א'

בסוף כיתה י"ב עוד הייתי בתול. בצבא, איפה ששירתתי, לא היו מי
יודע מה מציאות מבחינת האגף הנשי של הבסיס. גם היציאות הביתה
לא היו מלהיבות, אז גם לא היו לי אופציות חיפוש מרובות, ככה
שלא חל שיפור בנושא הניסיון המיני שלי במסגרת צה"ל. וזה שאומר
שעד גיל 21, הסתפקתי בסיפוק עצמי, כמו שאומרים, תוך שימוש
באמצעי עזר, מהסוג המוכר, הידוע, העירום והדומם. לא, לא בובת
גומי מתנפחת. זאת אומרת לא רק. סתאאם. אני מדבר על חוברות
מחו"ל, עם בחורות בפוזות מגרות, ועל הסרטים בערוץ הגרמני, עם
אותן בחורות באותן פוזות, שגם משמיעות קולות. מצבי לא היה
מזהיר בלשון המעטה, כמו שניתן להבין, ויששכר - ככה אני קורא
לבחור שם למטה (חשבתי שאם רק יתנו לו אז יהיה שכר לעמלו) -
התחיל להשמיע קולות של ריקבון. התחיל לנקר החשש במוחי, שללא
מעשה דרסטי, הוא עלול לנשור. לכן לקחתי על עצמי החלטה, שלא
משנה מה וימות העולם - עד גיל 22 אני מבתק את בתוליי.

משהו כמו שבוע לפני תאריך היעד, שמתי לב לעובדה, שטרם מצאתי
מישהי שתחלוק איתי את אותו אירוע היסטורי משמח, דבר שהיווה סוג
של בעיה. לאחר דיונים ממושכים עם עצמי, החלטתי לתת לי ארכה
ולדחות את הדד-ליין בעוד שנה. עוד שנה ודי. יש גבול לכמה
שהבנאדם יכול להחזיק את עצמו. מספיק גם ככה הייתי לחוץ על
בחורה משהו אש. לא רציתי שיתפוצץ אצלי עוד משהו, חוץ מיששכר.
וגם זה רק ברגע הנכון.

עברה שנה. עברו אחד עשר חודשים וחצי ליתר דיוק. הייתי על סף ה-
23 ועדיין לא נמצאה המאושרת שאעניק לה מחסדיי. ולמרות מערכת
יחסים ממושכת, שהתפתחה ביני לבין זוג ידיי בשנים האחרונות,
עדיין לא הרגשתי שאני מוכן למחוייבות שכזאת. בסוף, חבר שלי
שהיה מודע למצוקתי הקשה, נתן לי מספר טלפון להתקשר אליו. אמרתי
שזה עוד מוקדם לטיפול פסיכולוגי, אבל הוא אמר שזה טלפון של
בחורה. לא חקרתי הרבה, בעיקר בגלל שלא הצלחתי לדבר, אבל קיבלתי
ממנו את הרושם שמהצד השני של הקו תחכה מישהי, שהמילה 'לא' לא
קיימת בלקסיקון שלה. חיבקתי את החבר שלי חזק.

התקשרתי והיא אכן לא איכזבה. קבענו להיפגש למחרת אחה"צ בדירה
שלה. נרגש ממה שהולך לקרות מאוחר יותר באותו היום, עשיתי את כל
ההכנות הדרושות: התקלחתי, אפילו שזה היה אמצע השבוע, התלבשתי
יפה במיטב מחלצותיי, התבשמתי בכל המקומות שצריך וניהלתי שיחת
מוטיבציה עם יששכר. הצטיידתי בכל מה שצריך, למרות שהייתה לי
הרגשה שמשהו חסר בכל זאת, ויצאתי לדרך. הייתי מוכן. מה זה מוכן
- הייתי אפילו מזומן. היום אני מז...
איך בעצם אני אומר את זה בלי להיות גס? הממ... לשכב, לשגל,
לקיים יחסי מין, ביטוי של אהבה בין גבר לאישה... או, זהו זה!
היום אני מתבטא!

אני לא מאלה שמשתחצנים, או רצים לספר לחבר'ה, אבל השורה
התחתונה היא, שאמנם זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו, אבל הפגישה
הזאת הסתיימה במיטה שלה. סופסוף ולאחר דרך ארוכה, נגמרה תקופת
ההמתנה ותמה הבצורת. כל האנרגיה האצורה (והעצורה) שהייתה בי
התפרצה החוצה ובאה לידי ביטוי. אני לא אתעכב על הפרטים הקטנים
שמסביב, אני גם לא זוכר בדיוק אחד לאחד מה ואיך היה. זה באמת
לא מה שמשנה. מה שכן משנה, זה העסק עצמו. באחד הרגעים נזכרתי:
מצלמת וידאו. זה מה ששכחתי להביא. אבל לפחות לקחתי איתי
טייפ-רקורדר, דפדפת ומכשירי כתיבה כדי לתעד את כל ההתבטאות
ולוודא ששום דבר לא "יצא מהקשרו", כמו שאומרים. וכמובן, שיהיה
משהו לספר לנכדים.

ב'

אתמול סופסוף הייתי בן 14 והיה מותר לי לפתוח את הקופסה שסבא
השאיר לי בירושה. לא ידעתי איזה אוצר מחכה לי שם. בציפייה
ובהתרגשות גדולה פתחתי את הקופסה. בדיוק הייתי צריך כסף
לאופני-רחף 18 הילוכים, שאני אוכל לרכב עליהם לתיכון. בקופסה
היה מכשיר מוזר עם חפץ מלבני קטן בתוכו, דפדפת עם דפים צהובים
שלא היה ברור אם זה צהוב במקור או צהוב בגלל שזה ישן, שטר של
100 שקל ודף הוראות. אבא נתן לי סקירה קצרה על המכשיר ואמר
שאני צריך לקרוא ולהקשיב באותו זמן ושאני לא אזלזל במתנה הזאת.
אני צריך ללמוד ממנה כמו שהוא למד, ולהסיק את המסקנות. לקחתי
את הקופסה לחדר, סגרתי את הדלת, והוצאתי את המכשיר והדפדפת
הישנים. עשיתי מה שאבא שלי אמר לי.

"זה טוב! אוח, זה טוב!" היא גנחה. הרגשתי שאני ממש עושה לה את
זה.
"יס! או יס!! תמשיך! כן!!" ראו עליה שהיא נהנית, שהיא באמת
נהנית, לא סתם עושה הצגות. לא היה איכפת לי מה שאומרים עליה.
ידעתי שעכשיו, כשזה שנינו לבד בחדר, אז היא רק שלי ואני רק שלה
ושום דבר אחר לא משנה. "אתה גדול! אוי, אתה גדול!" וכמה מחמאות
שקיבלתי שמה, הרגשתי ממש כאילו קיבלתי איזה פרס על מפעל חיים
ואני בכלל רק מתחיל להביא את עצמי לידי ביטוי. יששכר יצא
והשתחווה לקהל. היא הביטה בשעון וראתה שיש עוד קצת זמן עד שאני
צריך ללכת, אז היא הציעה לי לחזור על עיקרי ההתבטאות שלי
ממקודם, רק שהפעם אם אפשר שזה יהיה יותר לאט כדי שגם היא תבין.
כשסיימנו (סליחה, כשגמרנו), היא הדליקה סיגריה והציעה גם לי,
אבל אני לא מעשן (רק פאסיבית) אז קמתי, התלבשתי והתכוננתי
ללכת.
"אתה הולך? טוב, מאה שקל בבקשה". מה מאה שקל?! אני לא מבין את
זה, הרי אם היה לה כל כך טוב, אז למה אני צריך לשלם?? לפחות
שתעשה הנחה, הקמצנית! הכנסתי יד למכנסיים, הוצאתי את הארנק,
שלפתי שטר של 100, נתתי לה, אמרתי תודה ולהתראות (אני בנאדם
מנומס) והלכתי. מה קרה, כבר אי אפשר להתבטא בחופשיות בארץ
הזאת? מאה שקל!

הקסטה השתתקה וסיימתי לקרוא. שטר של 100. מה בדיוק הוא רוצה
שאני אעשה עם זה? בקושי אפשר לקנות בזה חצי קונדום. קמצן זקן.
מאה שקל!