יואל ידע מתי להתקשר. הוא הרים את השפופרת וחייג אלי לעיתים
רחוקות, אך תמיד פגע ברגעים בהם הייתי זקוקה נואשות לדבר עם
משהו ולשתף יצור חי ומקשיב בעת מצוקה (ההסתברות למצוא אותי
במצבים כאלה הייתה אמנם גבוהה, אך נתתי ליואל את הקרדיט - ובכל
פעם שהתקשר, זכה להתלהבות מהקו השני שמרכזית "שסק" אוחה
לחבר).

הרבה מה לומר לא היה לי והחשק, גם הוא מצא מסתור אי שם בתחתית
המוח התחתון. לא באו  לעזרי התירוצים הקלושים, אף הסבר מתקבל
על הדעת לא התדפק על רקתי הכואבת. לא הצלחתי להבהיר דבר. יואל
הבין מיד במה מדובר. הוא הציע שנפגש. עכשיו.
קבענו לטייל בפארק היורה. הוא יאסוף אותי - לי נמאס לנהוג.
הבטתי בלבנה בדרכי החוצה. פנסיה היו מושפלים מעלבון. ליטפתי
אותה, והסברתי לה כי אין בכוחי לנהוג בה כעת, וכי אני היא
הסיבה האחרונה שיש להיפגע. בכלל, רטנתי, מכוניות לא אמורות
לקחת ללב (או למנוע).
יואל צפר. נכנסתי אל המכונית הצהובה האופנתית שלו. הוא כמובן
היה מגולח, מסורק ולבוש לתלפיות. כזה היה יואל, וכזה היה -
שיכולנו לצחוק על הפדנטיות שלו באותה מידה שהתבדחנו על
הסמרטוטיות שלי.

הייתה רק בעיה אחת. בעיה שלא ייחדה ספציפית את יואל כי אם
היוותה איום מתמשך על הקשר שלי עם חבריי וחברותיי האחרים/ות.
הייתי תובענית מדי ובקשתי את מלוא תשומת הלב. כשהייתי רוקה,
נטולת "חבר קבוע" (בפי בנות ה-שש באותם ימים), העקתי יותר
ויותר. היו ימים בהם הייתי יושבת ומחייגת ספרה אחר ספרה, מספר
אחר מספר במצוד נואש אחר אלפי האנשים שאיתם הייתי בקשר זה או
אחר.  לא ויתרתי. התמסרתי לכולם, יודעת שאני כורה לעצמי בורות
של סלידה וערך עצמי מאוד נמוך.

לאט לאט הם נעלמו. הפכו לזוגות, התחתנו, סיימו את התארים
האציליים שלהם והותירו אותי מאחור. כך הרגשתי. נטושה מחמת
הרחמים. לא הבנתי מדוע אינם יכולים לראות בי חברה אמיתית. למה
נרתעים ממני במבטיי "להתראות עד הפעם הבאה, ואולי כבר כדאי
שתמצאי משהו". מדוע מפחדים ממני כל-כך?. אחת מחברותיי הטובות
(והיא איננה ערביה) אמרה לי פעם כי הפרצוף שלי מפחיד. השומר
בשער הבניין טען כי המבט שלי מאיים ומסתורי. החברים של ההורים
שלי פחדו להביט בי בכל פעם שעיניי גלשו מעל למסגרת המשקפיים.

ואילו יואל היה הידיד הראשון שלי שלא פחד ממני (לפחות לא
בהתחלה). הכרתי אותו במסיבה אצל חבר משותף ועיניו קלטו אותי
בפינת החדר. בקבוק וודקה ביד וכוס פלסטיק באחרת (וסגריה בוערת
בשלישית). הוא ניגש ושאל לשמי. לא הייתי מאופרת ואף עייפות
מהולה בעצב ניבטה מעיניי. כעבור שיחה ארוכה התחוור לי כי שאר
השמלות, שחגו במעגל החשיש, כנראה לא משכו אותו. לבשתי ג'ינס
חומים (בזמנו זה היה מקובל) וסוודר אפור. כשגיליתי לו את סוד
שמי, הציג הוא בפניי את כבודו כג'נטלמן אמיתי, חובש עניבה,
נועל נעליי עור שחורות ותחתוני משי כתומים. פרצתי בצחוק פרוע
ומיד גיליתי כי יש לנו נושאי שיחה משותפים. למרבה ההפתעה, יואל
דרש בתוקף להיפגש עמי לאחר המסיבה, למרות היותי גסה וולגרית
תחת השפעתו המנחמת של הבקבוק החלקלק שהיה בידי.
המסיבה נסגרה והתפזרנו לכל הרוחות.

מאז, נפגשנו עשרות פעמים, מלמדים עצמנו האחד על השניה ושניה על
האחד. כעת היינו בתקופה בה ההצגות היו מיותרות. עשיית רושם
הייתה מנת חלקו של "מומו חופז" בימי חמישי בטלוויזיה. אני
האמנתי בלהיות אמיתי ויואל אכן היה עמיתי.

דינוזאורים בדמויות אדם חלפו על פנינו בפארק. שרכי הענק היו
בשלכת והשילו אט אט את עליהם האדירים. צווחות עטלפים קדמונים,
שעטו על עצי השסק בחצרות הבתים , הפריעו את שלוות האריות
הכלביים המשוטטים, התרים אחר שאריות בשר וזבל.

- וזה כל הסיפור? שאל יואל בטון חסר פליאה.
-  כן, זה כל הסיפור. ואל תעביר בקורת. כי נמאס לי לשמוע את
כולם נגדי. תנו לי פעם אחת לעשות את מה שבאמת חשוב לי. וחשוב
לי להיות לצידו של עידו (חרזתי מבלי לשים לב לכך).
- "תנו לי את הליבידו של עידו (במלעיל).  הטיח יואל כנגדי. -
כמה פעמים אמרתי לך שהם נעלמים, אז למה לרדוף אחריהם? תסתכלי
עליו כעל פטמורגנה. כעל תופעה חולפת. למה לך להקשר לאדם כזה.
את כל-כך נהנית לסבול?
(הרגשנות והפתיחות שבדבריו רק הכעיסה אותי יותר) - ככה! עניתי
בזעם.
אבל ככה זו לא תשובה. ויואל לא הצליח להוציא ממני תשובה הולמת
יותר (המהלומה שספג כאבה מספיק). הגענו לקצה השדרה. הגדר
החשמלית מנעה מאתנו לצאת אל הרחובות שהקיפו את הגן.
התחלנו לחזור אחורה.

- תעזבי אותו. הוא יתגבר טוב יותר בלעדייך. את לא צריכה את
המוות של החבר שלו בשביל להרגיש רצויה ונצרכת.
- ונאהבת.
זרקתי את המילה לקרחת היער ונשמעתי פתטית עד כי כל התוכונים
ששכנו בצד הדרורים, בינות העצים, לעגו לי בצווחותיהם וציוצם,
מתפקעים מצחוק.
-  לא, לא נאהבת. כשתהיי נאהבת, אפילו אלף מיתות, חמישים אלף
מחלות או מיליון טרגדיות לא ישנו את מה שירגישו כלפייך, ואת מה
שאת תרגישי כלפיו. למה את מסרבת להקשיב? למה את מתעקשת לא
להבין?
- ככה.
חזרתי לתשובה.

שבנו לדירה. הבוזוקי של עידו הותירה סימני צמיגים שחוקים ומעט
גרגרי חול על אדן החלון. יואל הביט בי בעין, בוחנת את הממצאים
שהותיר הרוצח בזירת הפשע. הוא לחש להתראות ונסע. שוב ננטשתי.
כזו הייתי - נעזבתי על-ידי כולם, מלבד הרחמים העצמיים שהיו
חבריי הטובים ביותר שעות הכי קשות. הם מעולם לא אכזבו. חייגתי
אליהן גוביינא. הם קבלו את השיחה בשמחה. יומיים שלמים הרי לא
דברנו, ועל-כן לא להם אכפת אפילו תעריף השיחות. הם שמחו לאידי,
ואף הון שבעולם לא ישתווה לתחושה הנהדרת הזו של הסבל, ההרס
והמתיקות שבעצב. התמכרות הנה התמכרות. כזו הייתי.