א. תקופה נפלאה למשוררים
אני בת 18. אני חיה במדינה שנמצאת בלב סכסוך כלל עולמי, וכנראה
ייחודית מהבחינה של האפשרות לשבת ולדסקס את הסכסוך הזה על כוס
קפה, בלי להיות טרודים בבעיות אישיות הנוגעות לבריחה מתמדת מכל
מיני מקומות, גוויעה ברעב או עינויים סופניים באיזה מרתף אכול
קרינה.
מצב פשוט מושלם: אני יכולה לדבר על זה כאילו שזה לא נמצא כאן,
ולהימצא כאן כאילו שלא דיברנו על זה.
בדיוק הזמן להוציא מעצמי את כל אותן האיכויות הנסתרות שתמיד
אמרו לי שיש לי, להצטרף לתנועה אידיאולוגית, להיות חדורת
אמונה, פרועת שיער וחשופת חזה, לצעוק, למרוד, להילחם.
לכתוב על כל זה.
אני חיה בתקופה נפלאה למשוררים, מנהיגי מרדים מסוגים שונים
וסתם חבר'ה שאף פעם לא מצאו את עצמם וכנראה היו נורא אומללים
אם הם היו נולדים לפני 100 שנה, בתקופה שבה סברו רוב
ההיסטוריונים שהגלובליזציה סוף סוף עשתה את מה שניסו לעשות כל
אותם בני אדם טיפשיים במשך כל כך הרבה זמן.
אנשים חיו מאות שנים בכפרים קטנים שורצי כבשים צייתניות וכל
מה שהם יכלו לכתוב עליו היה האופן המפליא שבו מתרבות הכבשים של
השכן בזמן האחרון. כל כך הרבה כישרון מבוזבז בגלל שהם חיו
בתקופות הלא נכונות ובמקומות הלא נכונים.
אני, לעומת זאת, יכולה לכתוב על זה.
הייתי יכולה להיות נביא הזעם של המאה ה21, ואפילו בלי כל
הטירחה המייגעת הזאת של להסתתר בכל מיני מקומות חשוכים ולערוף
ראשים של נביאי בעל. המלחמה של האלף השלישי לא דורשת מהאדם
הנאור אפילו לקום מהכורסא שבה הוא יושב מול הטלויזיה. להיפך-
הטלויזיה היא הנשק העיקרי במלחמה הזאת, ורק מ"רפי רשף" אפשר
לקבל מספיק חומר מעורר מחשבה ל18 השנים הבאות.
הכל מתחבר לרצף המושלם - הזמן, המקום, האפשרויות. אותו רצף
מושלם שבו בטח מצא את עצמו איש קדמון אחד, בעומדו מול קיר
המערה וגחל בידו, מנסה להבין למה התמונה ההיא של הממותה לא
מניחה לו ומה ההרגשה המצחיקה הזאת בקצות אצבעותיו (בימים
עתיקים שבהם התחושה המוכרת היחידה שהיתה קשורה בממותות התמקדה
באיזורים נמוכים יותר בגוף,  טבעי ביותר להניח שכל השאר סווג
כ" הרגשה מצחיקה").
ומה שאני עושה זה לכתוב על ממותות. ועל דיכאון, ועל דיאטות.
ומה שאני עושה זה להסתכל מהצד, כל כך מהצד שאוטוטו אני מתחילה
לפזול. ומה שאני עושה זה להתחכם עם יצורים ברואי-אינטרנט על
נושאים בנאליים ולתקן כל שורה 80 פעם לפני שאני לוחצת על
"שלח".
אני עיתונאי שלגמרי במקרה נקלע לשדה הקרב עם מצלמת וידאו על
כתפו והוא מצלם כבר שעתיים סוג נדיר של חלזון ביצות, תוך הפגנת
יכולת התעלמות מרשימה ביותר מכל האנשים המטרידים האלה מסביב.
כמוני, לפחות עוד שלושים אלף בני נוער.
כשנכתוב זכרונות, בעוד 70 שנה, אני תוהה אם נבין איך שרדנו
בכלל את התקופה הזאת. ואיך זה שהיא שינתה אותנו כל כך מעט.
כל הרכיבים הנכונים הרי היו שם. זה רק אנחנו, שהנאורות חינכה
אותנו שלא משנה מה, תמיד יהיו פרסומות לקוקה קולה ולבעיות
אכילה. זה רק אנחנו, שבטוחים שלמרוד זה להתעלם ולברוח ולהרוס
את עצמך- הכל חוץ מאשר להתייצב מול הבעיות של העולם הזה עם מבט
נחוש ועט מחודד ביד.

שדבר אחד יהיה ברור:  זאת לא הלקאה עצמית טיפשית של פולניה
מפונקת, (לפחות אני מקוה שלא, כי זה לא בדיוק הזמן הנכון
בשבילי לגלות שורשים עדתיים עלומים באילן היוחסין). כנראה כל
אחד מהסופרים שחיו אי פעם היו מתוסכלים מכך שהם לא מצליחים
לתאר תקופה בלי להיות קורבנות שלה בעצמם. זה רק שאני תוהה איזה
מין אורוול יציל אותנו הפעם, והאם הפעם זה לא באמת סופני.