"קצת גניבה ספרותית וחוסר מקוריות יצירתית עוד לא הרגו אף
אחד", וודי אלן

"תעזוב!" - היא אמרה לו בכעס עצור - "אני נוסעת עכשיו להורים
שלי במושב ליומיים, וכשאני חוזרת - אתה וכל הדברים המחורבנים
שלך לא נמצאים בדירה שלי!".
אז הוא הלך באותו ערב לדירה שלה, ארז את הדברים שלו בתיק אחד
גדול, שטף כלים ורצפה, סגר את החלונות, סובב את הסוויץ' של הגז
ל - MAX ויצא. הוא נעל אחריו את הדלת והשאיר את המפתח (עם מכתב
בו הוא מתנצל על התנהגותו בחודשיים האחרונים) בארון החשמל.
הוא הלך מהורהר ברחובות ירושלים העתיקה, חושב על הכל; עליה,
עליו, על הבוס, על המחלה הזאת שהורגת את אבא שלו - לאט, אבל
בטוח, על הבירה שמחכה לו בפאב הראשון שיפגוש. הוא הולך בצד
הכביש והוא קולט את הסובארו הישנה בעלת לוחית הרישוי הלבנה עם
התבליטים הירוקים שמתקרבת אליו. הוא שולף סיגרייה, מרטיב את
הפילטר בשפתיו, ושובר 9 צלעות כשהמכונית פוגעת בו. ראשו נחבט
באספלט השחור והוא מת.המכונית ממשיכה לדרכה במהירות - דורסת את
הסיגרייה שעפה על הכביש.
דממה.
הוא קם, מוציא סיגרייה וממשיך ללכת. הוא מביט על בית הקברות
המוסלמי שלשמאלו ועל הקיר שמעבר לו. משהו פה לא בסדר, הוא חושב
לעצמו. בית הקברות נראה מחולל; בקיר נפער חור ענק, מצבות
שוכבות, קברים פתוחים. בחור עומד משהו שנראה כמו מני פאר ומעשן
קנט קצר, כשמעליו מתנוססת כתובת בוץ על שאריותיו של מה שהיה
פעם שער-הרחמים - "ברוך הבא מלך המשיח".

לאה גרוסמן עמדה במטבח, מחשבותיה נודדות כמו שרק אם שכולה
יודעת. היא ניגבה את הצלחת שבדיוק סיימה לשטוף ושוב חשבה על
אלון. היא נזכרת שוב ושוב בערב בו חיכו היא ואביו שיחזור
מבית-הספר על-מנת להודיע לו שהם החליטו שאולי כדאי שהם ייפרדו,
אבל זה לא אומר כלום ושזאת לא אשמתו שאמא ואבא לא מסתדרים
יותר. והם ישבו בסלון וחיכו לו שיחזור, ולפתע נשמעו הצעדים
המיוחלים וידיה התכסו בזיעה קרה. אך במקום שהמפתח יסובב את
הצילינדר ואלון יכנס - נשמעה צרימת הפעמון ברחבי הבית, גבר זר
נכנס וביקש מהם לזהות את הגופה. דמעות.
דמעות.
לפתע נפתחה הדלת וקטעה את הרהוריה. מבט של תמיהה נפרש על פניה
וממחשכי העבר שקם לחיים היא שמעה את הקול המוכר של התיק הנוחת
על המיטה ואת קולו המת - אהלן אמא, אני בבית". עיניה התלחלחו
שוב, היא שמטה את הצלחת אשר התנפצה אוטומטית על רצפת המטבח,
והתמוטטה. היא מתה לפני שראשה נחבט ברצפת המטבח.
היא נאנחה, קמה, פתחה את הארון שמתחת לכיור והוציאה את היעה.
היא העבירה מבט על השיש ואז שלפה את המגב הקטן מאחורי הברז
והחלה לאסוף את השברים.

מכאן ואילך הכל התגלגל מהר מאוד. ה"חברה-קדישא" והסוכנות הקימו
מרכזי קליטה בכל בית קברות ברחבי הארץ, מדי יום היתה מתפרסמת
רשימת שמות האנשים שחזרו על לוחות האינטרנט שבמרכזי הערים,
ואלפי אנשים היו מתרכזים סביבם - מחפשים את שמות יקיריהם; חלקם
חוזרים לביתם עם שארי בשרם צוהלים ונרגשים, וחלקם חוזרים לביתם
באנחה ובידיעה שמחר יצטרכו לבא שוב.
הכל היה נהדר.

רק לאחר כחודש כששככה ההתלהבות במידת מה, החלו האנשים לשמוע את
זעקות משפחת המלוכה; לאה רבין המנוחה בדימוס, דליה פילוסוף
וקרובי משפחה נוספים, התנחלו בבית הסוכנות הנטוש שבמרכז הקליטה
הר-הרצל, והחלו להפיץ משם כרזות - "ישראל מחכה לרבין". עצומות
של מליוני אנשים שנתחבו בין בולדרי הכותל המערבי (אשר נותר
מיותם מאז החלו בבניית בית-המקדש השלישי) ועצרות רעב המוניות -
לא הועילו בכהוא זה.
בסופו של דבר, כשכבר כלו כל הקיצין ואפילו משיח בעצמו עמד נבוך
בפני חלקת הקבר הסרבנית, הסכימה גברת רבין לקבל את הצעת העזרה
של מועצת חכמי התורה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הגיעו 7 גברים
מזוקנים, מצוידים בספרי-תורה וב-7 מזוקנים נוספים מצוידים
בשופרות, ועמדו ממול הקבר. הם החלו לפייט קטעים מה"זוהר"
ומספרים אחרים שנאמר עליהם - "קדוש". לכשסיימו פולחן זה, לבשו
חלוקים והחלו להסתובב מסביב לקבר כשהם ממלמלים - "כשם שעזרת
למשה על ים סוף, וכשם שעזרת ליהושע ביריחו, וכשם שעזרת לאליהו
על הירדן - כן תעזור לנו כעת, אל רם ונישא, על קברו של בחיר
בניך ישראל. ברוך אתה אדוני - מחיה המתים". כשסיימו את הסיבוב
השביעי - נעמדו, ובחרדת קודש - תקעו בשופרות.
קבר האבן שתק כמו רעי חורב.

וואליד היה מראשוני הפלסטינים שהבינו את ההתרחשות. וואליד היה
אמנם ערבי, אך כמילות השיר - הוא היה "ערבי משכיל", ולענייננו
- ערבי-משכיל-אוהב-את-החיים-בעל-נטיות-שאהידיות. וואליד ישב
מספר שעות וחשב על תכנית שתתאים להגדרה הנ"ל.
למחרת הוא קם, לקח את העוזי המשפחתי ושם פעמיו אל מה שנקרא פעם
- כיכר רבין (על שובו בפעם אחרת), שמח וטוב לב.הכיכר המתה אדם.
היתה זו עצרת השמחה הרביעית מאז בואו של המשיח, והישראלים
המטומטמים האלו לא חששו מכלום. איש בטחון אחד לא נראה
בסביבה, וגם אם היה - לא היה יכול לפגוע בי, חייך לעצמו
וואליד, המשיח כאן, אני בן אלמוות. הוא נכנס לכיכר ופילס את
דרכו בין היהודים. כשחישב שהוא באמצע הכיכר - הוציא את העוזי
והחל לרסס לכל הכיוונים. אנשים נפלו לימינו ולשמאלו, וכשהוא
עצר להחליף מחסנית, קמו כולם ופוצצו אותו מכות. לפני שאיבד את
ההכרה הוא הבין את הטעות שלו.
הרי כבר אמרנו, ערבי משכיל.
כשהוא התעורר הוא כבר היה מחובר לקרשים כמיטב המסורת היהודית
לגבי מי שמנסה לערער את הסדר הטוב. גירד לו נורא באף אך ידו
היתה ממוסמרת לקרש ולא היתה לה גישה לאף. הוא הרהר לרגע, ולפתע
חשכו עיניו כשתפש מה ההיבטים הנצחיים של הבעייה שהוא נתון בה.
ערבי משכיל נו...

מי היה מאמין מה שסטיקר פשוט שמבקש מישראל לשמור שבת אחת יכול
לעשות...