כ"כ רציני, איך שהוא מעשן את הג'יונט בהבעה חמורת סבר.
כל שאיפה אני מחפשת סדקים בחזות הכ"כ מסודרת שלו.
העיניים מאדימות, האש בולעת ברעבתנות ראויה לשמה את הנייר
והחומר.
הוא נושף עשן בפס ישר וארוך, העיניים מרוכזות באצבעות שלו
אוחזות  את הפילטר.
"נו?"
אני שואלת
"יש משהו?"
הוא בוחן שוב את הסיגריה, לוקח עוד שאיפה ארוכה וממצה ומעביר
לי בניד ראש תוך שחרור עננת עשן אפרפר.
"ומה צריך לקרות?"
שואל עיניו מפוקסות עלי בעניין, ישיבה כ"כ מאורגנת, גו זקוף.
"כלום"-אני מושכת כתפיים ומסיימת את הסיגריה.
בפנים אני גלים רועשים שמתנפצים אל תוך העיניים שלי.
ואז הוא שולח יש לגעת בי, במן חולמניות כזו, ברכות אחרת.
מתקרב ונצמד כמו חתלתול קטן, אני מלוהטת ומעורפלת מחזירה לו
בליטוף ארוך.
וזה מתחיל, בהתחלה רגוע ונמרח ואח"כ מהיר וזקוק.
ככה זה גם נגמר, שנינו פרועים ומתנשמים בין הבלגן של
המיטה/רצפה והדקירות בפנים.
הוא נרדם, אני נשארת עם התחושה הזאת, כמו תמיד אחרי, של
פספוס.
איך אנחנו אף פעם לא מצליחים להגיע לשם לבד, איך הכל מלאכותי
ומזויף.
וההתמכרות העצובה למגע הזה גורמת לי לאזור עוד קצת כוחות
ולגלגל עוד אחד, לאחר כך.
לפני שאני נרדמת אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אנחנו נצליח בלי,
ממחר מפסיקים לצרוך את הכאב.
אבל יודעת, הוא יקום מסודר ושוב רחוק ואני אהיה מוכנה ללכת הכי
רחוק בשביל להגיע אליו, בשביל להביא אותו אלי, אפילו אם זה רק
עד סוף הג'יונט.
אני אף פעם לא מתווכחת איתו אם תפס את החומר או לא, בסופו של
דבר, אותי הוא אף פעם לא תופס.