"עזוב אותך..." אני אומרת לו "יהיה כיף, נלך למקום המגניב ההוא
שם... נו אתה זוכר זה עם הדקלים" אני מנסה לשכנע אותו לבוא
איתי, להתפלח משיעור כימיה, "לא" הוא אומר "זה שיעור לפני
מבחן, ואני לא יודע כלום" הוא מנסה לתרץ לי, הוא מרכין את ראשו
ולא מסתכל לי בעיינים, "הייתי בא בכיף" הוא אומר לי "אבל אני
לא יכול" אני כבר מאבדת את הסבלנות "אוף איתך... למה לא?, תהיה
נורמאלי, תבריז, תחיה, אתה בן 16 וחצי ולא הברזת פעם אחת בחיים
שלך!!!" אנחנו יושבים באמפי, שמש חורפית זורחת עלינו, זה יום
מושלם לטיול אני חושבת לעצמי, "נו, אז מה אתה אומר?" הוא מסתכל
על הרגלים שלו, חושב רגע ואז אומר:"טוב, רק הפעם הזו" "יש!"
אני אומרת וקמה על הרגלים, אבל קודם כל צריך שוקו, "אנחנו
יוצאים מהשער של בית ספר אחרי ששיקרנו לשומר ואמרנו שסיימנו
ללמוד, הולכים למכולת השכונתית, וקונים שוקו ולחמניה כל אחד
"כמו בקייטנה" הוא אומר לי "כן" אני אומרת "זה די דומה" אנחנו
הולכים יד ביד לכיוון הפרדסים, בדרך אנחנו רואים את המגדלים
החדשים שבנו, "בואי נעלה" הוא אומר לי "טוב" אני עונה ואנחנו
מתחילים לטפס, כשאנחנו מגיעים למעלה אנחנו רואים את כל העיר
נפרשת לרגלנו "איזה נוף נהדר" אני אומרת "כן יפיפה" זה ממש יפה
אני חושבת לעצמי, מצד אחד רואים את כל העיר הבנויה, ים של
בנינים גבוהים ונמוכים כאחד, ומהצד השני אפשר לראות את
הפרדסים, הבעסה, שדות חרושים ובעיקר נוף ירוק, "אז..." אני
אומרת, "מה הגובה של הבנין הזה בכלל?" אני שואלת אותו, "לא
יודע, 15 קומות אולי פחות, אולי יותר" אני קמה והולכת לכיוון
הקצה של הגג, אני נעמדת על המעקה ומסתכלת למטה, "די גבוה אני
אומרת" והוא בדיוק מספיק להסתובב ולראות אותי צונחת, "נטע!"
הוא צועק ורץ מעקה "מה?" אני עונה, "חשבתי שקפצת למטה" הוא
אומר בהקלה "נראה לך?" אני שואלת בהרהור "סך הכל ירדתי מפלס"
"טוב, אז אפילו אל תחשבי על זה... אני לא אוהב אנשים עם נטיות
התאבדות!" הוא אומר, והדאגה נשמעת בקולו בברור "הי, מה זה?"
אני אומרת ומצביעה לכיוון צפון מזרח, "מה? אני לא רואה כלום"
הוא אומר לי "שם, נו תסתכל" אני אומרת לו "אהה, זה? אני לא
יודע" הוא אומר לאחר רגע של מחשבה,"אז בוא נלך לברר" אני
אומרת, מטפסת על המעקה, לוקחת את התיק שלי ומתחילה לרדת, "טוב"
הוא אומר "בואי נלך"  הוא תופס את התיק שלו ובא אחרי, כעבור 10
דקות אנחנו בדרכנו לכיון המקום ההוא שראיתי להבנין, אנחנו
עוברים ליד בית הקברותואני רואה שלט ממש משעשע "שאול שיש:
אמבטיות, כיורים, מטבחים, מצבות, שיש, רצפות ועוד" "ראית?" אני
שואלת " 'מטבחים, מצבות, שיש' זה ממש משעשע לא?" שנינו צוחקים
וממשיכים הלאה,לבסוף אנו מגיעים, "וואוו" אני אומרת " ממש יפה
פה" "כן" הוא מסכים, המקום כולו מלא עצים, יש שם מפל קטן, דשא
רענן, המון צל, וציוץ ציפורים נשמע באויר הקריר, "ולחשוב שלא
ידעתי על המקום הזה" אני אומרת, "ממש בושה", אנחנו יושבים שם
כמעט שלוש שעות, אוכלים מהפירות, שותים מהמים, וסתם יושבים
ומדברים, עד שבסוף נמאס לנו ואנחנו מחליטים ללכת, אנחנו יוצאים
מהמקום ומתחילים ללכת הביתה, "נהנתי מאוד" אני אומרת לו "כן,
גם אני" הוא עונה, "צריך לעשות את זה שוב" אני אומרת אחרי כמה
דקות "בהחלט הוא אומר", לבסוף אנו מגיעים לכביש הראשי, "טוב,
ביי" אני אומרת "נתראה מחר" הוא עונה, ואני הולכת ביתה.
למחרת, בבית ספר, הוא לא היה, גם ביום שלאחר מכן, ועכשיו שאני
חושבת על זה, הוא לא היה בכלל כל השבוע, "זה ממש מוזר" אני
אומרת לחברה שלי "מענין מה קרה לו?" אחרי בית ספר כשאני חוזרת
הבית, אני מתקשרת אליו, "הלו?" נשמע קול חנוק מהצד השני של הקו
" שלום אפשר לדבר עם גיל?"  אני אומרת, מהצד אני שומעת מישהו
בוכה, ואחרי כמה שניות האיש בצד השני אומר, "גיל... גיל נפטר,
לפני שלושה ימים" "מה?!" אני אומרת, "לא, זה לא יכול להיות,
אני מצטערת, ממה הוא מת?" אני שואלת בשוק, "רעל כל שהוא, משהו
במים" הוא עונה, "טוב, סליחה" אני אומרת ומנתקת הפה שלי עדין
פתוח, מת?" אני לוחשת לעצמי, "מהמים, מי היה מאמין?"