החוויות שאדם עובר כדי לעצב את אישיותו מתבטאות בדרכים שונות,
לפני שבועיים הפסקתי לעשן, לא משהו יוצא מין הכלל, הפסקתי לעשן
סיגריות, אחרי 10 שנים, 10 שנים של חבילה ביום שזה 20 סיגריות
כל יום, כל יום במשך 3650 יום שזה בערך 75,000 סיגריות שזו
בערך הכמות שצריך כדי למלא חדר בסיגריות, חדר לא גדול במיוחד
נניח 3 על 3.5 מטרים. זה ממש עצוב, אם רק הייתי יודע קודם, בול
שיט ידעתי אבל אני מתכוון ידיעה ברמה אחרת אם רק ידעתי כמה זה
יהיה קשה להפסיק. כמה זה רע לקום בבוקר עם טעם של מאפרה בפה
לצחצח שיניים בדיוק כמו שצחצחתי לפני שהלכתי לישון ולדעת שהדבר
הראשון שרציתי לעשות שהוא הדבר הבא שאעשה מיד אחרי שאסיים
לגרגר הוא לקחת סיגריה בפה ולהדליק.
הפסקתי עכשיו כבר שבועיים שלא נגעתי בסיגריה בדיוק כמו שתמיד
אמרתי שאני יכול, אפילו לא היה לי קשה מידי והרי כמו שאמרתי
כבר: "ארבע-עשר ימים שלא באה סיגריה אל פי" וכל הזמן מחשבה אחת
חוזרת ועולה: "שלום אני אריק, ואני מכור לסיגריות". אני לא
חושב שזה הסוף אבל זה לא עוזב אותי. היום בבוקר הלכתי לחברה
שלי לשעבר לקחת את הדברים האחרונים שלי שהיו אצלה, בדיוק כמו
שדמיינתי שזה יקרה, הגעתי ברנו 19 הישנה שלי ולא היה לי מה
להגיד. אתם יודעים איך זה לא לפגוש את האדם שאהבתם הכי בעולם,
ואז רבתם. כל כך קשה וכל כך רוצים אחד את השני כי תמיד, לא
משנה מה היה, תמיד היינו יחד. לעזאזל זה כל כך פרדוקסאלי
נפרדנו והדבר היחיד שאני רוצה להגיד לה, זה שהיה לי נורא קשה
בימים האחרונים והדבר היחיד שרציתי לשמוע חזרה זה "אני אוהבת
אותך", אבל לא יכלתי להגיד.  
"שלום אריק"
"שלום ענת... " {שלום אני אריק, ואני מכור לסיגריות}.
"הדברים שלך בחדר של המחשב..."
נכנסתי פנימה עובר על פני ענת שנשארה אוחזת בצד הדלת. אני חושב
שזה קשה לה בדיוק כמו שזה קשה לי, 5 שנים שלמות, שהיינו יחד.

שלושה תיקים היו זרוקים לא סגורים על הרצפה, וחצי פקט של
פרלמנט.
"ענת", אין תגובה, "הפסקתי לעשן אז את יכולה לשמור את
הסיגריות, אבל אני לוקח את הכרטיס רשת מהמחשב".
"זה בסדר. אתה רוצה קפה, או משהו?"
"כן"
הלכתי למטבח ועמדתי לידה כשהיא הכינה את הקפה, זה היה כמו
בימים טובים, {שלום אני אריק, ואני מכור לסיגריות}, הנחתי יד
אחת על היד שלה, "את יודעת שזה לא חייב להיגמר". "אתה יודע
שכן".
התקרבתי אליה עוד ונישקתי אותה על השפתיים, היא נשקה אותי
חזרה, וחיבקה אותי בחוזקה.
ואז הכל הפסיק כאילו מישהו החליף גלגל בסרט וכל החזון האוטופי
שלי התרסק.
"להתראות אריק, אני חושבת שאתה צריך ללכת עכשיו" דמעה ירדה על
הלחי שלה "למה אתה צריך תמיד לעשות את זה קשה יותר".
גוש נתקע לי בגרון "ענת" השתעלתי " ענת, את יודעת שאני אוהב
אותך" {שלום אני אריק, ואני מכור לסיגריות}. "ענת השתנתי אני
אפילו מפסיק לעשן, בבקשה ענת, את היחידה שאי פעם אהבתי".
"אתה יודע שאתה לא רוצה את זה ככה", ענת התרחקה ונשענה על
השיש, הדמעות שזלגו מעיניה הגיעו כבר עד הסנטר אבל היא לא
בכתה, "זה לא יכול להמשיך ככה, גם נחזור להיות יחד, אתה יודע
שנריב שוב עוד כמה חודשים ואז מה, עוד פעם, אין לי כוח לעבור
את זה שוב".
ענת התיישבה על כסא שליד שולחן האוכל העגול.
"ענת את יודעת שהייתי חייב לנסות, את יודעת... שאת היחידה"
{שלום אני אריק, ואני מכור לסיגריות}.
לקחתי את התיקים מהחדר ויצאתי החוצה, זרקתי את התיקים במושב
האחורי. לקחתי מברג מתא הכפפות וחזרתי פנימה. ענת עדיין ישבה
ליד השולחן ולא זזה. נכנסתי לחדר של המחשב והתחלתי לפתוח את
המארז. "אריק אתה יודע שפשוט הגיע הזמן"
"למה ענת ? , מה היה רע לנו ביחד?"
"די אריק עשיתי את ההחלטה שלי, זה נגמר"
"ענת אבל למה? את יכולה להגיד לי? אני חושב שלפחות מגיע לי
לדעת"
לקחתי את הכרטיס והתחלתי לסגור את המחשב.
"מזל טוב ליום ההולדת שלך"
"על מה את מדברת? יום ההולדת שלי הוא רק עוד חודשיים" {שלום
אני אריק, ואני מכור לסיגריות}
"אני לא מתכוונת לראות אותך שוב"
"ענת באמת,מה?, את ילדה קטנה?"
יצאתי החוצה. ענת הלכה אחרי.
"אריק אתה חייב להאמין לי שזה מה שצריך לעשות, היינו צריכים
להיפרד כבר פעם קודמת שרבנו, אריק אתה יודע שאני אוהבת אותך
אבל זה לא יכול להמשיך, אנחנו כל הזמן רבים וחוזרים זה לא טוב
לאף אחד מאתנו"
"את לא צריכה לתרץ לי שום דבר, ולא להסביר לי כלום, עשית את
ההחלטה שלך, חבל לי שאחרי חמש שנים את לא יכולה להגיד לי למה"

ענת התקרבה ונשקה אותי על הלחי.
"אני בחיים לא אבין אותך את יודעת" {שלום אני אריק, ואני מוכר
לסיגריות}
התנעתי את האוטו ונסעתי, במראה האחורית ראיתי את ענת נופלת על
הרצפה ובוכה.
המשכתי לסוע אבל המראה של ענת בוכה היה הקש האחרון, פתחתי את
תא הכפפות וחיפשתי אחרי מה שבטוח חייב להיות בפנים, סיגריה. עם
יד רועדת שמתי אותה בפה והדלקתי, נושם את העשן הלבן ומרגיש את
ההקלה האדירה מתפשטת לי בכל הגוף, את הסחרחורת הקלה בראש. ואז
לראשונה בחיים הרגשתי שאני מוכן להודות באמת שתמיד פחדתי ממנה,
הרגשתי אותה עולה מבפנים ממיסה את הגוש, שהצטבר לי עוד מקודם
בגרון, ובקול רם, תקף ורגוע אמרתי "שלום אני אריק, ואני מכור
לסיגריות".