הרגשתי את זה, זוחל בתוכי, צורב כל דבר בדרך,
משתחל בינות עורקים וורידים, מתקדם במהירות אדירה, משמיד הכל,
לא משאיר סיכוי לחיים, לא משאיר תקווה, לא משאיר כלום.
אני שוקע בתרדמה אפלולית, מרגיש את זה בכל כולי,
מנסה להשלים עם זה, אבל אי אפשר,
זה חזק ממני, אני לא יכול להתנגד,
ושוב מנסה להשלים עם זה, ושוב לא יכול.
אני צורח, הכאב חזק מנשוא, ופתאום גם לצרוח אי אפשר,
זה חונק אותי, אני פותח את פי וצועק,
אך קול לא יוצא, ושוב אותו אור זוהר מופיע לפני,
אני עוצר נשימתי, זה כל כך יפה,
כל כך שליו, כל כך אמיתי.
אני מסתכל סביב, האור נעלם,
עכשיו הכל חשוך ואפלולי,
בין הצללים אני יכול לראות עולם שנמוג,
חיים שנגמרו, אני מחכה לסוף, אך הסוף מבושש לבוא,
דמעות זולגת על לחיי, שוטפות בקצב מהיר את אגלי הזיעה
של החרדה והפחד, ואני יודע שיותר לא אהיה, אך זה קשה להשלים.
אני שוקע במערובלת מעורפלת של אורות וצבעים, הכל מסתובב
הזמן נגמר, אני נאחז בטיפה אחרונה של מציאות, מנסה להישאר
בכוח,
אבל אי אפשר.

ופתאום זה לא כואב, ופתאום זה לא אוכל אותי מבפנים, ופתאום זה
לא קיים,
ופתאום כלום לא קיים, ופתאום גם אני לא קיים.