בלוח השחמט יש רק שתי אופציות-שחור,או לבן.
או שאתה משוגע,או שאתה נורמאלי,שנורמאלי,אגב,זה אומר שאתה כמו
כולם. בלוח השחמט המרובע אין אפור. אין "באמצע",אין שונה. כי
אם אתה,חס וחלילה,אפור,אז אין לך מקום בלוח המרובע.
יש את החיילים. הם רוצים להראות שהם גדולים,אז הם הולכים
בהתחלה שני צעדים קדימה. אז,הם מתחרטים,ומתחילים ללכת צעד צעד.
פשוט,כי הם עשו משהו שגדול עליהם בכמה מידות. אבל הם היו חיבים
לעשות את זה,כי אם חייל היה בוחר ללכת בהתחלה רק צעד אחד,שגם
מותר לו,כולם היו מסתכלים עליו בהשתאות: "איזה פראייר".
יש את המלך. כעיקרון,המלך הוא הכי חשוב. פגעת בו,אז פגעת
בכולם. אבל אם מסתכלים על זה,למסכן אין שפע אפשרויות. רק צעד
אחד לכל כיוון בכל פעם.הוא מאד מוגבל. מאחורי כל מלך עומדת
המלכה,שהיא תמיד עושה את הצעדים הגדולים ומנסה כל מיני
טקטיקות. שהרי,מותר לה,מותר לה להסתכן,לצעוד לכל כיוון,כי
בסופו של דבר המלך הוא המכריע,וזה די שם אותה בצל,נכונה
להסתכן.
הפרש הוא מאד נצלן. הוא יעבור מעל אחרים וידרוך עליהם כדי
להגיע קדימה. אבל בכל זאת הוא חשוב לכולם וכולם אוהבים אותו.
לא ניראה שהוא מרגיש כל אשמה,כי הוא ממשיך לעבור מעל אחרים
וללכת בדרך לא צפויה.
הצריח,הוא תמיד הולך בדרך הישר. אבל באמת ישר. הוא מטיל מורא
על כולם,ושומר על החוקים והמגבלות.
הרץ,לעומתו,הולך תמיד בדרכים עקלקלות,בלי לעצור ולבדוק.הוא
הולך באלכסון,עקום מכל השאר.

אבל למרות הכל,כולם הולכים על הריבועים השחורים והלבנים,אף אחד
לא מעיז לצאת מהמסגרת הזו. בשבילם,לצאת מהמסגרת זה רק אם
מתים,אם הורגים אותך,וגם אז,מנסים להחזיר אותך.