זה היה במוצאי שבת לפני שנה בערך.
אני הייתי בכלל עסוק במשהו אחר, הייתי עסוק בעולם שלי, בחיים
הפרטיים שלי.
ואז הגיע הטלפון.
אני שונא להיזכר באותו הטלפון, ושונא יותר את אותה השיחה
שהייתה ומפחד בכלל בכל מוצאי שבת משיחות טלפון שמגיעות.

"איפה אתה?"
"אני בבית" עניתי "איפה עוד אני יכול להיות?"
"הוא מת" אמר הקול מעברו השני של הקו  "הוא מת".
"לא יכול להיות" חשבתי לעצמי "הרי הוא היה במצב יותר טוב".

החלטתי שאני חייב לנסוע לשם, להיות איתם.

אנחנו מסוג האנשים האלו שעברו הרבה בחיים. ספגנו אובדן של בני
משפחה ואנשים מוכרים. אבל זה לא היה אותו הדבר, זה לא אותו סוג
של אובדן. ולא ידעתי איפה לשים את עצמי. לא ידעתי מה לעשות עם
עצמי.

ובתחנת הרכבת...
כל האנשים שחוזרים הביתה אחרי סופ"ש במרכז,  או חיילים שמנסים
לקצר טווח ולהגיע לבסיסם, מסתכלים עלי, למה בחור בן 25 שנראה
בחור דיי רציני יושב ובוכה כמו ילד קטן?
(לו רק ידעו מה עובר לי בראש...)

והרכבת הגיעה ועליתי עליה ונסעתי לכיוון העיר שבה נולדתי, העיר
שבה גדלתי, העיר שבה הוא נפטר.
אח שלי הגיע לאסוף אותי. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה מזה
שנים שעמדנו ביחד, מחובקים ובוכים, אחים, והגענו לשם הגענו
לבית שלו. והיתה שם המולה, והיו שם הרבה אנשים ואותו לא
ראיתי.
שאלתי את אמא שלי איפה הוא כי לא ראיתי אותו, לא שמתי לב, או
יותר נכון העיניים לא שמו לב, לא רצו לשים לב.
הוא שכב על השטיח בסלון, המקום האופייני בו הוא ישב בדרך כלל
בכל אותם ימים שבאתי לבקר אותו.
אבל הפעם, המצב שבו הוא היה, לא היה מצב רגיל כתמול שלשום, מצב
לא אופייני לו.

לקח לי קצת זמן. לקח לי משהו כמו שעה ואז זה הגיע, אז זה נפל,
אז הבנתי מה משמעות כל זה. ישבתי במטבח עם אחי ובכיתי, בכיתי
כמו שלא בכיתי כמה וכמה שנים. ובאותו הלילה לא ישנתי. לא
יכולתי להירדם.

את הלוויה אני לא כל כך זוכר. הייתי מנותק לגמרי, לא הייתי שם
בכלל. ובעיקר בכיתי על כך שלא נפרדתי ממנו. שבועיים לפני נסעתי
לטיול מעבר לים. חשבתי הרבה אם לנסוע או לא, כולם אמרו לי
לנסוע וגם הוא, "נצל כל רגע ותעשה חיים" אבל משהו בפנים אמר לי
לא, אבל נסעתי.
כולם הספיקו להגיד שלום רק אני לא. השבוע הזה היה קשה. קשה
לכולנו קשה בעיקר בגלל שידענו שזה לא נגמר. בבית החולים המקולל
ההוא, אותו בית חולים ששלח אותו הביתה, שכבה מחוסרת הכרה מישהי
שהיתה לצדו במשך למעלה מחמישים שנה.
אני יכול לומר שהיה לה מזל  היה לה מזל שהיא לא ידעה. ואז
בסופו של השבוע, ביום שישי, ביום שבו יצר האלוהים את האדם,
ביום שבו סיים את כל מלאכתו אשר עשה, הוא לקח אליו עוד נשמה.
גם אותה הוא לקח. ושתי הנשמות האלו עכשיו ביחד...

ואיך אני חי עם זה?
אני לא. אין דרך לשכוח. אני חי את זה כל יום... אם זה בדרך
לעבודה באוטובוס, יושב, מסתגר, שומע את עברי לידר במיני דיסק
שלי, ובוכה בסתר שאף אחד לא יראה, יושב בעבודה במשרד שלי, ועם
כל הרעש שיש מסביב, בוכה לפעמים שאף אחד לא יראה, ואם כבר
רואים, בורח החוצה אל פינה חשוכה שלא ישימו לב, בלילה לפני
השינה, שיר ברדיו, סרט בטלוויזיה.


אוהב
זוכר
מתגעגע.

את הקטע הבא מצאתי על שולחן הכתיבה של סבי במהלך השבעה:

תפילתי/ ישראל פוקס
אני בן תשעים ושבע שנה
אבינו שבשמיים אליך משאלה
שמע תפילתי
ושמור על בריאותי

איני מבקש צעיר להיות
אך לא כצמח לחיות
אשרת עצמי ללא עזרה
ועל משפחתי לא אפול למעמסה
אמנם זו תפילת בן תשעים ושבע שנה
אך שמור אותי עדיין בתמונה
אינני רוצה להגיד די
כי החיים עדיין  לפני

הענק לי אריכות ימים
ותן לי ליהנות מהחיים
עם הילדים בשמחה
הנכדים והנינים באהבה

אצלי הכל פועם כרגיל
ואיני מרגיש את הגיל
באמת טוב לי בחיים
תן לי עוד מספר שנים.