3 הרוגים, 33 פצועים, וחוליה של 5 מחבלים שפתחו בירי 4 דקות
אחרי 19:00 בערב.
עכשיו 3 בבוקר, יש שידור חוזר של "חופשיות על הבר" ב-yes.
איזה בחורה יפה, כל כך יפה עד שזה גורם לי לחוש בסחרחורת בכל
הגוף. אני כל כך מת לנשק אותה, או לפחות לגעת בה.
בחדשות אמרו שהצליחו להרוג 4 מהמחבלים, אבל אחד הצליח לברוח,
מחפשים אותו בכל ירושלים, אם אני לא טועה כמה אזרחים אמרו שהם
ראו אותו באחד המלונות המפוארים שם, "מלון אביב" או משהו כזה,
ועכשיו נכנסו למלון ומתחילים לבדוק חדר חדר.
היא כל כך יפה, היא מתחילה להתפשט, לא לגמרי כמובן כי זה לא
סרט אירוטי או משהו, אבל משהו בה גורם לי להיזכר בילדה הזאת,
קראו לה עמית. היא הייתה כל כך יפה. מאז שהייתי בבית שלה בפעם
האחרונה היא לא השתנתה- אותו חיוך מקסים, אותם שפתים מושכות,
אותם עיניים כחולות וגדולות.
5 דקות אחרי הפיגוע יצאתי לריצה היומית שלי, כי אין מה לעשות,
חייבים להישאר בכושר. אני רץ 3 ק"מ בדרך כלל. אף אחד לא היה
ברחובות, רק הד ממושך של קריין חדשות עצוב שמספר על כמות
הנפגעים וצווחות של "כתבנו בשטח" שמדבר אל פלאפון לא תקין
כנראה.
עמית הייתה בת של חברים טובים שלנו, יותר נכון של ההורים שלי,
היא הייתה גדולה ממני בשנתיים, היא אף פעם לא שמה עליי, זתומרת
היא שמה עליי, אבל לא במובן המיני, היא תמיד דיברה איתי על מה
שקורה בבית ספר שלה ושאלה אותי מה שקורה בבית ספר שלי.
מוזר, אבל לא דמיינתי שאני אראה אי פעם משהי כל כך דומה לה.
זה הפיגוע השישי השבוע, כמעט כל יום יש פיגוע, הקריין עכשיו
מסיים את מהדורת החדשות במשפט:
"מיד אחרינו, המשך משחק הכדורגל".
תמיד תהיתי לעצמי אם שחקני הכדורגל מודעים לכך שהתרחש פיגוע
בשעה שהם משחקים בשביל לנצח, והם יעשו הכל כדי לנצח, אפילו אם
הם יצטרכו לקלל את השופט.
בפעם האחרונה שראיתי את עמית זה היה לפני שנה וחצי, כן כן, אני
יודע שאתם חושבים שקשה לזכור אחרי כל כך הרבה זמן, אבל הייתם
צריכים לראות אותה, יש לה יופי כל כך טבעי, יש לה משקפיים
קטנות של קריאה שבהם היא ניראת כל כך חכמה.
אחרי הריצה, כשמתנשפים בלי סוף, ומוציאים הרבה ליחה, חוזרים
הביתה, פותחים את הטלויזיה, ורואים שמשחק השבת נגמר, ועכשיו
בחזרה לחדשות.
חייבים לאכול משהו, הרי כל השבת לא עשיתי כלום חוץ מלנוח,
ועכשיו רצתי, ואני מת מרעב. העברתי לערוץ אחד כי נמאס לי כבר
מערוץ שתיים. בערוץ אחד יש "רואים עולם" ורואים את הילדים
המסכנים מהמדינה הזאת, לא זוכר איך קוראים לה, בלי אוכל, עם
בטן שניראת שמנה כאילו שהם אכלו טונה של דברים, אבל הם לא.
אני אוכל טוסט עם גבינת "סימפוניה" עם ביצה קשה, טונה וקצת מלח
ורואה "רואים עולם".
1 מהפצועים כרגע נפטר, ככה אומרים בערוץ 2 עכשיו.
הוא נפגע ממש קשה מהפיגוע, ובבית חולים הוא נפטר על שולחן
הניתוחים, המשפט האחרון שהוא אמר היה:
"כואב לי, אבל לא נורא".
אולי אני טיפש, אבל אני בטוח שהוא חיקה את רבין.
עכשיו נגמר הסרט, אני סוגר את הטלויזיה והולך סוף סוף לישון
אחרי יום קשה.


"הותרו לפרסום שמות ההרוגים בפיגוע אתמול בערב" אמר קריין
החדשות.
ועכשיו פתאום אני מרגיש שאני עוד פעם רואה את הסרט, אפילו שאני
יודע שהשידור החוזר כבר היה, אפילו שאני יודע שלא הקלטתי את
הסרט, אני רואה את הפרצוף הכל כך יפה הזה שראיתי לפני כל כך
הרבה זמן, ממש מזכיר לי את הבחורה שראיתי אתמול בסרט.

עמית גרה בירושלים, אבל עכשיו כבר לא.
עמית מתה.