|
ילידת סתיו 79
מתגוררת בתל אביב.
מילים. פורקן. הבנה. לא בחוץ. בפנים.
לאט. מסדרת בראש. בעזרת המילים.
שירה, מתוך שפתיים, ראש, עיניים, עצומות,
פקוחות, זה לא משנה. זו הראייה שלה.
סיפורים. מקומות. זמנים אחרים. בובות להלביש,
דמויות טריות, קטנות או גדולות. שלה או בשבילה.
מילים.
"מתוקה שלי", היה קורא לי, בתוך השמיכות, בלי הרבה נגיעות
קשוחות. בלי מטרדים. תחילה היה מניח ידו על פניי בשעה שאני
ישנה, או מתחזה לישנה, נוגע בשפתיי באצבע אחת רטובה.
|
הורוד הזה, בפנים על הקירות, מתערבב עם קרני השמש כשאנחנו קמים
מהשינה. לא בזכות אנחנו קמים, בחסד, הקושי להקים זוג רגליים
עייפות לעוד יום שכזה, יום של יחסים מורכבים מדי, בולט בשטח גם
דרך ההסתנוורות הזאת. אנחנו צפים בתוך גווני הורוד הזה, בתוך
הקירות הריקים.
|
אבא נכנס אל החדר, המום קצת, ממהר, "הכל בסדר?" שאל, עדיין
שמעתי צרחות. חלום הבלהות שלי. "חלמתי חלום רע", אמרתי ואבא
התיישב לידי על קצה המיטה, מסדר את עניבתו, "לא נורא", אמר
וחייך. "לכולנו יש חלומות כאלה, מירנדה".
|
"מומי שלי", היא קוראת בין הסדינים, רוצה לעשות פיפי אבל לא
מצליחה לקום, "מומי שלי, בואי תעזרי לי", אני רצה. רצה כי אין
לי ברירה, להקים אותה מבין השמיכות, לתמוך בה כשהיא נעמדת ואז
לרוץ איתה לשירותים. רק שלא יברח לה בדרך. "למה מומי, סבתא?
למה מומי?"
|
קליפות בוטנים מפוזרות ביננו על השולחן. את אומרת שחם לך
ומסריח כאן, ריח שבא מדירת המרתף. יש לך פנים נפוחות אחרי שינה
ארוכה או- היית מרופדת כל הלילה בנוצות אווז שחיממו את פנייך
עד שהתנפחו מאושר. אני מפנימה את הפנים שלך.
|
החוטים נמתחים כשאני מזיעה, אפילו בעירום במיטה כשהוא לא כאן,
ואין מגע שיגרום חיכוך שיגרום ריגוש שיגרום הזעת יתר. לפעמים
נדמה לי שזו הדרך להשתחרר מהחוטים, לבקש מהמפעיל שיעמיד אותי
בחום הלוהט ולחכות שהחוטים ימסו ויתפרקו לחתיכות גומי חרוכות.
|
לנתח את צורתם המרובעת-משולשת-עגלגלה-אליפסית. ליצור סביבם
מרחב מחיה. להתפתל. לרצות. לא לרצות. זה המחשבות. איזה חולי.
איזה טירוף. דרדסים קטנים גונבים את השוקולדים מילדים טובים.
ואני. רוצה.
|
היא חשבה שיום יבוא ויהיה לה קל יותר לפרק רגעים כאלה ולשבור
אותם מהר. אבל ככל שהיא מתבגרת, ככה קשה למחוק שורה של
התרחשויות מקומטות. היא ידעה היטב לומר לעצמה את הדברים
הנכונים, החזיקי חזק, הימנעי מהזרם, לכי לצדדים, לא ימין שמאל
|
היו שם ילדי עננים כמוני, כאלה שראו בעיניהם ציורים של מציאות
אחרת, התבגרו להישאר דמות בתוך הציור. תמיד הזהירה אותי, "אם
תמשיכי לחלום ככה...". ואז שתקה.
בעיני הילדה שהייתי, היא הייתה במקום הלא נכון, בעבודה הלא
נכונה.
|
בפאריז גיליתי לך סודות,
כאלה שפחדתי לטעום.
|
עשרים שנה בינינו,
אתה כותב שהיית רוצה להרגיש אותי לנצח.
ואני בונה על הנצח, צורבת בו תמונות שלנו,
הופכת אותו תכלכל כמו נחל, מלוכלך כמו שפך ביוב.
|
אני שופכת קפה על השיש,
מסרבת לנגב למרות הנמלים,
הן מטיילות בין קרקורי הבטן הכואבת.
יש מחבוא בשגרה של בוקר
|
הם מופיעים סביבי, מקיפים אותי
מעליי, מתחתיי. עולים ויורדים.
אילוסטרציות שלך. אתה, לא אתה.
|
אישה לא אישה
תחתמי כאן בצד
תהיי מי שאת.
|
אתה לי כפרפר
מתעופף אל הנחל וחזרה
להביא מפרחי הגדות
את המתיקות שבכתר
|
אתמול
סולמות וחבלים הצבנו בצד
הזזנו שלא יפריעו לשלוות החורף
נזכרנו במקומות בהם היה החורף רך.
|
גלילאו, דמותך בראי
עושה בי שמות
בלילה אפל שכזה
מעל סדינים בצבע בורדו
עושה בי שמות.
|
שקרנית רמאית ואפילו פושעת,
צורחת גונחת מבפנים,
אבל איפה המילים, שואלת,
איפה המילים?
|
הייתי רוצה לגלות לך,
את אותם יצרים לחשוף,
להתנקות מהם מולך.
|
אני לא מתמודדת היטב
עם כביסות מלוכלכות,
עם דיבורי סרק,
|
כך זה קורה, על צלחת ירקות,
בערב יום שישי, סגורים
בין כותרות העיתונים והשקט
של אי תנועה ויום שמחשיך,
מוקדם יותר.
|
הוא בא, הוא הולך, הוא נוסע, הוא חוזר,
והוא כאן, כמו אותו זיכרון מעומעם,
גבעת הכלניות, בחורף,
טריינינג ונעלי גלי, ואבא מסביר על כל גוון של פרח.
|
בימים לא ימים של סליחות ומחילות
אבקש רק דקה לנצור
את כל הצבעים, הריחות, המראות
את גוון המג'נטה שהונף מולי
בעת שקיעה של סתיו
|
הימים יעברו בכל מקרה,
אתה לא תפסיק לגלות לי סודות.
|
על גג העולם מעל בלפור
נתהפך פעמיים נתגלגל עד שייגמר
ואז תיעצר. פשוט תיעצר.
|
רק בשעות אלה אני סורגת
צעיפי עלילות צבעוניים
וחושבת, חושבת על הכל
וסוגרת מעגלים.
|
לפעמים אני מלחיצה את עצמי. אישה? חחח, אל תצחיקי אותי, שלא
תכאב הבטן. בשעות האלה את מרגישה אישה? עם מכנסיים קצרים
מהוהים יושבת לך על הספה מול הטלוויזיה כאילו שזה שאת לבד נותן
לך לגיטימציה לפתוח רגליים ולהיות נינוחה.
|
יהיו כאלה שיאמרו שזה טבעי, אחרי תקופה כזאת של לבד פתאום לחפש
את היחד. יחד זמני. לילה אחד של כמה משקאות חריפים ודיבורים
חסרי תוכן ואני מתמסרת למגע הבדוי הזה, ההזוי כל כך. שיחבקו,
שינשקו, שייכנסו, שיגמרו ואז ישנו ואז ילכו. ודי, עד הפעם
הבאה, די. אני חוזרת ה
|
אני מודה בכך בלי לחלום, בלי לפנטז
רואה את הסלילים של סרט הפיתוח
זרוקים על הרצפה המלוכלכת.
נגטיב של תשוקות. כבר הרוסים הסלילים.
כבר נשבר לי לפתח את הרצונות בחדר חושך
אור אדום. אזעקה.
|
כשפוקחים עיניים מביטים אחד בשני לתוך האישונים. מתרכזים
בחיבור הקטן, קו המבט האדום, כמו קרן לייזר. תבוא עכשיו קרוב
אל תוך העיניים שלי. עכשיו המבטים הם רק שרירותיים, זריזים.
אני כותבת שירים חדשים ומתמודדת אתך דרך מילים שלא תשמע לעולם.
|
מצאתי אותם ככה סתם, בוהים באמצע סמטה
ירושלים- יוני 2001
|
אל הארכיון האישי (32 יצירות מאורכבות)
|
|
-ראיתי את האור
בקצה המנהרה!
קומיצה משקר
שזוכר את לידתו. |
|
