"השיער לאשה הוא כמו כתר", כך לחש באוזניה וליטף ברוך  את
שיערה.

שכבה לצידו רגועה, מכורבלת בזרועותיו, וחייכה לדבריו. בעיניו
היה השיער הזהוב והחלק שלה שיא השלמות, והיא אהבה את מגע
אצבעותיו חופנות בשיערה ומלטפות. אהבה מאד להניח ראש בשקערורית
שבין הצוואר לכתף ולתת לו לנשום את השיער הרך והנקי.

מודעת לאהבתו לשיער, לא נגעה באורך ורק מפעם לפעם, קיצצה מעט
בקצוות, לשוות חיים לשיער ולהחיותו.

בכל פעם שהספרית רמזה שהגיע זמן להסתפר, חייכה היא אליה במשובה
ואמרה לה "שלא תעיזי לגעת. הוא אוהב אותו"...

"הוא אוהב אותו". המילים העלו ריגשה מוכרת בגופה, כמעט חשה את
העונג האמיתי של ליטופו בשיערה, ידו מלטפת את השיער ויורדת
לצואר, לכתפים בליטוף אחד ארוך לכל הגוף.

ויום אחד, אחרי שהכל נגמר, יצאה בסערה מהבית, ישר ללודמילה
הספרית.

"תורידי" אמרה לספרית המופתעת. "עכשיו, לא רוצה לחכות שניה",
בחנה את פניה במראה "תורידי עד כאן" וסימנה בידה עד הכתף.

הספרית, שאהבה אף היא את השיער הנוח שלה, ניסתה למחות בעברית
רצוצה. "למה גוזרת, זה ככה יפה", ובכעס אמרה לה "את כמו
ברבי".

"לא, לא!" ענתה לה בעברית כמו שלה, "גוזרת הכל! גוזרת עד כאן",
וסימנה לעברה עד לכתף.

לודמילה משכה בכתפיה, ובעיניים עצובות שאלה "זה בגלל הוא"?
"כן", ענתה היא על סף דמעות. ובעצב הוסיפה: "לודה, אין הוא...
הלך"... לודה הביטה בה בעצב ונדה בראשה. "נו... טיפש!"

ישבה על הכסא, סינר ספרים סביב לצווארה, והספרית מסתובבת ומנסה
להרוויח זמן. "את רוצה באמת?", "נו כבר, תתחילי!" ענתה.

לודה לקחה את המספרים ובהיסוס רב, החלה לגזור. "יותר קצר"!
אמרה לה בעצבנות.

לודה ניסתה למשוך זמן, עוד ס"מ, ועוד שניים, עד שפקעה סבלנותה
ואמרה לה: "לודמילה, אמרתי לך עד פה", ושוב סימנה לה בידה את
האורך הרצוי.

זיג, זיג, זג, קישקשו המספרים. קצוות שיער בהיר צנחו לרצפה,
הביטה בעיניים דומעות באורך ההולך ומתקצר, אין אפשרות לסגת,
מלמלה בכאב, המצב בלתי הפיך עכשיו. ה"נקמה" הקטנה שלה בו לא
הצליחה... שום אורך שיער חדש לא ריפא את הכאב. הכאב התעצם ולפת
את לבה.

הספרית סיימה. זהו זה. תם ונשלם! לודה הביטה בה דרך המראה
ואמרה: "עכשיו את ברבי קצר".

כל מי שהכיר אותה בשנה האחרונה, גינה אותה על המעשה הנמהר. היא
רק משכה בכתפיה וענתה, "לא נורא יצמח". כשהגיעה הביתה, נתנה
דרור לדמעות. הרגישה שסתמה את הגולל, שבעצם המעשה המשיכה
הלאה.

שבוע חלף, ממעטת להביט בדמותה במראה, עדיין לא מצליחה להתרגל.
רק לבקשתו האריכה את השיער. שבועיים לפני שהכירה אותו הסתפרה
באורך אחיד עד הכתף, וכשאמר לה שהוא אוהב שיער ארוך, וכי השיער
שלה יפה בעיניו, נתנה לשיער להתארך.

הבוקר, התעוררה במצב רוח טוב יותר, חייכה אל עצמה במראה
ומלמלה: "ממש לא נורא, זה אורך יפה".