"ביום שני הבא אני נוסעת לשבוע. למחנה צפרות בברדוויל" אמרתי
לחגי כשחזר מהעבודה.
"באמת? איך לא ידעתי מזה?"
"רק היום קיבלתי את המכתב "
"אז תסעי?"
" אני מאד רוצה. אתה יודע, זאת הפעם האחרונה לפני שמחזירים את
סיני. אז אולי נדחה בחודש את העניין? עוד חודש? לא נורא."
"חודש אחרי זה אני במילואים, וחודש אחרי זה את בטיול לסיני.
כבר עשינו את החשבון הזה. אם זה לא יהיה בשבוע הבא, זה לא יהיה
לפחות לעוד שלושה חודשים. כבר ניסינו חודשיים. אני ויתרתי על
ההשתלמות בחקלאות כדי לא לפספס את הזמן. אני די בלחץ. אני חושב
שאני סטרילי".
"כן.. אבל ברדוויל.. וזו הפעם האחרונה. כולם יהיו שם".
"אני לא מבין. הבוקר, כשלא ידעת שזה מתקיים, החיים שלך התנהלו
נהדר. פתאום את לא יכולה בלי. את כמו ילדה. אני הולך להתרחץ."
ישבתי על הכורסה בחדר הנאפל. פיסת השמיים שנראתה בחלון העטתה
גווני שקיעה. על המדרכה אשה דחפה עגלת תינוק. מאחוריה ילדה
קטנה רכבה על תלת אופן. נאחזתי בקוצר נשימה.
כשיצא מהמקלחת שאלתי "להכין לך תה?"
"עזבי", ענה. "אני הולך לישון".
ידעתי שילך לישון עד למחרת. זה מה שנהג לעשות כשהיה במצב רוח
קודר. רציתי לפייס אותו. השתוקקתי למרחב הפראי. ללילות עמוקי
הכוכבים שבהם אעקוב במכשירים לראיית לילה אחרי תנועת ציפורי
השיר. חובבי הציפורים. מכל העולם. המשקפת. זוויות העיניים
המאומצות. אולי סטוץ. פעם אחרונה לפני.
הנסיעה הזאת מיותרת, אמרתי לעצמי. סתם שעשוע של נעורים שעלי
לזנוח. מה זה לעומת הקשיים שעשויים להיות לנו אם לא אצליח
להרות. נכנסתי לחדר השינה ואמרתי "החלטתי לא לנסוע. אתה צודק.
אנחנו צריכים להמשיך בניסיונות".
"תעשי מה שאת רוצה", ענה, מנומנם.
"זה מה שאני רוצה. החלטתי שאני רוצה ילד ואני הולכת על זה. זה
מה שאני רוצה!" אמרתי והוספתי "יהיו עוד ברדווילים. לכל זמן
ועת לכל חפץ!"
שיננתי לעצמי את המשפטים האלה בעודי פוסעת החוצה, אל האוויר
החמים. ראיתי את עשבי היבלית הפולשים מבין אבני הצד של
המדרכה. חשבתי שיש לרסס לפני ששורשי הצמח יסדקו את הבטון.
לפתע עצר אותי קול חם "היי, מיידלה, מה זה, כבר לא מחייכים
לאיש זקן?" היה זה משה, חבר של הורי והורה של בן כיתתי.
חייכתי, במאמץ. הוא ליטף את לחיי ואמר, "אני רואה שאת עצובה.
לא נורא. תאמיני לאיש זקן שזה יעבור" הנהנתי. מאפקת את
דמעותיי. רגלי הובילו אותי לקצה הרכס, אל הסלע שלי. שם, מול
העמק, פרצה היבבה.
בבקרים הבאים בקושי גררתי את עצמי אל מחוץ למיטה, לעבודתי בחדר
האוכל. כשהגיע יום ראשון בכיתי כל היום. ידעתי שלמחרת עלינו
לעשות את זה.
בבוקר יום שני, מיד לאחר שיצא חגי, נמלאתי בחוסר מנוחה. בדרך
כלל נהגתי לישון עוד שעה אבל באותו בוקר הסרתי בתנופה את
שמיכותי. בקושי חשתי את הרצפה תחת רגלי היחפות. לא הרבה
נידרש לי. לאחר עשר דקות כבר הייתי במגרש החניה בדיוק בשביל
לתפוס את האוטובוס.
השמש עלתה מתוך ערפילי הבוקר. הציפה באור חזק את השדות
הצהובים, זרויי האבנים. לחיי וכתפי השמאלית התחממו. חצי גוף
להט וחציו האחר היה צונן. הצטערתי ששכחתי את משקפי השמש.
חשבתי על חגי . תחושת חרטה פלשה לליבי. גערתי בעצמי "מה
קרה לך? ככה לא מתנהגים! אם מחליטים משהו אז מחליטים!".
בטבריה ירדתי מהאוטובוס וחזרתי הביתה בטרמפ.
בשלושת הלילות הבאים עשינו את הילד. לא הסכמתי לנשקו. אחר כך
הוא נסע למילואים.
כעבור שלושה שבועות, שחזר, הייתי שקועה בעבודתי החדשה, כמורה.
מהוססת, אמרתי לו, "נראה לי שמאחרת לי הווסת. כנראה שהצלחנו".
הוא חיבק אותי בהתרגשות. לא יכל להבין את אדישותי. "קשה לי
עדיין לדמיין את זה", אמרתי.
השקעתי את מלוא מרצי בעבודה, וכך יכולתי להתנתק מהמועקה. לא
סיפרתי לו על חלומותי בהם אני טובעת, או זוחלת בצינורות
חשוכים, מחפשת אור.
הגיעה חופשת הפסח. חששתי מאד מהפסקת הפעילות האינטנסיבית.
בניתי סדר יום עמוס של הכנות, סידורים, וטיפול בבית ובגינה.
כבר ביום השלישי של החופשה הייתי שקועה כל כך במרה השחורה עד
שלא יכולתי לקום מן המיטה. חגי ניסה לעזור. הכין תה, ליטף את
ראשי בדאגה. כוח רצוני לא עמד לי למנוע את התחושה האפורה
שעטפה אותי. חשתי שאני בתוך מרתף אפל שדלת הברזל הכבדה שלו
הלכה ונסגרה במהירות.
"למה לא נסעתי לברדוויל, למה לא נסעתי!!" חזרתי ואמרתי לעצמי,
כמקוננת. תחושת ההחמצה התעצמה מיום ליום יחד עם הישות שהתפתחה
ברחמי: באופן אגואיסטי.
"מה קורה לי! אני חייבת לצאת מזה!" אמרתי באחד מבוקרי השבת.
קמתי והבטתי בעצמי במראה הארוכה. נחרדתי. גופי נראה מעוות בכרס
המתנשאת מלפנים, מבעד לגלבייה הלבנה. פני היו נפוחים. עיני
אגמים של כאב, ושיערי כמחלפות של מכשפה.
עצמתי את עיני. ראיתי מידבר משתרע למלוא רוחב העין, ואני,
ציפור כבדה, מתאמצת ומכה בכנפי היגעות. כל יתר העופות כבר מזמן
התעופפו ונעלמו. הותירו אותי לבד. ידעתי שאם אפול לא אוכל
להמשיך. קיוויתי למשב רוח שירים אותי ויאפשר לי לדאות זמן מה
ולנוח. ואז הבחנתי במגדל האבק הגבוה. טיפסתי בו סיבוב ועוד
סיבוב, מעלה מעלה. כשהגעתי לרומו השתרע כל מרחב המידבר הענק
לפני. במרחק ראיתי את ההבהוב הכחלחל של הימה. "ימת ברדוויל"
קראתי, והוצפתי אושר. הטלתי עצמי לאוויר, רפויה.
בבית החולים ציוו עלי מנוחה. חודשיים ריחפתי בענן צמרירי .
באביב נולד תינוקי ואיתו הקצתי אני, משתאה, על הנס הנזקק
שאחזתי בזרועותי. הגשתי לו את שדי.
|