ביום שהיא עזבה השמיים היו כחולים ובהירים והשמש זרחה. ביום
שהיא עזבה פרחו נרקיסים בערוגת הפרחים הקטנה שבחצר. ביום שהיא
עזבה שטו ברווזים באגם והאביב פרח ולבלב בכל הדרו המשגע. ביום
שהיא עזבה העולם חייך בחוץ ובתוך בית הלבנים הקטן השתוללה
רעידת אדמה שהחריבה חיים.

הוא הסתכל בה בוכה ועמד בפינת החדר מכווץ ולא אמר מילה.
העיניים שלה היו נפוחות והיא זרקה בגדים לתוך מזוודה שהיתה
מונחת פתוחה על המיטה. התנועות שלה היו איטיות ונחושות, לא
כועסות אבל עצובות ונחרצות כמו ניסתה למשוך את זה בכוח כדי
להכאיב לו. הוא ידע שהיא כועסת אבל הוא לא ממש הבין על מה. הוא
ידע שהיא לא מאושרת אבל לא ידע מה לעשות כדי לעזור לה. כבר
חודשים שהוא צופה בה מהצד דועכת והוא כמעט ידע שהיום הזה יגיע,
אבל סירב להאמין. היא היתה אהבת חייו והוא היה עושה הכל
בשבילה. הוא לא יכל לתאר לעצמו איך יחייה בלעדיה. היא יצאה
מהחדר והוא אחריה. היא עברה בחדר האמבטיה, אספה שם מברשת שיער,
מברשת שיניים, שמפו ומגבת, הכניסה את החפצים שעל השיש בתנועה
סוחפת לתוך תיק רחצה שחור. כל תנועה שלה חתכה כמו סכינים
בבשרו. כל חפץ שנעלם מהשיש המית חלק בלבו, חלק בחייו. היא עברה
מחדר לחדר ואספה את נפשו הפצועה לתוך שקיות. היא חזרה לחדר
השינה וארזה בשתיקה ערימות ערימות של דברים במזוודה הירוקה שעל
המיטה. הוא עמד מהצד וחייו עברו לנגד עיניו. הוא רצה כל כך
לעצור אותה ולא ידע איך. הוא שתק.

הלב שלה השתולל בפנים. היא עצרה את דמעותיה בכוח, שלא יראה
שהיא בוכה. היא נשכה את שפתיה עד זוב דם ואמרה בראשה שוב ושוב
"אני חזקה", "אני חזקה". הפחד שיתק אותה והיא כמעט וחזרה בה.
היא הרגישה איך הכל קורה בהילוך איטי וכמעט ואין לה שליטה. היא
הורידה את המזוודה הירוקה מהמדף הגבוה בארון, וגררה אותה
באיטיות אל חדר השינה. היא אספה קצת בגדים והורידה את השעון
המעורר מהשידה שליד המיטה. הוא עמד בפינת החדר כשידיו משולבות
על חזהו והסתכל, כמו מאיץ בה. המחשבות הציפו את מוחה והיא בלעה
את הדמעות ושאפה את הבית אל ריאותיה. היא סובבה את ראשה
והסתכלה בו בתחינה. פניו היו חתומות ושום רגש לא נראה בהן. היה
בו קור שהיא לא ראתה מעולם. הוא היה שלה כל השנים האלה והיא
אפילו לא שמה לב שהיא איבדה אותו. אבל היא איבדה אותו, הוא לא
היה שם. הוא היה במקום אחר. הכניסה לזרים אסורה. מתי היא הפכה
זרה?

הוא הביט בה באימה. היא באמת הולכת. פתאום זה נחת עליו והרצפה
נפערה מתחת רגליו ואיימה לבלוע אותו שלם. ראשו הסתחרר במערבולת
שוצפת של קולות וצבעים ובחילה עזה תקפה אותו. הוא הישיר את
מבטו ובהה בקיר הלבן שלפניו, מנסה לייצב את עמידתו הרעועה. הוא
אחז במעקה המדרגות וניסה להשתיק את הקולות הזועקים שבראשו. הוא
הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל. פטישים הלמו במוחו והקירות
סגרו עליו. הוא ביקש לברוח אליה אבל היא סובבה את ראשה ותקעה
בו מבט אכזרי וחודר, כמו אזהרה. העלבון צרב בו ושרף לו בפנים.
חור גדול ושחור נפער בקרבו. הוא אהב אותה באותו הרגע יותר מבכל
רגע אחר אי פעם. הוא אהב אותה בכל לבו ונשמתו. גופו זעק אליה
בדממה הכבדה שנחתה על בית הלבנים השליו. הוא היה נותן הכל
בשביל חיבוק אחד אחרון.

היא עברה בין החדרים כמחפשת את האהבה שאבדה בין הסדינים בארון.
ידעה שלעולם לא יהיה לה שוב מה שהיה להם יחד. ידעה שלבד היא
תהיה אומללה. ידעה שבלעדיו היא רק צל של עצמה. ידעה שהוא ייתן
לה ללכת וקיוותה שיעצור בה. אבל הוא רק עמד שם באדישות ולא אמר
מילה. היא העיפה מבט בחלון. העולם שבחוץ כבר החשיך והשמש שקעה
בלבה לעולם. ירח מלא קרץ לה מהאופק השחור כמתנצל. אנשים לבושים
לבן פסעו בשלווה על המדרכה הנוצצת מטל הערב. האושר השופע של
העולם שבחוץ הביט בה בלעג דרך החלון ופרץ בצחוק מתגלגל ורועם.
היא חשקה את שפתיה וקפצה את אגרופיה והצליחה להעלות על פניה
חיוך מתכתי מזוייף. היא לא תיתן לו את ההנאה שבלראות אותה
נשברת. היא לא תיתן לו להרגיש חזק על חשבונה, על חשבון הכאב
הנורא שלה. היא תהיה חזקה ותחזיק מעמד ותשמור על כבודה העצמי.
זה הדבר היחיד שנותר לה והיא לא תישבר.

הוא הלך אחריה בכבדות כמו צל מחדר לחדר ושתק. כל צעד שנבלע
בשטיח העבה קיצר את חייו. היא פתחה מגירות וסגרה, הלכה מארון
לארון ובחרה בקפידה פרטי לבוש מתוך הערימות המדוייקות על
המדפים. היא חיטטה בתוך קופסאות דקות ארוכות ולא העלתה דבר.
היא שלתה מעמקי המגירה שתי סיכות לשיער שכבר שנים לא זכו למגעה
הרך, מתעללת בו בכוונה, כמו תכננה את צעדיה ופעולותיה כבר
חודשים ארוכים. היא רכנה על המגירה ושערה הארוך החליק מכתפיה
ונפל על פניה באוושה דקה. הוא כמעט והושיט את ידו להסיטו
מעיניה אבל בשניה האחרונה התעשת וויתר. הוא יכל לשמוע את הפצצה
מתקתקת וגופו קפא. הוא רצה לבכות, הוא רצה לצעוק, הוא רצה
להתחנן אליה שלא תלך אבל הוא ידע שזה לא יעזור. היא החליטה.
היא לא רוצה אותו יותר. היא כבר לא אוהבת. היא הבהירה את עמדתה
בחדות פוצעת. הלב שלו שתת דם.

היא פסעה הלוך ושוב, פתחה וסגרה מגירות וארונות, מחפשת נחמה
בחפצים הדוממים ולא מוצאת מנוחה. בכוחותיה האחרונים היא רכזה
את תשומת לבה בצעיפים שבמגירה ובהתה בהם בייאוש בעוד כף ידה
חופרת במגירה, מנסה לעצור את הזמן מלכת. הוא עמד לידה והסתכל
בה בשאט נפש והיא הפנתה את ראשה כלאחר יד ושיערה החליק מכתפיה
והסתיר את פניה. היא נשמה לרווחה. עכשיו הוא לא יכול לראות
שהיא כמעט בוכה. היא אספה את עצמה וקמה אל המזוודה. ההכרה
הנוראה התחילה לחלחל לה לתודעה. הוא לא יעצור בה. לא אכפת לו
בכלל. הוא מחכה שהיא תלך. זה באמת נגמר. היא לא יכלה להאמין.
היא דחפה בזריזות את ערימות הבגדים שעל המיטה אל תוך המזוודה,
רכסה את רוכסן תיק הרחצה השחור והשליכה אותו אל תוך המזוודה
החצי ריקה. תחושת דחיפות השתלטה עליה פתאום, היא רצתה לצאת משם
כמה שיותר מהר. היא הרגישה שהיא עומדת להשבר, והיא לא יכלה
להרשות לעצמה שזה יקרה כאן. היא סגרה את המזוודה בטריקה קולנית
והורידה אותה מהמיטה.

הוא השתעל בעצבנות. ענן של חרדה אחז בו. פחד מבעית ומשתק. הוא
מוכרח לעצור בה. הוא לא יכול לחיות בלעדיה. הוא הרגיש שהוא
נחנק, לא יכול לנשום. הוא התבונן בה בבהלה, משהו השתנה בפניה.
הוא לא הצליח לקרוא אותן. כמו קפצה עליה בהילות והיא ממהרת
פתאום. פניו התעוותו בכאב. היא היתה שקועה באריזה, הניחה חפצים
ופריטים בתוך המזוודה בזריזות פתאומית וסגרה את המזוודה עליהם.
הוא הבין. היא רוצה ללכת. רוצה לברוח. אפילו לענות אותו כבר לא
אכפת לה. להתעלל בו באכזריות איטית. הוא צריך להרגיש הקלה, אז
למה הוא לא מרגיש אותה? גל של בחילה עבר בו והוא הופתע לגלות
שהוא מעדיף את ההתאכזרות הממושכת של העזיבה על פני האריזה
הבהולה. הוא בלע את רוקו ונלחם בגוש הדמעות שעמד בגרונו, מאיים
לפרוץ החוצה באלימות.

היא גררה את לבה הפצוע אחריה לעבר המסדרון. נאבקה במזוודה
המסורבלת ורגליה כשלו. היא נפלה על השטיח העבה בקול חבטה עמום.
הוא מיהר אליה והושיט את ידו. המבט שלו היה קפוא, כמעט משועשע.
הוא מרחם עליה. הוא היה כל כך קרוב שהיא כמעט נישקה אותו. היא
דחפה את ידו וקמה במהירות. יישרה את בגדיה ונמלטה חזרה לחדר
השינה. היא עמדה שם לרגע בחושך מסדירה את נשימתה הכבדה. היא
הסתכלה מסביב על החדר המוכר וידעה שזו הפעם האחרונה. לבה נשבר
בקרבה והיא מחתה דמעה מלוחה שהתגלגלה על לחיה.

הוא נאבק בהכרה המבעיתה שהפצצה עומדת להתפוצץ. שיש לו רק דקות
ספורות להציל אותם, להפוך את הגלגל, לעצור את הזמן. שבעוד חמש
דקות היא כבר לא תהיה שם יותר. שהוא מאבד אותה לנצח. שהיא
הולכת. עוזבת אותו. קוברת אותו. היא גררה את המזוודה למסדרון
והתקדמה לעבר המדרגות. פתאום הוא ראה אותה על השטיח. הוא ניגש
לעברה בתנועה אינסטינקטיבית והושיט את ידו. הוא קיווה שהיא
תישאר שם לעד, לא תוכל לעזוב. הוא כמעט ורכן לחבק אותה והבכי
היה פורץ ממנו בגלים. אבל היא התעשתה במהירות ודחפה את ידו
הצידה. היא לא רצתה בעזרתו, הנה הוא שוב פולש לה למרחב העצמאי,
כמו שהיא שנאה. היא קמה בתנופה ונחיריו התמלאו בריחה הכל כך
מוכר. הם היו כל כך קרובים שזה כאב. שערה הארוך הצליף בפניו
כשהיא התרוממה והוא כמעט התעלף.

היא יצאה בשעטה מהחדר, הרימה את המזוודה מהשטיח וגלגלה אותה
במורד המדרגות. הוא עמד בראש המדרגות והסתכל עליה מלמעלה. היא
הרגישה את ההתנשאות והזלזול שלו צורבים בגבה. היא ידעה שזה
ייגמר עוד כמה דקות, בלעה את עלבונה ושאפה אויר לריאותיה.
המזוודה נחתה בחבטה רועמת על רצפת הקרמיקה שבמטבח. היא דחפה
אותה עם הרגל לעבר דלת הכניסה וירדה במדרגה האחרונה.  היא
התיישבה בקצה המדרגות ונעלה את נעליה בדממה.

הוא הסתכל בה בשקט וראה איך חייו מסתיימים כאן ברגע הזה. הפצצה
המתקתקת תתפוצץ בעוד כמה שניות והוא יישאר מוטל על הארץ ושותת
דם. ברגע שהיא תצא מהדלת הזאת הוא לא יראה אותה שוב. היא לוקחת
איתה את כל מה שיקר לו בעולם. הוא הרגיש את קצב פעימות לבו
מתגבר ונשימותיו הפכו כבדות. היא שרכה את נעליה וניצבה בפתח
הבית הקטן שהיה ביתם. מה יהיה עליו עכשיו? עולמו חרב עליו
והקירות הסתחררו. לבו מת בתוכו. הוא אהב אותה באותו הרגע כמו
שלא אהב מימיו. הוא הביט בה וניסה לחרוט את דמותה התמירה
בזכרונו. הוא ידע שלעולם לא יחדול לאהוב אותה.

היא הושיטה ידה והורידה בתנועה מהירה את צרור המפתחות מן המתלה
שעל הקיר. היא נצמדה לעבר דלת הכניסה כשגבה מופנה אליו. היא
עצמה את עיניה לרגע ולבה אמר תפילה חרישית. היא התעכבה שם דקה
ארוכה מחכה למילים המיוחלות שיפגעו בה. "חכי". "אל תלכי". "אני
אוהב אותך". משהו!! אפילו יללה חרישית תסובב אותה אחורה עכשיו.
אבל שום קול לא הגיע מכיוונו. הוא שתק שתיקה מכאיבה ורועמת.
היא פתחה את הדלת, מעיל צמר שחור שמוט על כתפיה, אחזה במזוודה
בידה השמאלית ובמפתחות בימנית, מלמלה "שלום" חרישי ויצאה מן
הבית.

הוא הביט בה כלא מאמין למתרחש לנגד עיניו. הוא הניד בראשו
וכיווץ את מצחו ואימץ את מוחו. הוא חייב לעצור בה, הוא מוכרח!
הוא לא יכול לתת לה ללכת! אבל המלחמה בראשו שככה. הרעש פסק.
הלב החסיר פעימה. הוא נשאר לעמוד שם מנוצח בדממה. היא עמדה
כשפניה לדלת, כמו מהססת. שיערה הארוך עטף את כתפיה ונפל על
גבה. היא מעולם לא היתה יפה יותר בעיניו. הוא כל כך רצה אותה
עכשיו. היא פתחה את הדלת ביד נחושה. הוא שמע אותה ממלמלת משהו
ומוחו לא ניאות לתרגם לו את שאמרה. היא הרימה את המזוודה
מהרצפה, וצעדה החוצה בצעד בטוח. הוא התמוטט על המדרגות.

היא לחצה על כפתור השלט והאורות הבהבו פעמיים. היא נגשה אל
מאחורי המכונית ופתחה את דלת תא המטען. הדלת קפצה מעל ראשה
ונשארה תלויה באויר. בתנועות איטיות וכבדות היא הרימה את
המזוודה והכניסה אותה פנימה. היא נשארה עומדת שם כמה שניות,
מניחה לאויר הלילה הקר להצליף בפניה. הדמעות החלו לזלוג על
פניה החיוורות כנהר גועש ומלוח. היא סגרה את דלת תא המטען,
הקיפה את המכונית הצהובה ונכנסה אל תא הנהג. היא התניעה את
הרכב בזריזות ומחתה את הדמעות מעיניה. היא הביטה במראה ושילבה
להילוך אחורי. בתנועות אוטומטיות מיומנות היא הסיעה את המכונית
אחורה והסתובבה. היא עצרה מול הבית והעיפה מבט אחרון. לא היתה
כל תזוזה בחלון. הוא לא יבוא. הדמעות התחזקו ושטפו את פניה
בפרץ נורא של כאב. היא אחזה בהגה בחוזקה ולחצה על הגז. היא לא
הסתכלה אחורה. המכונית קיפצה לה קדימה ודהרה בשביל לכיוון
היציאה מהשכונה. היא בכתה ובכתה והדמעות סימאו את עיניה. היא
לא ראתה דבר והחושך עטף אותה.

הוא השיב את הלמות לבו והסדיר את נשימותיו. הוא ניסה לקום
והסחרחורת הכניעה אותו. הוא ישב שם שניות ארוכות והקול בראשו
מאיץ בו לקום. הוא שמע את דלת תא המטען נטרקת מבחוץ. הוא ניסה
לקום בשנית ונעמד על רגליו. הוא החזיק במעקה המדרגות מנסה
להתייצב. הוא שמע עוד דלת נטרקת ואת קול המנוע מתעורר לחיים.
הוא ניסה ללכת צעד קדימה והרצפה מתחתיו רעדה. הוא שמע את חריקת
הצמיגים כשהמכונית נעצרה. הוא פסע עוד צעד קדימה והצליח להגיע
לידית דלת הכניסה. הוא פתח את הדלת וגל של קור עז הכה בו. הרוח
סחררה אותו אבל הוא נאבק בה. הוא רץ מסוחרר ודילג על המדרגות
שבכניסה לבית לכיוון שביל הגישה. האספלט הקר צרב ברגליו היחפות
והוא הספיק לראות את המכונית הצהובה שועטת בכביש השחור. הוא רץ
בכל כוחו כמו טירוף אחז בו. לבו הפסיק מלפעום והוא לא נשם. הוא
רדף אחריה שניות נצחיות כמו המוות. המכונית הצהובה נעלמה באופק
השחור והוא התמוטט באפיסת כוחות על הכביש. הדמעות זרמו ממנו
מלוחות וחמות ונספגו באספלט השחור. זעקת הכאב שבקעה מפיו נבלעה
בעלטה השחורה.

הוא נשאר שם מוטל על הכביש, מרוקן.

היא לא ראתה את הרכב שהגיח מעבר לפינה.

הוא שמע חריקת בלמים מצמררת וחבטה מתכתית מלווה בצליל זכוכית
מתנפצת.