וכבר עבר זמן, מאז שאחזתי עט.
מאז שנחשפתי כולי אל מול דף שורות לבן.
וכבר עבר זמן, מאז שהרגשתי, מאז שנסחפתי אל אושר נשכח.
והרי לכתוב זה להרגיש.
וברגע שאחזתי שוב עט, אצבעותיי כמו נכוו מעוצמת הרגש אשר היה
כלוא זמן כה רב.
וכמו נוצרו בי צלקות מן הכאב שברגש לא ממומש.
וכבר עבר זמן מאז שישבתי לכתוב על נער אהוב.
הילד הזה, שגרם לי לשוב ולכתוב לאחר תקופת אטימות וחסימת
הרגש,
לאחר תקופה כה ארוכה של כאב שנדמה היה כאילו מסרב לעזוב.
ולמרות הכל, לא כתבתי עוד שיר אהבה דביק, כי הוא יודע כמה אני
אוהבת-רק במבט אל תוך עיניי.
אז שיבתי לכתוב על מנעולי לבי שנפרצו ולא יינעלו עוד לעולם.
בזכותו.