הכל פשוט נכתב מלחץ אדיר. מהפחד העובר מן השורות, מהתמונות
החיות, עדי ראייה, התמוטטות של אנשים המומים ושוב דיבורים של
פרשנים על השלום ומה יהיה הסוף? משא ומתן, הפסקת משא ומתן אש
אש אש ודם. אחלה עבודה זו - לנחש מה עתידנו. הבהובים של
אמבולנסים, לא זה לא יוצא לי מהראש! איש משטרה מסתיר את
המצלמה, רואים שחור - מאוד אירוני לא?
העיתון זה לא דבר מדהים לראות בבוקר. לקום עם השמש והשמחה
שהאביב חזר, הליכה למטבח שטוף השמש ואז העיתון - זועק בצבעי
אדום אדום אדום ושחור. פתאום עיתוני יום שישי הגדולים באים כל
יום וכל יום ערימות של פנים שמחות לתמיד של מתים, לידם פנים
לבנות בוכיות של חיים. נייר העיתון ספג הכל.
ואני לא יכולה ללכת סתם כך לבית ספר, לא! זה לא כזה פשוט! אין
כאב יותר גדול מלראות את הכל ממשיך הלאה בעוד שמקום אחר שותת
דם.
לא מעניין מלחמות? זה לא מעניין מספיק?! אני יכולה להתמוטט
מעצם המראה של בית ספר באיזור כל כך בטוח - עוד פגישה משעממת
עם המנהל שנואם 5 דקות והפסד לימודים.
אני לא אומרת למות.
אני אומרת לחיות ולא לשכוח.
יום שבת בערב היום, עוד פיצוצים ופתאום, הלם..
זה כל כך קרוב, כל כך קרוב ללב, שלהם, שלך.
העיתון של מחר זהו משהו שאני פתאום מצפה לו כל כך.
להוציא את חוסר הידע והשיגרה. שוב משהו שיעורר אותות צער
מודעות, מישהו שידוע לי שקרוב אליי.
ואז את שאר הפנים הזרות שאיכשהוא מרגישות קרובות על נייר
עיתון.