כל השבוע אני נוסע בתוך האוטו הממוגן שלי.
אני מציץ מהחלון.
רואה ידים כל כך מחוספסות שלטיפה אחת שלהן
מורידה לך חצי זקן.
מריח את הזבל הנשרף כמעט מקיא את הנשמה
מהגועל נפש ברחובות.
כל הזמן שומע יריות ופיצוצים.
במשקפת מלמעלה אני רואה את כל הבניה המכוערת
של הבתים. בלי טיח. בלי אסטתיקה.
ילדים מלוכלכים רצים ברחובות ומקללים.
שום דבר לא נוגע בי.
נגמר השבוע ואני יוצא הביתה.
והנה אני מריח את אותו ריח מוכר של
זבל שרוף.
רואה עוד פעם את הזקנות המחוספסות
רק שעכשיו הכל מקרוב.
רואה את הבתים החצי בנוים שבתוכם פולשים.
בטח היו צריכים לבנות שם איזה גינה.
כל דקה שומע פיצוץ מהשרצרצים הקטנים
חסרי החינוך.
אני לא מתרגש מהרעש ,אבל עכשיו זה מעצבן
כי זה קרוב.
אם הם אוהבים כל כך פיצוצים שילכו לצבא.
מסתכלים עלי כאילו אני איזה עב"ם בגלל המדים.
למה זה מגיע לי?