בוקר. שמש וחם, אף ענן לא שוקל אפילו אם כדאי לבקר בשמיים
ולהיצלות. אני שוחה בתוך 98 אחוזי לחות, חושבת שאולי אם אני
אפתח את החלון אהנה ממשב רוח נעים. אני פותחת, אבל השמיים
עומדים והרוח היחידה שנושבת היא מכיוון הפה שלי, וזה לא מריח
טוב. עצה שלי- לעולם אל תאכלו ספגטי ברוטב פיקנטי לפני השינה.
הלכתי להתקלח וכשיצאתי, עדיין מסטולה מהקרירות הנעימה של זרם
המים, החלטתי שחבל לבזבז יום שכזה על המזגן. למה לא לצאת לחיק
הטבע? לחיק הטבע, משוגעת שכמותי יצאה בלי כובע או מימיה או
שוקו או לחמניה. אפילו מים לא טרחתי להביא, רק זוג מכנסי דגמח
וגופייה, כפכפים שהתפרקו לי לגמריי מצד אחד ומהצד השני פשוט לא
התאימו ליום שכזה, או למקום שאליו הלכתי, או לרגליים שלי
שעדיין אל התעוררו.
הגעתי לגבעה קטנה באמצע שומקום, עם מלאאאא פרחים שחייכו אלי
בכל הצבעים. טוב, אולי לא כל כך הרבה פרחים, וחלק היו נבולים.
אז נכון, היו קצת קוצים. טוב, היו הרבה. אוקיי! בסדר.... היו
שם כמעט אך ורק קוצים וגם קצת שאריות של כלניות, ודברים שהיו
פעם חמניות קטנות.
החלטתי להתעלם קצת מהמציאות ופשוט לדמיין שאני בשדה פרחים...
למה, אסור? קצת חלומות לא מזיקים אף פעם, במיוחד בבוקר החם הזה
(הסתבר ששחיית הבוקר המוקדמת שלי לא היתה חלק מחלום, ובאמת כל
כך חם עד שאני עוד שניה נמסה). נורא התחשק לי להשכב על הגב
ולזהות צורות בעננים. עוד יותר התחשק לי שישכב מישהו לידי,
ועדיף שלא סתם מישהו, אלא המישהו המיוחד שלי.
אבל, כפי שכבר בטח מובן, היו שלוש בעיות: אחת- המישהו שלי
בחיים לא יסכים לבוא למקום שכוח-אל שכזה, אני עדיין מפקפקת אם
הוא בכלל יסכים לבוא לאנשהו איתי, אבל עכשיו לא הזמן המתאים
להתלבט אם לשאול אותו או לא, כשאני מתה מחום והגופייה שלי כבר
שינתה את מצב הצבירה שלה. הבעיה השניה היא שאני לא ממש מעזה
להשכב לאחור על כל הקוצים המכאיבנים האלה, מה שמוביל אותי
לבעיה השלישית- זה פשוט לא היה שדה פרחים.
החלטתי להסתפק בלקטוף (אל תצעקו ישר, קודם תקראו את המשך המשפט
ואז תבינו שארץ ישראל דווקא תעדיף שאני אקטוף את ה... דבר
ההוא) משהו שמן הסתם פעם היה פרח. היום הוא מייצג בכבוד (יחסי)
את אוכלוסיית הפרחים הנבולים וגם את אוכלוסיית הקוצים. מעין
שילוב שכזה, קשה להסביר.
החזקתי את הקוץ המדובר בידי והחלתי בתהליך ה"אוהב-לא-אוהב".
"אוהב... לא אוהב.... אוהב... לא אוהב... אוהב... לא-"
אאוץ'.
טיפת דם חמימה הופיע ללא בושה על אצבעי, כאילו מזכירה לי שבעצם
החזקתי רק קוץ בידי. ובעצם אני אפילו לא שוכבת, אלא יושבת
(לבדי...) בשדה קוצים ולא בשדה פרחים, במקום הכי לא-חלומי
בעולם, ושכל הניסיונות שלי להשלות את עצמי סופם כתחילתם-
קוצניים ומדממים.

נשכבתי אחורה, על כל הקוצים. מה כבר יכול לקרות? אני לבד. חם
לי ורטוב לי ואדום לי על האצבע, קוצני לי ואני לבד. לבד.