יושבת על המיטה, מחזיקה עט. רק מחזיקה, אך מדי פעם מכניסה את
קצה העט השחור לפה ונושכת אותו, מעט בשובבות, כמו בשביל
להתלוצץ על חשבונו. העט, כמובן, לא מגיב.
מבט למעלה. התקרה לבנה. אולי ההתלוצצות היא דווקא על חשבוני.
כמה זמן עבר, חושבת לעצמי, מאז הפעם האחרונה שבאמת הכנסתי משהו
לפה שאינו אוכל ועטים? מחייכת ושואלת את השאלה שמציקה לי אף
יותר מקודמתה - כמה זמן עבר מאז שבאמת הכנסתי מישהו לליבי?
במחי מחשבה, נעלם החיוך. לא ברור לי למה. אולי פג תוקפו בנקודה
מסוימת של המונולוג הקודח שמנהל ראשי עם חברת עצמו המהוללת,
מחוללת, מפולפלת... אולי.

מבט דרך זגוגית החלון הקטן חושף נוף עירוני משהו. גשם יורד
בחוץ, ועם כל נשימה שלי נהיית הזגוגית אטומה קלות, כמו היתה
פסיכולוג מרוחק. מזל שלזגוגיות לא משלמים לפי שעה. מצד שני,
פסיכולוג יכול לפעמים לספק את הדרך הקלה החוצה. הזגוגית,
מצידה, רק חוסמת את הדרך. לפחות כרגע.
אמצע הלילה, אפל וקר בחוץ, ואני פה בחדר, לובשת עט ובלוק נייר
וכותבת את מחשבותיי על העולם, כמו לא היה מחר. או לא יהיה, למי
זה כבר משנה.
החלון הגדול מניב תוצאה טובה יותר מקודמו. הפעם ניתן לראות
עצים. אמנם, גם הם שחורים ומוצללים, אף יותר מהסביבה העוטפת
אותם, אך לפחות הם תמיד שם, קיימים כבר שנים ויישארו לפחות עד
שאני אעזוב לטובת מקום אחר שאוכל לקרוא לו בית.

בין השקט לדממה, אני מקשיבה לקולות השעון המתקתק בחריצות.
מעניין אם הוא עושה את הרעשים האלה כל היום, גם כשאין מי
שישמע. משהו מאנלוגיית ה"אם נופל עץ ביער ואין אף אחד שישמע,
האם הוא ישמיע קול?", כנראה. הגיוני שכן, אבל כנראה שמעולם לא
נדע, במיוחד אם השעון מחשיב טייפים ומצלמות וידאו ל"מישהו"אים.

הטלוויזיה בסלון מזמררת לה בצרפתית או אנגליתף לא ברור מרחוק.
על זה אמא שלי כבר אחראית. שתראה מה שהיא רוצה. בכל מקרה זה
חסר טעם, לחיות ככה מול הטלוויזיה כשיש עולם שלם בחוץ שצריך
לכבוש. אולי העצה הזאת טובה גם בשבילי, מי יודע?

רועדת מקור, משתחלת לתוך הפוך שלי ומתכרבלת בתוכו. תחושה נעימה
של עננת נוצות ומרשמלו חמימה עוטפת אותי. בשניה נוסטלגית נזכרת
איך תמיד, בסרטים המצויירים, הדמויות היו הולכות על עננים
צמריריים שכאלה, ומדמיינת את עצמי עם אותם דובוני אכפת לי
וחבריהם, מדלגת ומקפצת לי, קטנה ותמימה, כולה בת 6, אולי קצת
פחות.
מוזר קצת להגיד, אבל עד היום אני מאמינה בקסמים. די ברור לי
שיום אחד יבוא הנסיך המקסים, אולי לא על סוס לבן ועם שריון
נוצץ (אישית אני מוכנה להסתפק בלב אוהב, אינטליגנציה, נכונות
ועיניים שמראות טוב לב כמו באגדות), וכשיבוא ייקח אותי
בזרועותיו, ינשק ויסחוף את נפשי וגופי מעבר לגבולות הפנטזיה,
על-מנת לחוות ריגושים שמימיים של אהבה עד סוף כל הזמנים,
באושר, ועדיף גם באושר, למרות שזה כבר קטע קצת שונה, וקצת פחות
הכרחי. חוץ מזה שהנסיכים של ימינו נראים לרוב כמו דלעות "ליל
כל הקדושים" עם אוזני פיל גמדי, שלא נדבר על האפים והקרחות.
זאת היא, בעצם, רוב הבעיה. מה לעשות שקולטים, יום אחד כך
פתאום, שנסיכים - אין, ושאויה, הנסיכה (הווה אומר - עצמי
המהוללת) גם היא לא תמיד מציאה גדולה. לפחות א בעיני המראה,
שלא יודעת אפילו לשקר לכיוון המחמיא...

אוקיי, נסחפתי מעט עם האגדות. חזרה למציאות. כדור הארץ
ליעל...

מעיפה מבט ממושך ברחבי החדר ותוהה בפעם המיליון למה הוא תמיד
כל-כך מבולגן.
כל הבגדים בערימות על הרצפה, לצד ניירות משורבטים, כמה כבלים
ומברגים, שקיות לרוב ואפילו ערכת השח-מט המכובדת שלי שכה
אהבתי, הכל פשוט מונח לו על רצפת חדרי. מזל שיש לי חדר
גדול...
שמעתי פעם שמצב חדרו של האדם מעיד על מצב נפשו. אם כן, חבל.
משתבר שאני מתוסבכת ללא תקנה כבר מגיל שנתיים.

מה בסך-הכל ביקשתי? להיות קצת שמחה. ועוד קצת. ועוד טיפונת...
ואולי...

חצות. זמן לישון לקראת יום חדש שבטח יגיע מתישהו בסביבות מחר.
או שמא זה כבר היום? עוד יום עבר בלי להרגיש?
טוב, מסתבר שככה זה בחיים.
גם אם את בתוך ענן.