו שלום, נעמתם לי מאוד
שוש לפידות
|
|
וישכב חרגול
דואב על הקרקע
ויטמון ראשו
ומחושיו בחול,
ותבוא אליו
ניצן, חברתו
הגוצה והמכוערת.
ותאמר לו: אין
מערכת היחסים
שלנו כתמול
שלשום, אני
עוזבת לטובת
בלגי שפגשתי
באינטרנט
ויצהל חרגול
ויירפאו כל
מכאוביו באחת
ויתפלל לזה
שמאשר: ברוך אתה
המוציא סלוגנים
מן הארץ, וכמו
כן המלוה לי
חמישים שקלים
כסף, להחזרה עד
סוף החודש ללא
ריבית. |
|
