כשרק גיליתי את הכוחות שלי הייתי עוזר לאנשים.
למשל אז מתי שהצלתי את הילד ההוא מהערסים הרגשתי כמו מלך. הוא
באמת העריך את מה שעשיתי, אחרי הכל לא היו לו חברים וסביר
להניח שהם היו הורגים אותו במכות אם לא הייתי בא. גם מתי
שהזקנה ההיא נפלה לכביש ועצרתי את המשאית עם הידיים שלי רגע
לפני שהסבתא הפכה לחלק אינטגרלי מהאספלט.
אז עוד היה בי עקצוץ של אושר כל פעם שהצלתי חיים, ומי כמוני
יודע שזה קרה כל כך הרבה פעמים...
אבל עכשיו... עכשיו אנשים כבר לא מעריכים את החיים שלהם. מאז
שהחמיר גל הפיגועים בארץ אין לאנשים כבוד לחיים.
לפני שבוע תפסתי מחבל. עפתי מעל העיר ועם עיני הנץ שלי ראיתי
אותו מוציא רובה ומתחיל לרסס לעבר קבוצת בני נוער שישבו על
הספסלים בפארק. במהירות האור טסתי לשם ועמדתי בינם לבין
המחבל.
הוא ריסס מחסנית שלמה ואני תפסתי את כל הכדורים עם הידיים שלי
במהירות לא אנושית.
אבל אני לא כמו הסופר גיבורים בטלוויזיה שסתם יעשה איזה סצנת
אקשן מגניבה וישאיר את הרעים קשורים בשביל המשטרה. איך שנגמרה
לו המחסנית רצתי אליו, תפסתי אותו בצוואר, שברתי לו את המפרקת
וזרקתי אותו על הרצפה. הרי אם הוא ילך לכלא הוא יחזור לרחובות
עוד כמה שנים וימשיך להרוג אנשים. אחרי זה כמובן פניתי לבני
הנוער בשביל לבדוק את שלומם. החוק הראשון של סופר גיבור זה
לבדוק מה שלום האנשים שהוא מציל. אבל הילדים האלה... הם סתם
ישבו שם ועישנו.
"אתם בסדר?" שאלתי אותם בקול סמכותי של סופר גיבור. "כן הכל
בסדר" אמר ילד שמן עם סיגריה מגולגלת שבצבצה לו מהפה. "תזכרו
תמיד להיות ערניים" אמרתי, כמו שאמרתי לכל מי שהצלתי.
"יאללה יאללה מה זה משנה?" אמר השמן "הגורל שלנו נחרץ מתי
שהסבים המפגרים שלנו באו למדבר הדפוק הזה". המשפט שהוא אמר
הרגיז אותי וכשאני מתרגז יש לעיניים שלי נטייה לירות לייזר
אדום.
השמן הפך לאפר אבל שאר הילדים סתם המשיכו לשבת שם. אומנם הרגתי
ילד חף מפשע, אבל משום מה לא ממש הרגשתי רע עם זה, כנראה
שעדיין הייתי מרוגז על מה שהוא אמר. אחד הילדים גיחך "ראית איך
הוא התפחם?" "כן, גדול, הסופר גיבורים האלה זה משהו לא נורמלי"
ענה לו בחור רזה עם תווי פנים כמו של סוס. "הוא לא היה חבר
שלכם?" שאלתי בהיסוס.
"מה זה חבר בימינו?" ענה הסוס "היום עדיף לא להתקרב לאנשים
יותר מדי, אז לא מרגישים רע אם הם מתים בפיגוע, או כשסופר
גיבור מחליט לירות עליהם לייזר אדום מהעיניים" הוא צחק. בכל
שנותיי כסופר גיבור לא פקפקתי בצדק ובכבוד לחיים. אבל הילד הזה
הקפיץ לי את הפיוז טוטאלית. כשסיימתי אתו הידיים שלי היו מלאות
דם ופרצוף הסוס שלו היה מרוח על המדרכה ליד הספסל. הילד השלישי
שהיה שם הסתכל עלי במבט אדיש "אתה נותן לי לפחות עוד שאחטה
מהג'וינט לפני שאתה הורג אותי?" הוא שאל ולקח עוד שאיפה
מהסיגריה המגולגלת שלו. נתתי לו עוד שאחטה לפני שתלשתי לו את
הראש, צריך בכל זאת להספיק כמה שיותר לפני המוות.
אחרי זה הרמתי את הג'וינט, התיישבתי על הספסל ולקחתי שאיפה
עצבנית לראות, הרי עם ראות של סופר גיבור שאחטה אחת זה כמו עשר
שאחטות של בן אדם רגיל.
המשטרה הגיעה כמה דקות מאוחר יותר ושני שוטרים ניגשו אלי.
"איש-פלא, מה לעזאזל קרה כאן?" שאל אותי שוטר שחום עם מבטא
מוזר. "איבדתי את הכבוד שלי לחיים" אמרתי לו ולקחתי עוד
שאחטה.
שני השוטרים הביטו אחד בשני במבט של תמיהה. "אתה הרגת את
הילדים האלה?" שאל שוטר מספר שתיים, שנראה בערך כמו השוטר
הראשון רק עם שפם. "וגם את המחבל ששם" הצבעתי על הגופה של
המחבל. "רגע לא הבנתי" אמר השוטר הראשון " לא הספקת להציל את
הילדים?" . "כן הספקתי" אמרתי. "אז למה הם מתים?" שאל השוטר
השני. "כי הרגתי אותם" אמרתי ולקחתי עוד שאחטה. השוטר הוציא את
האקדח שלו וכיוון אלי "אל תזוז או שאני יורה!" פיחמתי אותו עם
העיניים שלי והסתכלתי על השוטר השני.
אחרי בערך חמש דקות של שתיקה השוטר נשבר. "טוב קבינימט!" הוא
אמר, שלף סיגריה והתיישב לידי על הספסל.