הסיפור על היפה והמגונה

אפריל 2001 הלך לי לאיבוד . עכשיו כשאני יושבת כאן והוא מלטף
לי את הראש, שתי אפשרויות עומדות לפניי.
האחת, לא לחשוב על כלום. להתמסר. השניה, ולא בטוח שהיא אפשרית,
לחשוב. לחשוב היטב.
לכלכל את צעדיי. להציל את עורי.
מאיפה אתחיל? מהנסיעה בכביש הפתוח אל הכנרת הכחולה? ממופע
האיימים בתוך המים?
ואולי מהחודש האבוד?
ב-29 למאי התפטרתי מהעבודה בשיחת טלפון אחת ומאז לא יצאתי
מהבית. חשבתי שככה אוכל לכתוב. חשבתי שעליי רק לפנות זמן
ומהרגע שאקום בבוקר, אשב מול השולחן הישן שמצאתי והנחתי מול
החלון, ואכתוב סיפורים מופלאים שינבעו ממעיין בלתי נדלה ויביאו
אושר לאנושות. חשבתי שלראשונה בחיי אעשה את הדבר הנכון. אך לא
כך היה.
לפתע הבנתי,  שאין לי מה להגיד.
למרות שבנעוריי חשתי שאני מנפצת מסגרות וקוראת תיגר על המקובל,
לא חוויתי  דבר שאחרים לא  חוו.  גם כשמצאתי עצמי מוטלת שיכורה
על אסלה לא מוכרת, שואפת את הניחוח המבחיל
של הסבון המלבני התלוי בתוכה, ידעתי שהיו שם כבר אנשים לפניי.
אנשים זרים שנצמדו לגופי בסמטאות חשוכות,  לא הותירו בי
משקעים.
הוריי שנהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בת שלוש, השאירו לי רק את
שמי. איריסים.
תבלין היתמות הוסיף לי ניחוח קל של עצבות, אך כשוויתרתי על
בתולי בגיל 14,  איש לא חיכה לי כשהבעה מודאגת על פניו,
וכשעשיתי סמים קלים או קשים, לא היה מי שידיר שינה מעיניו.
באיזשהו שלב הבנתי שלמרד של יתום אין משמעות, ויתרתי על
ההשתוללות ולמדתי בערבים עיצוב גראפי  כשסיימתי מצאתי עבודה
במשרד פרסום. היו שם עוד אנשים כמוני, אנשים עם משפחות משונות,
אנשים שקפצו מצוקים, כשידעו שחבל בנג'י קשור לרגליהם, רק בשביל
לחוש את החופש על הלחיים. ידעתי כבר שחיי אינם יוצאים דופן, אך
עתה הבנתי שגם אין לי בשורה.
אחרי כמה שנים בדירה מחניקה בתל אביב,  ועבודה בסביבה נטולת
חמלה, עברתי לגור בפרדס חנה, בבית ישן בצל העצים.  אבל דבר לא
השתנה גם שם. עבדתי באותה עבודה והמשכתי לפסוע בזהירות סביב
הבור ללא תחתית, הכתיבה. ועכשיו שהטלתי את עצמי לתוכו, מצאתי
את עצמי נופלת נפילה חופשית מבלי דבר להיאחז בו.
אם אין לך מה להגיד, אמרתי לעצמי,  עדיף שתשתקי.  מיד התקשרתי
למוכר הסמים שלי
והצטיידתי בכמות של גראס שתעזור לי לשכוח למה בכלל רציתי
לדבר.
ב-11  לפני הצהרים הייתי מצליחה לשלוף את עצמי מהמיטה, וגם זה
רק בגלל הצורך בקפה.
עם הקפה הראשון הייתי מדליקה גם את הג'וינט הראשון.  אח"כ
הייתי מסתובבת כסהרורית
בבית בטרינינג מהוה ושותה כוסות קפה אחת אחר השניה.
כל המחשבות שעברו לי בראש, והיו לי הרבה כאלה, לא היו בכלל
קשורות לסיפורים. אני אפילו לא יודעת בדיוק על מה חשבתי. אם
חשבתי על עצמי, או על אהבה, או על זה שאני לבד בעולם ואין לי
אף אחד, אם חשבתי על זה שאני יכולה לצאת עכשיו מהבית וללכת
וללכת ולעולם לא לחזור
ואיש לא ירגיש בחסרוני,  אם חשבתי על חוסר המשמעות של הקיום,
או על כל החומות שחשבתי שפרצתי רק בשביל לגלות שאין כלום בחוץ
ולהמחיש את החלל הריק שבפנים,  השד יודע על מה בדיוק חשבתי.
בסוף החודש על הדף הריק הייתה רשומה שורה אחת בלבד.
"העצבות בעיניו של היטלר". לא רציתי להתעסק בזה.
המאפרות התמלאו, הכיור היה עמוס, פח הזבל עלה על גדותיו, ולי
לא היה אכפת. מצדי, שכל
הקירות בבית יתכסו בבוץ, בדיוק כמו הבוץ שבתוך הנשמה שלי.
לא רציתי להיות נוכחת לרגע.  התעופפתי בכבדות מסוטול לסוטול.
מכל החודש הזה אני לא זוכרת דבר. אפשר לקפל אותו יפה ולהניח
בארון בין התחתונים לגרביים.
איריסים התרחקה ממני. היו לה דרישות גבוהות ואני לא עמדתי
בהן.
עם כל ג'וינט ששאפתי לריאות, או בקבוק יין שרוקנתי, התרחקתי גם
אני ממנה.
עורי הפך לצהוב ונשימתי לרדודה. העפעפיים שלי היו נפוחים כמו
סירות הצלה זעירות
ורזיתי עד מתחת הקו האדום. הייתי חלשה. מאוד חלשה.
אף אחד לא נקש על דלתי. אף אחד לא חיפש את חברתי. נראה היה
שנעלמתי מהעולם.
שהתפוגגתי לתוך הריק הגדול. אפילו הבת של השכנים שנהגה לבקר
אותי בשעות אחר הצהרים, לא הגיעה שוב, אחרי אותו ביקור בו
התרגזתי על כל דבר שעשתה ושום דבר לא הצחיק אותי.
רק הכלב היה חולף לידי מדי פעם, מרים אליי עיניים של  "מה קורה
איתך?"
הוא הבין שאני זקוקה למרחק ושירך בדממה את רגליו סביבי
בהתמרמרות של כלבים שלא הולכים  לטייל איתם. יום אחד הוא
התיישב ליד "מיס דייזי" ולא זז משם.
לא יצא לסיורים בשכונה, לא קם לנבוח על הדוור, כלום. רק ישב
שם.
וכל פעם שבמקרה עברתי לידו, היה מקשקש בזנבו בתקווה ושוב
מתאכזב.
"כלב" אמרתי לו "אני לא רוצה לנסוע לשום מקום, אני לא רוצה
לעשות שום דבר ולא בא לי
לשחק. תסתדר לבד."
אבל הוא המשיך לשבת ליד מיס דייזי בעקשנות של ג'ינג'ים. עד
שנשברתי.
ממילא אי אפשר למות, אז בשביל מה לטרוח?
נכנסתי הביתה וארזתי בקבוק מים, בלוק כתיבה וכרטיס ויזה.
את הסמים השארתי שם. מאחור.
הכלב הבחין בהתרחשות והחל חג סביב האוטו קצר רוח.
כשניגשתי לשם הוא קפץ עליי בשמחה וכשפתחתי את הדלת,
הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר וזינק זינוק אילה מרשים אל המושב
האחורי שלו.
"זה רק בשבילך." אמרתי לו, כשאני מתניעה. "רק בשביל שתרד ממני,
שתדע לך."
אני  חוזרת אל היד המלטפת את ראשי ואוחזת בה. כך יצאתי אליך,
אני חושבת בלבי , אך לא אומרת מילה.
עליי לשחזר הכול. כל פרט ופרט כדי לדעת מה, לעזאזל, עליי לעשות
עכשיו.
היכן היית אתה אז? כשאני בתוך המכונית והכלב מחייך במושב
האחורי?
האם אכלת פרוסה וגבינה לפני שתצא מהבית? האם עלה בדעתך שתפגוש
אותי?
אולי אפילו רק תחושה חמימה שהתפשטה במעלה גרונך וגרמה לך
לחייך?
אנו יוצאים מפרדס חנה אל כביש עפולה חדרה, כאן כבר צריך להחליט
לאן.
אני מסתכלת דרך המראה בכלב לראות לאיזה כיוון הוא מביט. הוא
מביט שמאלה
אז אני מושכת את ההגה לשם ולוחצת על הדוושה לכיוון עפולה.
בזה הגיע לקיצו החודש האבוד.
הרגע הזה, בו הרוח פורעת לי את התלתלים, הכלב מאחוריי והכביש
לפניי, הפך לנקודת זינוק.
ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.
אני מושיטה יד לאחור ללטף את הכלב בתודה ומחייכת לעצמי.
אולי אסע לרמת הגולן, ואולי לחצבני לטבול את רגליי בנחל הקר
והחצוף.
"לחצבני" אני אומרת לכלב והוא מחייך אליי, כאילו שהוא יודע
לאן.
מעט אחרי עפולה הרגש גואה בי. הרדיו לא פועל אז אני שרה לעצמי
בקול חזק וזייפני.
"פרולה פרולה פרולה...."
אני עליזה והכלב כבר ישן והדרך נמתחת לפניי מבית החזה החוצה.
ולפתע הגבעות נפתחות ואתה נוסע ישר אל הכחול המתוק של הכנרת.
אני מחליטה לא לעמוד בפיתויה, ולרדת לשם.
יש חוף בצפון הכנרת שלא הרבה אנשים מכירים. אתה צריך לחתוך
מהכביש ימינה אל שביל עפר צר ולהיטלטל אתו עד קו המים.
אף אחד לא גובה תשלום בכניסה, אף אחד לא שואל שאלות.
על החוף עומדים עצי אקליפטוס ותיקים וביניהם עוברים לעתים עדרי
בקר, או אוטו גלידה.
היום אין שם איש. אני מחנה את האוטו במקום האהוב עליי ויוצאת
להריח את המים.
הכלב מנתר החוצה בשמחה וצועד אחריי בזהירות כשאני יורדת בין
הסלעים אל החוף.
לפני הטבילה אני יושבת על חוף האבנים השחורות ומביטה סביב.
כתם כחול גדול מוקף קו שחור צר של סלעי בזלת ופס רחב יותר של
צהוב הגבעות שמסביב,
ומעל, שוב כיפה כחולה של שמיים.
הכנרת היא ימה, אני מהרהרת, לא אגם. היא אישה. מימיה ילטפו
אותך כשתיכנס לתוכה
והמים שלה מתוקים, רכים ושקטים, אפילו הגלים שהיא מעלה לעת ערב
עגולים.
הגבעות הצהובות סביבה נושבות אוויר חם בפנים, והיא כמו אבן
טורקיז יפה
המבטיחה לאדם התשוש הבטחה של קרירות, אבני הצור העגולות שפיסלה
בשקדנות
מוגשות לו באהבה.
זה מקום טוב לרקום בו סיפורים. ונדמה לי שאני חשה במשהו הולך
ונרקם בתוכי או מחוץ לי,
או איפה שזה לא יהיה שסיפורים נרקמים.
במבטי אני עוקבת אחר שחיין בודד הרחק מהחוף המותיר קו ישר
מאחוריו כמו סדק בראי.
אני מנסה ללקט את פרטי הסיפור המתגבש. אישה. שפחה. גלגלים. אך
אוזניי מאותתות לי
שעליי להתמקד. טרטור מפתיע מפר את השקט בימה ומשמאלי מופיע
אופנוע ים אדום
הדוהר מערבה. יש משהו משונה בפלישה שלו. בחוף הזה לא עוברים
בדרך כלל
אופנועי ים משום הגישה הקשה אל המים. סלעי הבזלת הגדולים
מפרידים בין חורשת האקליפטוסים לימה. ואין לי ספק שלא הגיע
מכאן, אולם אם יצא מאחד החופים המזרחיים
היה עליו לעבור מרחק רב כדי להגיע לפה.
זה כלי מרושע, אני חושבת לעצמי. והוא כל-כך לא מתאים לכאן. כמו
חצ'קון על פנים של מלאך.
בעשיריות השניה הבאות מוחי עסוק בחישובים הנדסיים.
נקודת האופנוע נמצאת דרומית מזרחית לשחיין ומתקדמת במהירות רבה
מערבה.
נקודת השחיין נמצאת מעט צפונית לו ומתקדמת לאיטה דרומה. האם הם
יפגשו ומתי?
עוד אני מנסה לפתור את הבעיה, נשמע קול חבטה עמום, או שלא נשמע
ואני רק רואה הכול
מתרחש מולי וקופצת על רגליי עם הרבה אוויר בברכיים, עיניי
פעורות וידיי נשלחות קדימה
בניסיון מטופש להחזיר אחורה את מה שכבר קרה הרחק ממני.
האופנוען מתמהמה לרגע. הוא מכבה את המנוע ודממה צונחת עלינו.
אני מנסה לצעוק אבל לא יוצא לי קול. ולבסוף כשאני מצליחה לשחרר
זעקה מגרוני,
הוא מתניע שוב וטס משם בשיא המהירות, משאיר את זעקתי מוטלת
אבודה מאחוריו.
פגע וברח מול העיניים שלי בכנרת.
הטרטור מתרחק ומפנה מקום שוב לשקט ואז השאלה המצמררת משתלטת
עליי.
מה קרה לשחיין? האם הוא עדיין בחיים?
אני פושטת את החצאית שלי ורצה למים בגופיה ותחתונים, מחליקה על
הסלעים
וממשיכה הלאה. מועדת וממשיכה. כשהמים מגיעים למותניי אני
מתחילה לשחות.
אני שוחה טוב, אפילו אוהבת לשחות, אבל עכשיו אני מייחלת שגופי
יעלם לרגע
ואכל להתקדם בכוח רצוני בלבד . עליי להיות בנקודה הרבה יותר
רחוקה מזו בה אני נמצאת כרגע.
4 תנועות חתירה, שאיפת אוויר. 4 תנועות חתירה, שאיפת אוויר. 4
תנועות חתירה, שאיפת אוויר. 4 תנועות חתירה וגופי נחבט בגוף
אחר חם וחלקלק. סביב גופותינו מתפשט כתם אדום.
השחיין מת, או שאיבד הכרה. הוא צף על בטנו ופניו שקועות במים.
אחת מזרועותיו
תלויה לצדו בזווית משונה.
אני דוחפת מרפק ואמה תחת ראשו ומתחילה בשחיה חזרה אל החוף,
גוררת אותו מאחוריי.
אני מקווה שלא מת. אני מתפללת לאלוהים שלא מת.
השחיה חזרה קשה הרבה יותר. הגוף הנגרר מאחוריי כבד ועליי
להתקדם ביד אחת בלבד.
הזמן עובר ואני יודעת שכל שניה חשובה עכשיו. סוף סוף אנחנו
מגיעים לחוף,
אני נאבקת בידי הפנויה בסלעים החלקלקים כשאני מנתבת בין
המשוננים שביניהם
כדי לא לפגוע בגופו של מחוסר ההכרה.
כשאני שולפת אותו מהמים ומניחה אותו על האבנים הלוהטות בשמש,
צפוי לי זעזוע נוסף.
הגבר המוטל על הקרקע יפה כמו ציור באגדת ילדים.
שיער חציר רטוב שנדבק לפני ירח צחורות. עיניים גדולות עצומות
בשלווה של בודהה,
אף גדול ומרשים שכמו סותת באבן ושפתיים אדומות מלאות פעורות
מעט. שפתיים של ילד.
מבין שערות הזהב שלו, נובע זרם אדום של דם הגולש אל צווארו
וכתפיו הרחבות
ומשם אל השערות הדקיקות שעל חזהו. אגן צר, בגד ים כחול ולמטה
משם הדיסטורשן.
המראה שהופך את קיבתי. רגליו נפסקות מעט מעל הברכיים. זה לא
מהתאונה.
אין ספק שהגדמים האלו היו שם קודם. הרגל מסתיימת כמו קצה של
נקניק.
המוח שלי משנן, אין משמעות למה שאני רואה. אני מעניקה משמעות
לדברים שאני רואה.
אין משמעות למה שאני רואה...
אני מפנה את ראשי הצידה ומקיאה.
בזווית העין אני רואה שפקח את עיניו ומפסיקה להקיא. עיניו
מביטות בי בכחול אפור כמו הכנרת לעת ערב. הוא מביט בי לרגע
בשתיקה ואז פוער את פיו וזועק זעקת כאב איומה ומאבד שוב את
ההכרה. לפחות עכשיו אני יודעת שלא מת,  כי אין לי מושג איך
בודקים אם מישהו מת או חי.
אני בודקת את מקור זרם הדם בין שערותיו ומגלה חתך במצחו.
הזרוע שלו שתלויה כאילו אין לה מפרקים, מדאיגה אותי.
צריך לקחת אותו לבית חולים, עליי לגרור אותו לאוטו, אבל הוא
כבד מדי.
אני סוטרת על פניו בניסיון לעוררו, שיעזור לי לפחות עם היד
האחת שנשארה לו.
לבסוף הוא מגיב ופוקח שוב את הבריכות שלו, פניו מתעוותות מיד
בהעוויית כאב
ואני מלטפת את ראשו ולוחשת שה שה כמו לתינוק. זה היית אתה.
"יורד לך קצת דם מהמצח", לחשתי לך, זוכר?  "וגם היד שלך לא
נראית
כל-כך טוב. צריך לקחת אותך לבית חולים." אבל אתה שוב מתעלף
לי.
הכלב מתרוצץ סביבנו בחרדה מהרגע שעלינו לחוף. הוא כל הזמן נלחם
בי כדי להתקרב
אליך וללקק את פניך. "כלב לאוטו!" אני מצווה ומופתעת כשהוא
מציית לי.
אני מתמקמת מאחורי ראשך היפה, אוחזת בבתי השחי וגוררת אותך על
גבי האבנים והסלעים לכיוון מיס דייזי. אם תשאל אותי עכשיו איך
הצלחתי לעשות את זה, לא אדע לענות.
כנראה שכאשר לא עומדים לראשותך אפשרויות אחרות, אתה מוצא כוחות
שלא היית מודע לקיומם.
אני פותחת את הדלת ודוחפת אותך פנימה. ראשך מטלטל ונחבט בכל
פינה אפשרית.
אני קושרת את החצאית שלי סביב מצחך לעצור את שטף הדם ואולי גם
כדי שלא
תלכלך את מיס דייזי. אל תכעס.
במקום לרקום סיפורים, אני לוחצת על הדוושה בדרך לאיזשהו בית
חולים שנמצא אי שם בטבריה. והבוקר היה מבטיח כל-כך.
מגיעים לטבריה. אני עוצרת בחריקת בלמים ליד קבוצת טבריינים,
עיניהם אפלות,
אני שואלת והם מצביעים לכיוון בו יש כנראה בית חולים, שום דבר
לא ירגש אותם יותר.
גם לא בחורה מבוהלת וגבר נכה שותת דם לצידה.
"אנחנו כבר מגיעים" אני אומרת לגוף שלך המיטלטל לצדי חסר הכרה
ובאמת תוך כמה רגעים אנחנו שם.
אני יוצאת מהאוטו ורצה אל חדר המיון להזעיק עזרה. שני אחים
מלווים אותי בריצה חזרה
אל האוטו ואיתם אלונקה על גלגלים. הם עוזרים לי לשלוף אותך
מהאוטו  ולהעביר אותך לאלונקה.
משם אתה מובל בזריזות פנימה, ואתם מתרחקים ממני אל תוך תא קטן
מסביבו נסגר וילון.
זהו, נלקחת ממני.
אני עוצרת להסדיר את הנשימה ולפתע אני מודעת למראי. אישה רזה
ומתולתלת עומדת
במרכז חדר המיון מוכתמת בדם בגופיה ותחתונים בשלבי התייבשות.
אני ניגשת לעמדת האחיות ומבקשת חלוק, הן מוסרות לי אחד באדישות
ואני מוצאת כיסא בשורה של כיסאות פלסטיק ומתיישבת עליו כשלצדי
אזרחים מודאגים מסיבות אחרות.
סבתא זקנה עם שדיים גדולות. אב ובנו בחגורות צרות. בחורה
צעירה, שיער חלק ואני.
הזמן חולף מבלי להשאיר אחריו עקבות ברורים. פעם אחת ניגשתי
לאוטו והוצאתי את הכלב
שיתאוורר קצת וישתין ואח"כ חזרתי לשורת המושבים להמתין לך.
האנשים לצדי מתחלפים.
ג'נקי בבגדים מלוכלכים. איש מבוגר המתנשף בכבדות ויוצא לעשן
בתדירות גבוהה.
ועדיין הבחורה עם השיער החלק. ואז מגלגלים אותך אליי בעגלה.
למצחך רטייה
והזרוע שלך בגבס, עיניך מאירות אליי ואתה מחייך חיוך מקסים.
להפתעתי גיליתי שאני מסמיקה ולבי הולם. אתה מודה לי, אומר ששמך
דוב. אתה גר ברמות
וכל יום שוחה בכנרת בשעה הזו. לא ראיתי את העגלה שלו על החוף?
לא.
אתה לא מבין איך זה קרה. איך לא הבחנת באופנוע, אתה חייב לי את
חייך וכו'.
ואני עומדת שם בחלוק הירוק ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. צריך
לדווח למשטרה,
צריך לענות על שאלות. אבל אתה לא בטוח שאתה רוצה לדווח. אינך
תאב נקמה.
"בואי אליי", אתה אומר. "אני רוצה שתבואי לבית שלי". ואני
יודעת שבאשר תלך אלך.
האחים עוזרים לי להכניס אותך שוב למיס דייזי. שנינו בחלוקים
ירוקים מעל לבוש מינימלי.
האחות מחתימה אותנו על החלוקים שלא נשכח להחזיר ואנחנו יוצאים
לדרך.
בדרך לרמות אני אומרת שאתה מזכיר לי דובי שהיה לנו במוסד.
הייתה לו יד אחת ובאחת העיניים
במקום כפתור ירוק נותרו רק סימני חוטים פרומים, אבל כל הבנות
במוסד רצו לשחק אתו
ורוב המריבות בין הבנות היו על הדובי הבלוי. ואז אני נבהלת
שאולי נפגעת
ומעיפה אליך מבט מהיר, אך עיניך מחייכות אליי, מוקסמות.
נכנסים לרמות, מושב מעל הכנרת, בתים יפים על אדמת רמת הגולן.
הכנרת פרושה מתחת.
אתה מכוון אותי בין הכבישים הצרים של המושב עד שאנו מגיעים
לבית המרוחק מעט מהשאר.
בית עץ גדול שהחזית שלו כולה חלונות המשקיפים אל הכנרת. הבית
מוקף צמחיה ירוקה. עצי בננה עם מוטות רחבים, עצי הדר ורימון,
שיחים מטפסים עם פרחים גדולים.
רואים שלא חוסכים שם במים להשקיה.
כשאני מחנה את האוטו יוצאת אישה מהבית. שמנמנה, שיער אסוף,
מכנסי טרנינג אפורים
חולצת טריקו. אני נבהלת. האם זו אישתך, או שהיא רק מטפלת בך?
איך ייתכן שהוא שייך לאחרת ואם כן, למה הזמין אותי לכאן?
אני יפה וצעירה ממנה ומבטו של דוב נעוץ בי ולא בה. אני משיתי
אותו מהמים, אני האישה שלו.
האישה המיותרת מוציאה מהבית עגלת נכים, רצה אל דוב ובמיומנות
קרה שולפת אותו משם
אל העגלה. "מה קרה?" היא שואלת אותו.
"שום דבר רציני", הוא עונה לה, "הייתה לי תאונה". ואז מבטו
חוזר אליי והוא מוסיף,
"המלאך הזו הצילה אותי. אבל אל תאבדי עשתונות עכשיו" הוא נוזף
בה מיד, "ותעזבי אותי"
הוא פולט בחוסר סבלנות כשהיא נוגעת קלות ברטייה שעל מצחו.
הוא כבר דוחף את הגלגלים קדימה והיא דוחפת מאחור. נראה שהוא
רוצה להוביל את
העגלה בעצמו, אבל עם יד אחת בלבד אין לו סיכוי.
בבית הם מניחים אותי על הספה והיא תוקעת לי לימונדה ביד.
יש משהו עצוב בבית היפה. הכול מסודר ונקי ומרווח, אבל מרגישים
שאין בו אהבה,
ובטוח שאין בו שמחה, רק קורבנות.
הכלב מתרוצץ  לרחרח את הסביבה החדשה בעליזות המדגישה את העצבות
שלנו. אני מביטה
בו מבעד לחלונות הגדולים. היא מוציאה לו מים ושאריות אוכל
בקערות פלסטיק והוא רץ לקראתה בשמחה.
"איך קוראים לך?" היא שואלת אחרי שגמרה עם הכלב ומביטה בדוב.
דוב נזכר שלא שאל אותי לשמי ומשפיל עיניו במבוכה.
"איריסים" אני אומרת. "קוראים לי איריסים". מבטו המתוק של דוב
חוזר אליי.
"אני דבורה" היא אומרת בלי לחייך. דוב ודבורה, זה פשוט טוב
מדי.
המיותרת מציינת שאנחנו בטח רעבים ורצה למטבח. אני נשארת מול
הדוב.
שתיקה מפרידה בינינו. שלי כבדה וכהה שלו אולי מחושבת יותר כי
מיד הוא מתקרב אליי
עם כיסא הגלגלים ואוחז בידו הבריאה את ידי.
"אתה נשוי" אני לוחשת. "כן" הוא אומר בהשלמה ואני רוצה לבעוט
בו ולהפיל אותו מהכיסא.
הוא מכוון אליי את הבריכות שלו ומבקש שאשאר איתו עוד קצת. כמה
ימים. יש לו צריף
מאחורי הבית. אולי אוכל לגור שם קצת. מה אכפת לי? מה יש לי
לעשות?
"אני צריכה לכתוב", אני עונה מיד. "אני מוכרחה לכתוב."
"על מה את כותבת?" הוא שואל.
" על אהבה, כמובן".
"מה את יודעת על אהבה?" הוא לא מרפה.
"שום דבר" אני עונה "אני לא יודעת כלום".
"אז תכתבי כאן" הוא פותר הכול. "אף אחד לא יפריע לך ודבורה
תטפל גם בך."
"אני לא יודעת". אני מהססת. "אני לא בטוחה שזה טוב", אבל שנינו
ידענו שכבר אבוד לי.
אחרי שאכלנו את מה שדבורה הכינה, אני דוחפת את כיסא הגלגלים
שלך על גבי שביל אספלט צר שבצדיו עצי אבוקודו ופקאן בירוק כהה.
מישהו סידר אבנים קטנות בצדי השביל
והן מובילות אותנו אל צריף קטן וחביב שבחזיתו מרפסת קטנה. אולי
באמת אוכל לכתוב שם.
אני מסכימה להישאר, אבל מבקשת להיות לבד.
"אני מבין" אתה אומר לי ואז בידך האחת מסובב את הכיסא ממני
ודוחף את עצמך לאט
חזרה הביתה . אני רוצה לרוץ  אחריך ולעזור לו. ללטף את ראשך
ולהגיד שלא התכוונתי
אבל אני עומדת על מקומי וחשה את לבי נמס בחמלה כמו חמאה בשמש.
אני נכנסת לצריף. ונשכבת על מיטת היחיד המוצבת בפינה, תוקעת
עיניים בתקרת העץ. מה אעשה? מה אעשה?
צעדים מתקרבים. אני מזדקפת כאילו נתפסתי בגניבה. מיישרת את
החלוק הירוק שעדיין
מכסה אותי. המיותרת נוקשת בדלת בחשש, אני מאשרת והיא נכנסת עם
ערימה של בגדים
ומגבות ועוד אוכל לכלב. בשעה שאני בודקת את הבגדים העלובים
שהביאה, היא מציעה
את המיטה בסדינים נקיים. אח"כ היא מראה לי איך להשתמש במקלחת
ומדליקה את הדוד.
אני לוקחת אחת מהשמיכות שהביאה ומסדרת לכלב מצע לישון עליו.
אם יש לה איזשהי התנגדות לשהותי שם, היא לא מבטאה אותה. אני
ממלמלת שאני עייפה
והיא מניחה לי לנפשי.
בלילה אני כורכת את ירכיי סביב הכרית ומחככת אותה אל גופי,
כשבדמיוני אני מצמידה את פי
לשפתיו האדומות של דוב ונושקת לחזהו ולגדמים שלו. הוא אוחז
במותניי ומושיב אותי
עליו, בתוך כיסא הגלגלים ואני מסירה את בגד הים הכחול ומאפשרת
לו לחדור לתוכי עמוק עמוק.
אני פולטת אנקה ועוד אחת, הכלב נובח אל הדלת. גופי מתרוקן
ונרפה ואני נשכבת על הגב,
העצב משתחרר בתוך חזי ומתפשט אל גרוני.
הכלב ממשיך לנבוח ואני ניגשת בחוסר רצון לבדוק מה קורה שם.
הווילון שהוסט חושף את מרפסת העץ המוארת בנורה צהבהבה ואת דוב
יושב בכיסא
הגלגלים ומביט אליי ישירות. עיניו נוצצות, נדמה לי שזולגות
דמעות על לחיו.
אני לא יוצאת אליו. רק עומדת ומתבוננת בו ואח"כ סוגרת את
הווילון חזרה וחוזרת למיטה.
הצרצרים מצרצרים ואחרי מספר דקות מצטרפת אליהם אוושת הגלגלים
המתרחקים ממני.
בבוקר למחרת דבורה מזמינה אותי לאכול אתם ארוחת בוקר. אנחנו
אוכלים בשתיקה.
דוב נאבק למרוח בידו האחת פרוסת לחם בריבת תפוזים, דבורה
מבחינה במצוקתו
ולוקחת את הפרוסה אליה. דוב משפיל עיניו כשהיא מורחת שכבה
אחידה ויפה על הפרוסה
ומגישה לו. הקומקום שורק והיא קמה להכין קפה. כשגבה אליי היא
שואלת אם אוכל להצטרף אליה להביא את המכונית וכיסא הגלגלים של
דוב מהחוף. דוב לא יכול לנהוג ביד אחת ומישהו
יצטרך להחזיר את המכונית שלה חזרה. "בסדר", אני אומרת וחשה את
ידו של דוב נשלחת
אל ידי מתחת לשולחן ולוחצת אותה בחוזקה, נפשי עולה בלהבה.
אני יכולה להבין את ההתאהבות באדם שמציל אותך, אבל הרגש שאני
מגלה עכשיו,
הוא רגש חדש שלא טעמתי מעודי. הקשר החזק שנוצר בין המציל לאדם
אותו משה מהמים.
דבורה ואני מפנות את השולחן ואני מדיחה את הכלים. אח"כ דבורה
מוליכה אותי אל המכונית
שלה. פיאט אונו קטנה וחדישה. היא נוהגת במיומנות. אני שותקת
ומביטה דרך החלון.
הייתי רוצה שהיא תיעלם, שתבלע אותה האדמה, אבל היא קיימת במלוא
מובן המילה,
וכל הזמן עושה משהו שמצדיק את הקיום שלה.
באמצע הדרך היא מפירה את הדממה. "מה את עושה?" היא שואלת.
אני אומרת שהתפטרתי מהעבודה ושאני מנסה לכתוב. היא מעיפה בי
מבט בוחן.
"את יודעת לכתוב?"
"לא, לא ממש. אני מנסה." ומתוך נימוס אני מוסיפה "ואת? מה את
עושה?"
"אני מטפלת בדוב" היא אומרת בחיוך מריר.
אנחנו מגיעות לחוף. היא נוסעת בזהירות בשביל העפר עד שאנו
מגיעים לואן גדולה
החונה תחת עצי האקליפטוס. כשאנו יוצאות מהמכונית היא רצה במורד
שביל קטן אל בין
הגומא ונעלמת בסבך. אני מביטה בה מלמעלה כשהיא יוצאת משם
וגוררת איתה כיסא גלגלים.
מן הראוי שארד לעזור לה אבל אני נהנית להשקיף עליה כך מלמעלה
נאבקת במעלה השביל הצר
כשהכיסא מיטלטל מאחוריה.
אחרי שהיא מכניסה את הכיסא לוואן היא פונה אליי מתנשפת.
"יש כנסיה קטנה לא רחוק מכאן. את רוצה לראות?"
אם יש משהו שמעניין אותי זה כנסיות קטנות על חוף הכנרת. בשום
אופן לא אוכל לסרב
להצעה כזו, גם אם היא באה מהצד היריב.
אנו צועדות ברגל בין האקליפטוסים עד שאנו מגיעות לשער ברזל
גדול.
"יופי" היא אומרת.  "הגענו בדיוק בשעות הביקור".
נראה שאין איש בשטח הכנסיה. אמצע השבוע. אין מבקרים. רחבה
מרוצפת וכניסה קטנה לתוך
מבנה המוגבה מעט מהמבנים שסביב. בפתח יושב נזיר בבגדים שחורים
ומחייך אלינו. הוא רומז לי בחיוך לקחת צעיף מערימת הצעיפים
שמונחת על מדף בצד ולכסות את כתפיי החשופות.
אני מתכסה.
מחדר הכניסה אנו צועדות לתוך אולם לא גדול ולו תקרה כעורה. אני
עומדת שם נפעמת.
התקרה מכוסה ציורים של קדושים בזהב וורוד וחום ואדום. הציורים
קורנים תמימות שחשבתי
שנשכחה מלבי, אבל עתה מולם אני כמעט מוכנה להאמין מחדש. הכול
עבר. הכול נסלח.
אלוהים וישו שומרים עלינו, ואנו יצורים קדושים.
דבורה יושבת על אחד מדרגשי העץ נשענת על המשענת הגבוהה ומביטה
כמוני בתקרה.
אני ניגשת ויושבת לצידה. לרגע יש בינינו שתיקה נעימה. אנו
מביטות בתקרה בתום כמו שתי ילדות
המקשיבות לאגדה על פיות.
"את באה לכאן הרבה?"  אני מתעניינת.
"לא", היא עונה. "הייתי כאן רק פעם אחת, אבל היו המון מבקרים.
לא הצלחתי ממש לראות."
מהקיר הסמוך נשמעת שירת גברים. הם שרים במקהלה מזמורים לאל.
ישו מביט בי ישירות ונראה כאילו הוא מניד ראשו אל מול חטאי.
אני לא יכולה לשאת זאת יותר.
אני קמה משם פושטת את הצעיף ומחזירה אותו למדף ויוצאת לחכות
לדבורה בחוץ.
היא מגיעה אחרי מספר דקות ומבלי לומר דבר, מובילה אותי שוב אל
מחוץ לכנסיה דרך חורשת האקליפטוס, חזרה אל המכוניות.
בדרך חזרה היא נוהגת בואן של דוב ואני במכונית שלה. לקחתי את
לבו של בעלך
ועתה אני יושבת במקומך במכונית שלך. לרגע אני חשה כאילו נכנסתי
לחיים של מישהו
אחר, אבל האהבה שאני מרגישה בלב היא שלי.
עוברים יומיים. אני ודוב כמעט ולא משוחחים בינינו, אבל הגוף
שלי יודע תמיד היכן גופו
ואנו מוצאים עצמנו יחד בכל רגע פנוי. יושבים ושותקים. אני
נשאבת אליו והוא אליי ודבורה חגה סביבנו, מאכילה ומשקה אותנו
ולא מבקשת דבר. השתיקה היא ההסכם היחיד בין שלושתנו.
בצריף אני מנסה לכתוב, אבל הסיפור חומק ממני, משחק איתי
מחבואים.
אני מנסה להיאחז אך מוצאת שם רק את דוב, את עיניו היפות וכסאות
גלגלים בכל מיני
גדלים וצורות. פסיעות בחוץ גורמות לי להרים את הראש אל החלון.
דבורה צועדת עם כביסה נקיה ביד והכלב שלי פוסע אחריה
בצייתנות.
היא נותנת לו עצמות ושאריות בשר כל הזמן והוא מתרוצץ סביבה
בתקווה לעוד.
זה מכעיס אותי. אני קמה ומזדרזת אל הדלת.
"בוא הנה" אני מצווה. הכלב מסתכל עליי כאילו ראה אותי לראשונה
בחייו.
היא אומרת שלא אכפת לה שיילך אחריה, שהוא חמוד, אבל לי אכפת.
"ואל תתני לו יותר מדי בשר. אני לא רוצה שיתפנק."
"בסדר" היא אומרת בשקט, אבל אני לא מאמינה לה.
ביום החמישי לשהותי שם אני מתעוררת מעוד לילה משוגע וגופי מותש
ונפשי באוויר הפסגות
נטול החמצן נעה ללא התראה בין יאוש לאקסטזה.
אני שומעת מכונית יוצאת. דבורה יצאה לקנות מצרכים כדי להאכיל
אותנו.
אני לובשת את החצאית שלי שדבורה הספיקה לכבס ואת הגופיה עמה
הגעתי
ויוצאת יחפה מהצריף אל עצי האבוקדו.
בפסיעות זהירות אני נעה אל דמותו של דוב היושב תחת אחד העצים.
שיער החציר שלך פרוע, עיניך מביטות בי באמון טוטאלי, כמו נשמה
שמצאה את רעותה
וקוראת לה לבוא אליה. אני מפנה לי מקום על הקרקע לצד כיסא
הגלגלים ויושבת למרגלותיך.
ואתה מלטף את שערי. מלטף ולא מפסיק.
אלוהים, האם זה גן העדן, ואם כן למה לא אוכל לאחוז בו ולקרוא
לו שלי?
אני מנסה לחשוב עכשיו על העתיד. מנסה לדמיין אותי בתפקיד
דבורה. דוחפת את דוב
בכיסא הגלגלים שלו. מוותרת על חיי, על יופיי, על חירותי.
אני שואלת את עצמי אם טעמתי פעם את האהבה המתוארת בסרטים, שבה
לכוח האהבה
אין מתחרים והוא מביס את כל הבעיות העומדות בדרכו.
הוא ממשיך לבחוש בשערי. לא מודע לבקיעים באהבתי. לטיפותיו
מתחזקות והוא מושך בשורשי שערותיי.
אנו יושבים כך זמן רב. איש מאתנו לא שומע את המכונית השבה
הביתה.
"משוש חיי" הוא לוחש לי. "משוש חיי". ועיניי נאחזות בעיניו
כאילו מצאו את הבית שלהן.
הוא אוחז בפניי בידו הבריאה ובאצבעות ידו המגובסת מלטף את
שפתיי.
שפתיו קרבות לשלי ומושכות אותי אליו. פעמוני רוח מצלצלים
מהמרפסת.
בין שפתינו ריחה המתוק של האהבה. אני נאחזת בכיסא הגלגלים כדי
להתרומם אליו
אך הכיסא מאבד את אחיזתו בקרקע וקורס יחד עם דוב למטה. אני
מזנקת הצידה
להימלט מפגיעת הכיסא אך דוב נופל במלוא משקלו עליי ונשימתי
נעתקת.
אני לא מצליחה להשתחרר ודוב לוחץ לי על החזה ואין לי נשימה.
דבורה מגיעה בריצה. אני לוחשת במאמץ, "תרימי אותו ממני. אני
נחנקת."
דבורה מיישרת תחילה את העגלה ואז אוחזת בבתי שחיו של דוב כפי
שאחזתי אני בשעתו,
ומחלצת אותי ממנו.
היא מרימה ומניחה אותו על הכיסא. אחר כך היא מביטה בי בשקט
עצוב כמו כלב נעלב
והולכת משם בצעדים כבדים, ראשה מושפל וזנבה בין רגליה.
דוב לא מקדיש לה מבט נוסף, עיניו שוב חוזרות אל שלי והפעם זה
מרגיז אותי.
"אני חושבת שפגענו בה" אני אומרת.
דוב שומט כתף. זה לא ממש מעניין אותו.
"דוב" אני חוזרת, "אני חושבת שפגענו בה".
"מלאך שלי" הוא אומר לי "את המלאך שלי."
"זה לא נכון" אני מתרגזת "אני אולי הצלתי אותך פעם אחת, אבל
היא מצילה אותך
כל יום בכל רגע."
אני מתרוממת מהקרקע מנקה את העלים היבשים מהבגדים ומביטה אליך
מלמעלה.
לא נראה לי שהבנת.
הכנרת הכחולה פרושה תחתיי כשאני עומדת בחזית הבית כרטיס הוויזה
ובלוק הכתיבה ביד.
האישה הגדולה, ימת המים המפיחה חיים באדמה מזכירה לי נשכחות.
אני פונה לאחור רק לרגע ומגלה שם את דבורה עומדת מאחורי
החלונות הגדולים
ומביטה בי כשאני שורקת לכלב ואנו נכנסים למיס דייזי ועפים משם.