אני לא אוהב שרואים אותי.
אני מרגיש הרבה יותר טוב כשאני נסתר מהעין.
העין הבוחנת הזאת לא מועילה לי לשלוות הנפש שלי, גם בלי זה
התחילו אצלי כבר מחשבות פרנואידיות.
אני מרגיש די כלוא בתוך המקום הזה וכל הזמן עוקבים אחרי מה
שאני עושה, בין אם אני סתם יושב ולא עושה כלום או שאני קם
ומשתולל.
כולם חושבים שזה נורא מצחיק ואני נורא מגניב.
הם די טיפשים, אחרי הכל.
אני רואה אותם בחליפות המטופשות שלהם, עם העניבות שלהם והג'ל
בשיער (למי שעוד יש שיער-לנו זה לא יקרה).
והם כל הזמן בוחנים ובוחנים.
אין להם משהו אחר לעשות בחיים.
יש איתי כאן עוד אחד שרוצה להיות אחד מהם, אולי זה בגלל שהוא
פוחד מהם אז הוא חושב שאם הוא יצטרף אליהם אולי הם לא יפגעו
בו.
שטויות.
הם יפגעו בו תמיד, הוא לא בסקאלה שלהם בכלל.
לא יעזור לו אף פעם- גם אם הוא ילבש חליפה עם עניבה וימצא
עבודה זה יראה עליו טיפשי ותמיד הם יסתכלו עליו בתור לא שייך.
העין הבוחנת אף פעם לא  מפסיקה את עבודתה.
חבל לי עליו, הוא דווקא חכם ויש לו כשרון אבל הוא מתחיל לכרוע
תחת הלחץ, כבר שמעתי אותו מדבר על המוות לא פעם.
בזמן האחרון הוא אפילו התחיל לדבר כאילו הוא בעצמו אחד
מהבוחנים, כאילו הוא עושה לי אנליזה.
הוא יודע שרואים אותו ועוקבים אחריו אז כדי להתחבא מכל זה הוא
סוגר את עצמו ולא נותן לאף אחד או אחת להתקרב אליו והוא נמצא
בתוך עולם החלומות שלו שם הוא מציב את עצמו בתור אחד הבוחנים.
זה הכל מהפחד.
הם אוהבים את זה, זה עושה להם את היום.
הם יכולים להזריק לו עוד סמים.
על איזה ביסוס?
"איבוד קשר עם המציאות , ניסיון חיקוי של הסובבים אותו תוך
לבישת דמויות של אחרים על מנת לשמור על ביטחון העצמי המעורר של
הנבדק, כמו כן, גילויי פרנואידיות קלים." אני חושב שזה היה
הניסוח.
אני ממש לא אוהב את כל הקטע הזה של הזריקה והסמים.
זה מטשטש אותי ואני מאבד את יכולת החשיבה העצמית.
חוץ מזה, בעיקרון, יש לי הכל.
יש לי אוכל ברמה סבירה ומקום לישון למרות שהם משנים אותו כל
שבוע   -הסתגלות- (ככה הם קוראים לזה), ואני יכול לעצב אותו
איך שאני רוצה.
זה הרי יותר טוב מלהסתובב בשפכים.
אבל לפחות שם לא בוחנים אותי כל הזמן, שם אני יכול להיות עצמי
בלי שישפטו אותי או יקטלגו אותי.
אבל זה מחיר החברה שאנו צריכים לשלם.
לא הייתה לנו יותר מידי בחירה.
אנחנו נולדנו לתוכה, אנחנו חיים בה ואנחנו מתים בשבילה -אם
אנחנו רוצים או לא.
ועין החברה בוחנת אותנו יום ביומו.
מה אני עושה כדי שלא יראו אותי?
לא כלום.
שיראו אותי כמה שהם רוצים.
אני עושה להם הצגות כל היום עד שנגמרים להם הדפים ונגמרת להם
הדיו בעט והם בטוחים שהם עלו על תגלית מרעישה שאני...
ואז אני אחר.
אני משחק משחק שונה לגמרי.
והם רצים וכותבים וכותבים וכותבים ואז- משחק אחר.
הם קבעו שאני לא החלטי ולא סגור על עצמי או שפשוט עוד לא הגעתי
לשורשיי הוויה העצמית שלי , בקיצור- מופרע חולני בעל פיצול
אישיות!
אני?
מה אכפת לי?
שיכתבו עליי מה שהם רוצים, את הבפנים הם לא יודעים וככה אני
נשאר נסתר.
הם חושבים שהם יודעים הכל אבל בעצם זה הכל משחק.
אולי עוד כמה זמן, אחרי שימאס עליי כל המשחק הזה איתם אני אקום
ואלך- ואהיה עצמי ואכבוש את כל העולם.
עשו  על זה פעם סדרת טלוויזיה מצויירת- על שניים כמונו.
אחד שרוצה יותר בחיים והשני שלא איכפת לו להישאר מאחור ולהיות
נתון לעין ההיא.  
יש איזה דמיון.
אני לא שופט אף אחד (אני מנסה בכל אופן) שיעשה מה שטוב לו.
איך אני מתכוון לפרוץ את הכלוב הזה של החברה?
זה שהוא עשוי מברזל זה לא אומר שהוא בלתי שביר.
לי יש תוכנית.
אני כבר רואה את עצמי בחוץ, משוטט בארצות אחרות, כל כך קטן מול
העולם הגדול, אח, איזו הרגשה נפלאה זאת תהייה.
אבל בינתיים  אני כאן.
והם שם מבחוץ, מסתכלים.
וההוא שאיתי כבר נרדם אחרי שכל הלילה הסתובבנו פה בתוך הכלוב
שלנו.
אין כאן יותר מידי מה לעשות, אז אנחנו ממציאים סיפורים או
מנתחים אחד את השני כאילו היינו בעצמנו בוחנים.
טוב, כמה אפשר להסתובב אחד אחרי הזנב של השני?
לגרד את הקירות.
לצעוק בתקווה שמישהו ישמע.
יום אחרי יום.
העולם בחוץ מתקדם ואנחנו פה בתוך הגלגל הזה שלנו ונמאס לנו כבר
ממנו.
זה רק עיניין של זמן עד שנצא מפה.
בין אם יהרגו אותנו ואז ינתחו אותנו כדי לתרום למדע  או בין
שפשוט נברח ונצא לחופשי.
כך או כך החברה מרצונה לא תשחרר אותנו-היא צריכה אותנו, אנחנו
מזיזים אותה ואנחנו גם יכולים לעצור אותה.
למה אתם לא מאמינים?
בגלל שאנחנו כאלה קטנים מול כל העולם?
מי לדעתכם גרם למגיפה השחורה ולדבר במאה ה- 14 אם לא אנחנו?
ריחמנו עליכם בסוף כי אולי אתם לא כל כך נוראיים אז הפסקנו.
אבל זה אף פעם לא מאוחר להתחיל עם זה שוב.


דרור שטיינברג.
6.1.2001


מוקדש לשני החבר'ה שלי בחמ"ל:
סהר.
והחולדה.