אלי היה משוכנע מאז שהיה קטן, שהשם שלו מאוד מצחיק.
כל פעם כשמישהו שאל אותו איך קוראים לו, או כשהיה צריך להציג
את עצמו, חלחלה בו מעין ציפייה מטורפת לצחוק אדיר כשיאמר את
שמו. "אלי,... קוראים לי אלי", היה אומר, ו... כלום!
שום צחוק, אפילו לא חיוך, ואלי אף פעם לא הבין - לא מצחיק
אתכם? "אלי" - כל כך מצחיק.

יום אחד נסע אלי לבאר טוביה, בדרך, באוטובוס, פגש את דוד מלכה,
אחד שהיה פעם בכתה שלו בהקבצה ב' במתמטיקה בכתה ח'. דוד, שלא
ממש זיהה את אלי חייך כשאלי פנה אליו - "מלכה, מ'נשמע?"
"סבבה, אה... תזכיר לי?..." זהו, זה בדיוק הרגע שאלי מתחיל
בטראנס הפנימי המגלומני שלו:
הציפייה מתפתחת לה, התרגשות שהולכת וגואה, אלי פתח את פיו
לרווחה ואמר: "אלי, אלי מועלם".
מיותר לציין שדוד אפילו לא חייך, הוא רק כיווץ את עיניו כמנסה
להיזכר, "וואלה, מועלם, אלי, מה קורה גבר?"
ככה שוב נשאר אלי המום ולא מבין למה - למה לא מצחיק - קוראים
לי אלי - כל כך מצחיק.

אחרי 11 שנים הייתה השנה 2019, וזוהי הייתה השנה השנייה
לכהונתה של עירית לינור כראש ממשלה, ובהמשך לאין-ספור החוקים
הפמיניסטיים שהצליחה לחוקק מאז עלייתה לשלטון, חוקקה חוק,
שלימים ישנה את חייו של אלי. החוק החדש קבע כי שם המשפחה לאחר
הנישואים נשאר של האישה והגבר משנה את שם משפחתו לזה של זוגתו.
בדיוק שבועיים לאחר מכן פגש אלי בבר בשכונת התקווה את נעמה.
הייתה זו אהבה ממבט ראשון, וכוס בירה שישית. אלי ונעמה שקעו
בשיחה כל הלילה, כמובן שגם נעמה אפילו לא חייכה כשאלי הציג את
עצמו, אבל לאלי לא היה אכפת - הוא היה מ-א-ו-ה-ב.

שנה לאחר מכן היה זה ערב... החתונה, יהודה קופטר, אבא של נעמה
ביקש להרים כוסית לכבוד הזוג המאושר ופתח בנאום מרגש - נאום
שהסתיים במשפט, שאחריו לא היה אדם מאושר בעולם מאלי.
"ואני מתכבד להרים כוסית זו לכבוד: נעמה ואלי קופטר".
אחרי שכולם נרגעו מהצחוק ההיסטרי, ישב אלי בשולחן הכבוד וחייך
- חיוך שחזר על עצמו מאז בכל יום שבו היה צריך למלא טופס
ממשלתי או סתם להציג את עצמו בפני לקוחות.