|
היא הצמידה את שפתיה לשפתיי, פיה נפתח מעט, והיא נשקה לי. עד
מהרה התחבקנו בצילו של האגס הענק, מתנשקים בלהט. לא כך חזיתי
בדמיוני את התפאורה לנשיקתנו הראשונה. לא כך בכלל...
|
בסך הכול, אני בחור די פשוט, לא חכם בטירוף וגם לא מי-יודע-מה
חזק. הדבר היחיד שיש לי בתור כלי נשק זה הפה שלי. כולם תמיד
אומרים לי שאני, אין לי אלוהים, ושכשאני רוצה לקטול מישהו, אני
מסוגל לגמור אותו במילים
|
"אתה מדבר על מה שהיה אתמול בלילה או על עכשיו?", היא מחייכת
חזרה, לא מתביישת לחשוף שפתיים שיגרמו אפילו לאנג'לינה ג'ולי
לחשוב על ניתוח פלסטי בהול.
תוך שניות של היכרות מפוכחת, אני כבר מוצא את האלמונית שלי
מקניטה אותי כאילו היינו זוג נשוי עם שני ילדים וכלב,
|
פתאום יום אחד הסתבר לי שאני חתיכת בנזונה. לא, לא סתם מסוג
המניאקים האלו שיוצאים עם בחורות בשביל לשכב איתן ואחר כך
זורקים אותן לכל הרוחות, או מאלו שסוחבים ארנקים מתיקים של
זקנות חסרות ישע באמצע אלנבי. לא, חברים, אני גרוע מכל אלה
בהרבה יותר.
|
"תודה על הקפה", מלמלה ותקעה את עיניה בכוס החמה, מייחלת
שיקלוט כבר את הרמז ויעזוב אותה לנפשה.
"את יודעת, כולנו בני אדם וקורעים את התחת", סנט לעברה שלומי
חזרה, בטון חצי מאשים-חצי נעלב, "את יכולה לפחות לגלות קצת
אדיבות".
|
איך שהיא התרוממה לעברי, הבחנתי שיש לה ממש זנב מאחורה, כזה
מסולסל וורוד וקטן ויוצא לה מהתחת. רציתי לברוח משם והלב שלי
התחיל לדפוק חזק מאוד. היא הושיטה לי ביד כוס עם הליקר
שרציתי.
|
"שמי האמיתי הוא יכחלשדכישדגחלכידגחל", אמר אבוטבול,
ולראשונה נשמע קולו שלו ורגוע ,"אני סטודנט לפסיכולוגיה
אנתרופולוגית באוניברסיטת כקריחלכדגיחלע שבגלקסיית חגלכזדכסחד
הרחוקה, המצויה מרחק מיליוני שנות אור מכדור הארץ ומישראל."
|
"עוד נפש אומללה לערמה?", הניד בראשו שמעון לעבר הרכב, משפגש
במכרתו הותיקה צועדת לעבר התחנה.
"אני חייבת לחיות ממשהו, יקירי", היא תקעה בו מבט מיתמם,
מיישרת את חצאיתה ,"כמו שאתה עושה, בלילה וביום. אלא שאצלי זה
רק מוגבל ללילה..."
|
נו, אז מה יכולתי לעשות? לירות בו בטח שלא יכולתי, כי לכוון
לעברו אקדח היה בדיוק כמו לחפש (ולמצוא) מחט בערמה של שחת. גם
לא הייתה ריאלית אופציית הזמנת המשטרה, שכן מי היה מאמין לרווק
בן שלושים שגר לבד בבית, שיש לו אדם בלתי-נראה בדירה? החלטתי,
עם כל האי-נוח
|
"אז מה אתה אומר בעצם; שכל הזמן הזה היית הומו ורק עכשיו גילית
את זה?"
"אני מניח שכן", הוא ענה, וחיוך אמיתי התפשט על פניו ,"אני
מניח שאני הומוסקסואל. הנה, אמרתי את זה."
הוא שחרר אנחת רווחה.
|
הדם כבר עלה לי לראש בשלב הזה, המחשבות וההיגיון מפוזרים לכל
עבר. שלפתי את האוזנייד המחודד מהאוזן. לא הייתי מוכן לשמוע
עוד הנחיות, נמאס לי לקחת חלק בטירוף המערכות הזה. לא יכולתי
להגן עוד על היצור שמולי.
|
אז לא היה אכפת לי שתספר על החבר שלה. מצדי הייתה גם מדברת על
בעלה, על ראש הממשלה ועל מצב החסה בשטחים. כל זמן שהמשיכה
לנשום לכיוון שלי, כל עוד שיחקה בפה שלה עם המסטיק אורביט
שהתחילה ללעוס תכף אחרי שסיימה את המשקה - יכולתי להישאר ככה,
עם הריר והזקפה והכול
|
"אפשר לעשות סוף עונה על בגדי חורף!", אמר סגן המנהל בפסקנות.
"אבל עכשיו אמצע הקיץ", הזכיר לו עמוס.
"בדיוק! ככה שאף אחד לא חשב על זה עדיין, ולא יכול לגנוב
לנו את הבכורה לנושא..."
|
כמאה מטרים לפני הפנייה לתוך רחוב ששת-הימים בעיר כפר-סבא,
הצלחתי להדביק את קצב הליכתו באמצעות ריצת האמוק שלי, בה
התחלתי איך שעברתי לצדה השני של הצומת. הוא המשיך בהליכה
העקשנית והנחושה שלו לעבר איזשהו מקום, כאילו לא הרגיש כלל
שאני זועקת בשמו משך דקות, ורצה
|
כל דבר שקרה בימים הקרובים הזכיר לי את סיפורו של סבא מנדל
עליו השלום. חבר של אחי שהגיע אלינו ביום שבת לאחר בילוי
בדיסקוטק בליל שישי דמה בעיניי לניצול שואה אמיץ שהמספרים
שהוטבעו על ידו היוו עדות חיה לזוועה האנושית שחווה: '17.5
מסיבת אביב בסטודיו 73'.
|
פסיעה קלה לחנייה ונכנסתי למכונית, שיותר מכל דבר אחר הרגישה
לי כמו מלכודת אש מתוחכמת במיוחד. מודל 2005 אמנם, אבל לקח זמן
עד שהמזגן עבד כמו שצריך, והשמש בינתיים טיגנה אותי טוב-טוב,
ברמות שאפילו זקני צפת לא זוכרים שכמותם.
|
בעיני רוחי, יכולתי לראות אותה. מביטה מבעד לצגים דיגיטליים של
טלסקופים אדירים במרחבי הקוסמוס, מתעדת נתונים במחברת קטנה
ומסודרת. מעל הגופיה שלה לובשת סוודר, מבעד למשקפיה - נחשף
עולם ומלואו.
|
שעות רבות הם נסעו, חולפים על פני הדיונות האדירות, ומרחבי
הגבעות וההרים השוממים של אזור הדרום, על פני הבנייה הצפופה
ומבני התעשייה המרשימים שהשתרעו למולם באזור המרכז, ולבסוף גם
הגיעו לירוק המרהיב והאינסופי, יערות רבים של צמחייה צפופה
קורנת חיים באזור הגליל
|
מאיה חפרה את ראשה בין ידיה.
"אני לא יודעת מה אני רוצה... אני רק רוצה שכל הבלבול הזה
ייגמר."
מבטיהם של השניים הצטלבו, ופתאום נראה היה שהשתררה ביניהם
איזושהי הבנה שבשתיקה. הדברים שהיא אמרה הדהדו בראשו כאסימון
נופל, והרגשה גדולה של הזדהות מילאה את גופו
|
"מה לגבי הכנסת?", היא שואלת פתאום, חושבת על כל החברים
המצחיקים והלחוצים האלו שאבא ופנחס תמיד מביאים הביתה ,"אולי
אני אהיה חברת כנסת?"
אבא ברדוגו נדלק.
|
אפילו מספר מילים בעברית העזו לרצד במוחו מעת לעת, לרוב
צירופים תמוהים כמו 'רוצח המונים', 'רודן מושחת' או אפילו
'שלום, חבר', למרות שאת משמעות הצירוף האחרון לא לגמרי הבין.
|
זה נראה היה רך וסמיך, מעודן להפליא, מגרה בצורה בלתי רגילה.
צבעו הלבן כאילו קרא: 'לקק אותי... שאב אותי לתוככך!!'
|
דני, הבארמן הידוע, נותר אובד עצות. לא עוד עשרות צעירות
תמהוניות. לא עוד שטרות נאים של נשיאים וראשי ממשלה לשעבר.
תהילת עולם מאוסה אך מתבקשת חלפה לה לפתע כלא הייתה. ופתאום
הוא כבר לא היה אפאתי. היה עליו לבצע צעד דרמטי וחריף כדי
לשמר את תדמיתו הקשוחה וה
|
והלילה יורד. השמיים הופכים מכחולים לאדומים לשחורים וכהים.
צבע מפחיד כזה, כאילו סוף העולם מתקרב מהצד השני של הרחוב.
לשנייה אחת, כשאני עובר עם האוטו לאורך החוף, והשמיים מכסים את
הים ומתמלאים בכוכבים; אז לשנייה הזאת פתאום הכול נראה יותר
יפה, יותר רגוע.
|
מושון גמר את הכוס שלו בכמה לגימות, ומזג לעצמו אחת נוספת
לדרך, לפני הנסיעה.
"גבר, אתה זוכר שאתה נוהג היום?", שאלתי.
"אח שלו, סמוך עליי. אם אני מצליח להסיע האמרים בכפרים
פלשתיניים בלי בעיה אחרי עשר שעות פעילות, זה ממש קטן עליי
לנסוע ולחזור מה'דום'".
|
פיה הרחב של המפלצת התקמר למין חצי חיוך מעוות ושטני, מזיל
כמויות של ריר בלתי נשלטות על מעקה המיטה. ידיה המפותלות
התנופפו באוויר, בעוד שיניה וניביה נחשפו לחלל החדר, מרתיעות
ומאיימות מכל. והרעש הנורא הזה, של בטנה המקרקרת וריח הריקבון
והצחנה...
|
"את מאוד חמודה, רותם", הפעלתי כלפיה את הגישה האסרטיבית ,"אבל
יש לך חבר, ומיכה הוא בן משק; ואני לא יכול לעשות לו את זה, את
מבינה..."
רותם עפעפה בעיניה ההזויות:
"מה אמרת? למיכה יש נשק? אבל מה זה קשור לנעלי נשים?"
|
רגע אחד אני מוצץ טיפת זיעה אצל חייל מיוזע בתחנה מרכזית
באר-שבע, ופתאום אני מוצא את עצמי בחום הבלתי-נסבל של צאלים,
מוקף מילואימניקים שחזרו מהשטח ולא התקלחו כבר שבוע! בשביל מה
זה טוב, אחי, בשביל מה?!
|
ניירת אכולת נוסטלגיה מבצבצת
מקיאה
מילות חיבה
|
לשכב אפרקדן
לבד בעולם
על ענן
|
השעון רודף אחרי עצמו
והוא בשלו
נסחף בזרמי תודעה
|
כשהרוח מנשבת
ניחוחות של שלכת
נתקלים בצמחייה עבותה
|
שותה בריזר אננס
מפנטזת על פינה-קולדה
מקשיבה בביתך בסתר
ללהיטי דאנס משנות התשעים
|
להיראות נורמאלי
לא להתנגש בעמוד
לחגור חגורה
|
אני את שלי כבר תרמתי,
אתם רואים -
תרמתי מספיק
לחיים שלמים!
|
וחושב
איך רציתי שההיסטוריה תיגמר ביום ההוא
|
את עוצרת נשימתך
ומלטפת אותי באפלה
|
ממעל נדלק פנס
גלגלי מחשבתי נעים
פתאום מגיע טרמפ
והמילים קופצות לדף
|
חמה
רטובה
כמו כוסית היין שנלגום
|
מי ימצמץ ראשון:
את,
אני
או הקו
|
וכשקולות מחיאות הכפיים נודמים -
המוות עולה להדרן
|
נמאס מרומנטיקה
מערכות יחסים מסובכות
הביאו רק סקס
רצוי תוספת שרשראות
|
בזמנים שההיגיון לא צריך
לשחק כלל משחק
אני מתעתע בו עם תרוצים לוגיים
והלב שלי נשחק
|
ורדים מתים
הפוכים עם הראש כלפי מטה
בשקית אשפה שקופה
|
קפיטליזם? הצחקתם את מחזיקי המשאבות הצעירים!
אותם גברים אלמונים שרק לפני יומיים לחמו בעזה,
מפמפמים היום קומוניזם מזוקק לקרבורטור.
|
כמו חבר דמיוני,
שבא
והיה
אך לא השאיר סימן
|
זה בסדר,
אני מבין,
אף אחד לא מושלם:
בעינייך, מנה מבוזבזת
והמחיר? כבר שולם!
|
אנשי מזימות בשמונה מילימטרים
האם תאהבו אותם היכן שצומחות
שושנים אדומות?
|
הניחי לסוודר
פשטי החצאית
בואי ונדליק ביחד
אש
|
שירים בגלגל"צ
מתנגנים רק בשבילך
עד לפלייליסט וחזרה
|
כמו גלים המתנפצים על המזח
ונשברים
כאלו הן מילותיי
|
עוגת יומולדת וירטואלית שקופצת בתזכורת
שלנער מלאה עוד שנה
(לוחץ 'השהה' על ההודעה)
|
תל-אביב, אמצע שבוע, חצות ועשרים
התנועה עמוסה כמעט כמו
ירוחם בשעות השיא
|
דו, כשאני מנשק את צווארך הענוג
רה, בעודי מעביר יד נרעדת בין שדייך
|
אבסטרקט
מופשט
נע בתוך תמונה
מחפש את האוזן
הולך על ברכיו
והיד
מאחורי העורף
|
לחץ הדם יירד
כאב הראש יעבור
אינפוזיה, כפי שאת יודעת,
גם ניתן לדחוף לוריד ביום אחר
|
לצרפתים יש את אייפל
ולאיטלקים את פיזה,
לארה"ב את הבית-הלבן ופסל החירות
(ופעם, כך אומרים,
גם היו שם תאומים)
|
הכול צועק
'חיים':
האוויר הדחוס
קורם עור וגידים
המקרר נוהם
|
כשאמרת לי שם במרינה
שהיית רוצה שכך נישאר
חשבתי שרצית שהרגע הזה
לעולם לא ייגמר
|
מחוץ לבית תחכה לי מן הסתם מכונית הלמבורגיני האדומה שלי. אני
אתפעל אותה מרחוק, מתיר את נעילתה ממרחק מטרים בעזרת שלט זעיר
וחדשני. האישה תעמוד בחלון הבית, עדיין עם כותונת לילה
אוורירית, ותנופף לי בזמן שאתניע את הרכב ואעלם לעבר האופק.
|
העכבר, כמו כסיל
מתהדר באינפרא-אדום מהתחת שלי
ממשיך להאיר גם כשהכול חשוך
|
בצעד נואש מתחיל עם לקוחה בודדה ורוקד איתה
לצלילי 'האם זה כל מה שיש?' של הזמרת פגי לי,
תוך שהוא חוזר ומשנן שהוא רק רוצה לחיות
|
מרגיש את ליבך פועם
בקצב מסחרר,
ואגלי הזיעה כבר נוטפים ממך
ונעלמים לתוך האדמה
הרחוקה
|
אל הארכיון האישי (47 יצירות מאורכבות)
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
