דיברתי עם אהובי.
נאלצתי להפרד ממנו מהר מהר.
כי אחותי התקשרה בלילה לספר שהיה עוד פיגוע.
אמרתי לו- אני מצטערת היה שוב פעם פיצוץ גדול בירושלים,
אני חייבת לעשות כמה טלפונים, ונגמרה שיחתנו בכך.
התקשרתי לחברה שלי והפלאפון שלה למרבה האירוניה המצערת היה
סגור, גם ידיד אחר החליט שזה הזמן ללחץ וסגר את הפלאפון.
אני מתגעגעת לכולם, באמת.
אהובי אינו רחוק ממני אבל נמנעת ממני אפשרות לדבר איתו.
החלטתי לשתף חברה אחרת בחרדתי לשלומם של חבריי מעיר הטרור, ולא
נשמע בכלל שאכפת לה. בסוף מצאתי את אחת החברות ושמעתי שהכל
בסדר, עכשיו אני רגועה.
אם כן, מדוע אני יושבת פה ומעלה את זה לכתב ואינני מתקשרת
לאהובי?
כי כואב לי. וקשה לי. וכן, אני יודעת שזאת כניעה. אז קראו לי
נכנעת כי אני לא מקבלת את זה! ואני לא סובלת בשקט אלא משתפת
אחרים בלבטיי.
אהובי, אולי בפעם הבאה זה יהיה אתה. ואז, אחצה את הקו סופית,
כי רע ומר גורלו של המעיז לפגוע בנקודת האור שבחיי.