מלטף עם הידיים, עם העיניים, עם הגוף השלם את הגוף המגוחך
שלי.
אני יודעת, היתי צריכה כבר להרגיש ממש חזק, לצרוח מרוב רגש,
אבל אני כבויה.
לא יודעת, אולי משהו לא בסדר עם המערכות הפנימיות של הרגש,
המעי הגס נכרך סביב השחלות, חונק את הלבלב עוצר כל זרם של
תחושה מלהגיע ללב.
זה אמור להיות מהלב, לא?
ז"א, זה מה שלא פועל כמו שצריך, אלא אם כן זה צריך להגיע
מהשפתיים או מהרחם המכווץ מפחד שלי.
והוא נוגע, ואומר שיש דברים שאפשר להגיד רק עם הגוף, ואני
חושבת, אני מדברת מהיד הכותבת.
ואני חושבת, אולי יותר מדי, ומנתחת ניתוח לב פתוח בלי הרדמה
אבל עם הרבה איזמלים מטונפים.
לא תופרת דבר חזרה וכך עם אברים מדלדלים החוצה, כמו איזו בובה
מפוחלצת בחובבנות.
מסתובבת ומכתימה את הסדינים הזוגיים שלו, ורועדת כשהוא שולח יד
ובטעות פוגע בנק' הזאת שנעלמת מיד בזרם דם שקוף חדש.
פחדנית בהכרה שלא עשן ולא אלכוהול מרגיעים.
שמעתי פינק פלויד ונגעה בי הגיטרה איפה שהגוף מדבר, נגמר הדיסק
כבתה גם מערכת הסטראו המשוכללת שלי.
אבל המילים "I have become Comfortably numb" נשארו לזרום
בתוכי, ועם הזיעה והרוק התאדו החוצה.
לבד בין השמיכות נשארתי רק numb.