גליה. לפני שהלכה אליו, חשבה להתייפות במיוחד אבל בסוף ויתרה.

היא כבר לא מרגישה אליו שום דבר, כך היא אומרת. אבל הסתכלתי
עליה מהצד וראיתי איך פתאום הורידה מעליה את עול היום והפכה
להיות יפה כמו פיה. פתאום יצאו ממנה קרניים של זוהר מאושר.
"אני אשמור על עצמי, זה ביקור תמים לגמרי", היא אמרה לי. אני
לא האמנתי לה.
עברו יומיים, היא לא סיפרה לי כלום. אני יודעת שלא נעים לה.
היום בלילה, אחרי העבודה, היא תחזור ותספר לי בהתרגשות מבולבלת
איך ישבו ועבדו יחד ואיך שהיא לא מרגישה יותר שום דבר.
אחרי הגרסה השלישית של אותו הסיפור, זה יקרה. פתאום, חומת
הבושה תתחיל להיסדק והיא תשפוך את הכל. היא תספר איך ישבה שם
בהתרגשות ועישנה סיגריה אחרי סיגריה, איך שלא הוציאה מילה,
למרות שבדרך כלל אי אפשר לסתום לה את הפה.
למה היא עושה את זה לעצמה כל פעם?
"לא היה כלום", היא תאמר בקול חסר סיפוק. "זה לא התאים".
למי? אני שואלת.
לפעמים אני חושבת, הייתי רוצה לפגוש אותו, לומר לו כמה מילים.
לספר לו איך היא נשמעת ונראית אחרי שהיא חוזרת.
להגיד לו שהוא מאד חסר לה. מאד מאד. הוא עדיין לבד וזה צובט לה
בלב - לחשוב שהוא מעדיף את הבדידות על פניה.
זה צובט גם לי, כי הנה היא עומדת מולו - יפה כל כך, חכמה,
מצחיקה. היא לבד, גם הוא - וזה יכול היה להיות כל כך מדהים -
אבל זה לא.
אחר כך היא תספר איך היא מתלבטת אם לכתוב לו מכתב, בדיוק כמו
שהתלבטה כשהייתה אצלו אם להתקרב. "היתה לי תחושה כזו", היא
תאמר, "שאם רק אעז להתקרב אליו, זו תהיה הפעם האחרונה שנדבר או
נפגש".
פתאום, למרות שכבר חשבתי ששכחה מזה, היא תספר איך רצתה כל כך
להושיט אליו ידיים ולחבק אותו. להגיד לו, אורי, רק תן לי ואני
אהיה איתך, יותר לא תרגיש לבד. אבל משהו בתוכה אמר לה לא לעשות
את זה.
לא, היא לא באה אליו מסיבות רומנטיות. זה באמת היה ביקור תמים
ותכליתי. אבל כשסיפרה לי, פתאום הבנתי - היא אוהבת אותו.
עדיין.
ואני אומרת, כמו ששר הזמר שלו, "האהבה היא משהו, לפעמים היא
עוד טעות".


מוקדש לאסתי