כשהייתי קטן, אבאשלי סיפר לי על הרפתקאותיו הרטובות של דוד משה
בין רגליה הפשוקות של איריס מרחוב ארלוזורוב 17. כמה נעים היה
לו בפנים, בלחות המתוקה. ת`אמת, קינאתי בו, גם אני רציתי לשם.
לשוט לי בניחותא, בטן גב בטן גב, אוחז בידי האחת כוס לימונענע
גבוהה, חובק מותניה של איזו פרגית בידי השניה.
כשבגרתי קצת יותר, הבנתי שהעסק הרבה יותר מסובך. צריך לעבוד
קשה, להיות קצת ערמומיים, אפילו נבזיים לפעמים. אבא, כמו כל
האבות, רצה שיהיה לי יותר ממה שלו היה כשהיה קטן.
"בן", ככה הוא קרא לי תמיד, "אני לא זכיתי להיכנס להיכל הקודש.
כוחי לא עמד לי. נאלצתי לשוב על עקבותיי, כפוף ראש ומובס.
אינני רוצה שיקרה לך כדבר הזה. עתיד גדול מצפה לך", אמר וטפח
על שכמי.
אפשר להגיד שבזכותו מניע ההישג שלי נהיה כל כך חזק. טוב, זה
וגם העובדה שהוא האכיל אותי כל יום קורנפלקס כדי שאני אתמלא
בויטמינים. עד בגרותי ידעתי לשנן, גם אם הייתם מעירים אותי
משנתי: "במנת קורנפלקס אחת יש 30% מכמות הויטמינים שזרעון
צריך".

לפני שבוע בערך, שמתי לב שהוא מתרגש יותר מהרגיל.
"בן", אמרתי כבר שכך הוא קרא לי תמיד?, "יומך קרב. היום הגדול
עומד להגיע". הוא ספק כפותיו והביט מעלה. "תודה אלוהים, תודה".

"אבל איך אני אדע כשהוא יגיע?", שאלתי, סקרן.
"הו, בן. כל גופך, כל נימיך, כל כרומוזומיך ירגישו. רעד גדול
יאחוז בך. תזכה לפרוץ פנימה, לחדור למתיקות. הו, המתיקות...",
מממ... הוא נראה לי קצת מוזר, אבא, באותו רגע.
"יאללה, אבא, מה כבר יכול להיות שם? סוכר חום? דבש ניגר? בסך
הכל לרוץ במחילה, לתקוע בחצוצרה תרו תרו עה, להטביע חותם,
למסור למשמרת 23 כרומוזומים שאני בכלל לא מבין למה אני, שתומך
כל כך במהפכה האג-יסטית, צריך לתת כמות שווה כמוה. שפעם הן
תיתנה יותר, מה קרה?!", נסחפתי.
"ששש בן", הוא היסה אותי. "אתה לא מבין דבר. פשוט תעשה מה שאני
אומר לך. רוץ יותר מהר, שים לפעמים רגל כשצריך, היזהר
מהמכשולים. החומציות הזו לא עושה טוב לעור שלך והכי חשוב, אל
תעצור, גם אם ינסו לפתות אותך במתיקות מזוייפת. אל תיתן להם.
זה בסך הכל סוכרזית. הכל ברור?!"
כן, כן. הכל היה ברור. כאילו, נראה לי. וואלה אין לי מושג איך
אני אעבור את זה. אבל כמו שלימד אותי בן דודי הגדול און,
"כשתגיע לביצית, תעבור אותה".

נבואתו של אבא התגשמה. כמו שהוא צפה, הגומי נקרע (תזכירו לי
לשאול בסוף למה כשהגומי נקרע אצלי בתחתונים לא עושים בבית כזה
עניין). בבת אחת, בבום, בלי להספיק אפילו להיפרד לשלום מאבי,
נשטפתי יחד עם זרם ענק של מליין תלפים זרעונים לתוך גוף זר, לא
מוכר. בררר... בכלל לא היה פה מתוק. קפאתי. התעשתתי במהירות.
אין זמן, אין זמן, חייבים להתחיל במירוץ. אסור להישאר מאחור.
עשיתי כמה תרגילי חימום, הצלפתי בזנבי פעם ופעמיים ומיד התחלתי
במרתון.

מה אומר לכם, ידידי, הדרך הייתה ארוכה וקשה. כוחות הרשע שלחו
זרעונים שניסו לגרות אותי בביצית עין הפוכה, אבל אני לא
התפתיתי. כי ידעתי, יש רק ביצית אחת, והיא מחכה לי שם, בסוף
המירוץ. והאושר האולטימטיבי שבמיזוג איתה, ידעתי, הוא הדבר שכל
זרעון מייחל לו.
עברתי במהירות הבזק זרעונים רבים. חלקם זקנים, חלקם השחיתו את
זמנם לריק בתחרויות יופי חסרות טעם. חה, עקפתי אותם בקלות,
מעקל את גופי פיתולים מהירים, מניע את זנבי.
לא יכולתי יותר. עצרתי לרגע בצד, מסדיר את נשמתי. הנחתי יד על
מצחי, מביט לאופק, רואה אותה ומשווה עם התמונה שבידי. הייתכן?
הגעתי לביצית הנכספת?
לעזאזל, עוד לא. לקו הגמר הגיע איתי זרי, זה מהכיתה המקבילה.
שאני אתן לו לעקוף אותי? נא במיטוכונדריה.
הגברתי את הקצב, מעלה ומוריד את אגני במהירות, נע בספרינט שלא
ידעתי שאני מסוגל לו קדימה, משאיר את יריבי מאחור.

הייתי סנטימטרים ספורים מהביצית. הרגשתי שיכור מניצחון. קרצתי
לה בעיני. חכי, מותק, גיחכתי. אני כבר בא. הוצאתי מכיסי את
המקדח, מתחיל לחדור דרכה, דרך עורה הקשה, רוצה להיכנס פנימה.
נו, למה היא לא נותנת לי? ניגבתי את הזיעה מגרעין תאי. קדחתי
עמוק יותר, מנסה בו בזמן להשתחל פנימה, משתמש בשיני, נוגס בה.
אגוז קשה היא. נוווו, תני לי, זונ... לא, אסור לדבר אליה
בגסויות. בסוף היא נעלבת, עושה פרצופים ומגרשת. עברתי לפלאן
בי. שלחתי זנבי הדק מבעד לפתח הקטן שנוצר, מדגדג אותה בגחונה,
מאלץ אותה להיפתח אלי יותר. מתהדק אליה חזק, לא מרפה, כדי שלא
אפול במורד. ברגע אחד של מזל ואולי גם שכל, הצלחתי להיכנס כולי
פנימה, צורח משימחה "יש, יש. זיפידידודה זיפידיהיי. איי אם דה
צ`מפיון. הללויה. גולללל. היכל הקודש בידי. אייםםםם דה קינג.
כל יכול". יאללה, יאללה, השתקתי את עצמי. אתה כבר בתוך הביצית
ואפילו לא מתייחס אליה? איזה מין שגלן אתה (לא מכיר ת`מילה.
אבא כל הזמן השתמש בה).
התקרבתי אליה בעדינות, אוחז את ידה בידי, מנשק בעדינות. יהיה
לנו טוב ביחד, לחשתי לה. היא חייכה אליי ואימצה אותי לחיקה.
ההפרייה החלה.

(8/2000)