טוב, אז הבוקר קמתי, התרחצתי, התגלחתי, מרחתי כל מה שנשאר לי
מהאפטר-שייב "שפם הנביא" שפאדי-אטללה-עבד-אל-רחמן-חליל הביא
מהעלייה האחרונה שלו למכה בחג הקורבן לפני שהתפוצץ, הסתרקתי
למקרה שיישאר לי פרצוף ויצלמו אותי אחר-כך, בדקתי את עצמי
במראה לוודא שאני מביא כבוד לחמולה, הכנסתי דף עם ה"סורה"
האהובה עלי מהקוראן לכיס של החולצה, עוד שלוק קטן מהקפה השחור
שהעמדתי על האש ואני כבר בחדר הסמוך, שם המתין לי הציוד.

התקנתי בקפדנות את החגורה עם כל חומר הנפץ. אל תראו אותי ככה,
חלש וקטן יעני, בת-זונה של חגורה זאת כמה שהיא כבדה. וזה גם
מפחיד, מה אני עושה אם היא מתפוצצת לי פתאום בידיים? על החגורה
הסגורה כפתרתי שוב את החולצה והצצתי במראה. די השמינה אותי
החגורה המכוערת הזאת, אבל מה לא עושים בשביל לצאת שאהיד. אללהו
אכבר.

נזכרתי שדווקא הבוקר שכחתי להתפלל. עוד זה חסר לי, פיצוץ בלי
בתולות. קיללתי קצת וחשבתי שאולי בעצם לא כל כך בריא לי
להשתחוות ולכרוע וכל זה כשהחגורה עלי. הורדתי אותה, נעמדתי מול
המזרח עם הפנים למכה והתפללתי "צלאת", נוסח מקוצר. מלמלתי
כרגיל, "לא אללא אלא אללה ומוחמד רסול אללה", הוספתי תנועות
ידיים, השתחוויות, כריעה וירידה על הברכיים כמו גדול (מזל
שהורדתי את החגורה), תיבלתי בכמה קריאות מכל הלב: "אללהו
אכבר", לבשתי שוב את החגורה ויצאתי לדרך.

בחוץ היה שרב כבד. כוס אמאמו, איך דווקא כשאני השאהיד בא שרב?
למה כשעאבד-אל-סעיד-חוטרי היה שאהיד היה לו מזג אוויר נוח? אבל
אז נזכרתי ב- 72 הבתולות שממתינות לי בגן העדן בלי בגדים בכלל
ונרגעתי. אללהו אכבר.

נכנסתי לרכב שעד לא מזמן היה די מצוחצח, זה שחבר שלי
מגדי-עבד-סאלם-חסונה סחב מהיאהוד לפני כמה שבועות ואחרי כמה
דקות חטפתי שוב עצבים. החגורה הזאת מחממת, אינעל אבוהה, למה
דווקא ביום שלי דפקו שרב? התחלתי להזיע ונהיו לי כתמים מכוערים
מתחת לבית השחי. עוד חסר לי שיראו את זה בתמונות שאחרי (אם
יישארו לי בתי שחי). בסוף עוד יחשבו עלי המניאקים שאני לא
היגייני, אינעל רבאק. איזה חתיכת חרא הזה שמגדי גנב לו את
האוטו, לא יכול היה להוסיף למזגן שלו גז בזמן? בסוף יוצא
שגנבנו אוטו סוג ב' בלי מספיק גז, כוסאוממו.

הדלקתי רדיו להעביר את הזמן ושמעתי שיר של היאהודי מאיר אריאל:
"בסוף כל משפט שמתחיל בעברית יושב ערבי עם נרגילה". חייכתי
לעצמי וחשבתי, בסוף כל פיצוץ יושבת בתולת גן-עדן.

יותר מדי מכוניות במדינה הזאת, כמה זמן צריך לחכות ברמזור?
נשבר הזין, לך תסמוך על ראשי עיריות של היאהוד, כלבים אחד אחד.
מה יקרה אם החגורה לא תעבוד לי פתאום ובגלל הפקק המסריח הזה
אני אתפוצץ רק עם עוד 2-3  מכוניות? ניסיתי להרגיע את עצמי
וחשבתי מהר שוב על 72 הבתולות שממתינות בקוצר רוח בגן עדן,
בעירום מלא, רק לי. התחלתי להמציא להן שמות ולדמיין כל אחת כדי
להעביר את הזמן של הפקק המאוס:
רנא, לילה וסכראן יהיו הבתולות של היום ראשון. שחורה, ברונטית
ובלונדינית (לא אמיתית, לא נורא). אחת לאוראלי, שניה לאנאלי
והשלישית תלקק לי את כל הגוף, כמו אצל היאהוד. התחלתי להזיע
בתחתונים. אחחח, אללללללללהו אכבר...
ביום שני אני אקח את סוהא, שתהיה ספורטיבית ושרירית, פאטמה
שתהיה עדינה ודקה וג'יהאן, רקדנית עם בטן לבנה ורוטטת, כמו
שאבא שלי אוהב. התחלתי לראות קצת מטושטש והרגשתי איך מתחיל
להתקשות לו לאט עוד רובה טעון, דרומית לחגורת הנפץ שלי.
יום שלישית יהיו סאלוויסה, נור, חנאן... וואלה, כשהגעתי לחנאן
נעצרתי. לא יודע למה, פתאום קפצה לי מול העיניים תמונה של שומה
חומה וגדולה והתחלתי להסס. חנאן? נבהלתי לרגע. ניסיתי להיזכר
בחרדה אם אמרו רק בתולות או גם כוסיות. אללהו אכבר.

החיוך הזחוח שנמרח לי כנראה על הפנים, נמחק ברגע ששמעתי את
הנהג מאחורי צופר לי שאסע הלאה. מה יש לך? הסתכלתי עליו
בעצבים, נבלות. לא נותנים לשאהיד לנהוג בשקט במדינה הזאת.
הרגשתי איך מתחיל לנזול קצת ריר מזוויות הפה, בטח בגלל החום.
חייכתי לעצמי, אללהו אכבר.

עכשיו, רגע, איפה הכי כדאי להתפוצץ? הבטתי החוצה. ליד תחנת
האוטובוס עמדו שתי זקנות וגבר בן 50 בערך. הם נראו רוסים.
מאחוריהם עמדו תאילנדי וכושי אחד, אולי מגאנה, בטח עוזרי בית.
לא יודע, נראה לי, לא יעשה מספיק רעש. המשכתי לנסוע עוד קצת.
ליד בית הקפה הגיחו שני שוטרים. הרגשתי איך מתרבים אגלי הזיעה
שלי, אבל אז חשבתי שבעצם זו אחלה הזדמנות לפוצץ גם שוטרים, אז
מה אני מזיע בכלל. נרגעתי, אבל השוטרים פנו לכיוון השני
והתרחקו ממני. המשכתי לנסוע.

איזה חיים קשים וכמה מבאס הקטע הזה, להחליט איפה להתפוצץ. שלא
תחשבו שזה קל. זה כרוך בהמון  לוגיסטיקה מסובכת, צריך לחשב איך
לתפוס כמה שיותר אנשים במכה אחת, רצוי לתפוס גם חיילים בתוכם
ובכלל, לא קל להיות שאהיד. על הזיעה מתחת לחגורה הכבדה
והמסריחה הזאת, אם שמתם לב, אני כבר לא מדבר אפילו.

עברתי ליד שתי נשים עם עגלות, תינוקות זה טוב, חשבתי לעצמי,
עושה הרבה רעש בעיתונים. יעני, התינוקות כאילו מסכינים אבל
בעצם בעוד כמה שנים גם הם יהיו ציונים מסריחים. הזיעה צורבת לי
בעיניים. אללהו אכבר. מאחורי הנשים צעד גבר שדיבר בטלפון
סלולארי. זה הזכיר לי את ה"מהנדס" ומייד תגבר אותי בטונה של
אנרגיות חדשות. פתאום היה נדמה לי ששמעתי רעש או תקתוק
מהחגורה. התחלתי להילחץ, כוסאמאמו, לא נותר הרבה זמן להחליט.
אתם מבינים? שאהיד, צריך חלוקת קשב של טייס קרב מינימום, צריך
להשתלט על המון תכנונים באופן סימולטני, להיות מרוכז ועירני,
בחייאת הזקן של מוחמד, לא סתם זוכה שאהיד ב- 72 בתולות כוסיות.


רגע, נדמה לי שנגמר לי הדלק. חבל שלא יכולתי לקחת איתי את
חסן-אבו-חיר-מסלאווה, הוא תמיד היה יודע מה לעשות במקרים כאלה
והיה מרים בקלות אוטו חליפי תוך 3 דקות מקסימום. אבל המניאק
הבריז לי ונהיה שאהיד לפניי, כבר לא זוכר איפה. נדמה לי בחדרה.


זהו, הנה ערימת אנשים שנראית לי מתאימה. מה זה מתאימה, ערימה
פיצוץ. יאללה, הזמן אוזל, אני בדרך לדייט עם הבתולות שלי.
אללהו אכבר.