מאז שידיד שלי התאבד החיים שלי השתנו, הם לא היו כמו ממקודם.
הכל, אבל פשוט הכל, השתנה. אני נזכרת כמה פעמים רציתי למות, כל
דקה, חוץ מהרגעים שהייתי איתך.
אני זוכרת, אתה היית הראשון שנישקתי מתוך אהבה, החודשיים
הראשונים שלנו היו מושלמים, אבל בתחילת השלישי הקטע די נדפק.
נכנסתי לדיכאון, לא בגללך, אבל עירבתי אותך די חזק. רציתי
להתאבד, לבלוע כדורים- אבל ויתרתי. נפרדתי, סליחה, זרקתי אותך-
זה לא היה טוב , אהבתי אותך.
אחרי שלושה שבועות התחלתי לחתוך את עצמי. לא בשביל למות, רק
בשביל לגרום לכאב הנפשי להיעלם תחת ההשפעה של הכאב הפיזי. זה
די עבד.
לבנתיים השלמנו, חזרנו להיות הידידים הכי טובים, אבל עדיין
המשכתי לחתוך את עצמי. עד ליום האחרון שלי רציתי למות, כנראה
שהגורל שלי היה שאני אמרח מתחת לגלגלים של איזושהי משאית. אני
זוכרת אותך, בכית, זלגו לך דמעות של אהבה, אפילו שהיתה לך חברה
אהבת אותי, חשקת בי!
היה קשה לך לבא להלוויה שלי, זה היה מוזר בשבילך, כל הזמן
ניסית להסביר לי עד כמה זה רע להתאבד, ועד כמה תכעס עלי אם אני
אעשה את זה, ומה קרה בסוף? דרסה אותי משאית. הנחת לי על הקבר
זר של וורדים, בדיוק כמו שאני אוהבת, ובכית.
נשארת שם גם אחרי שכולם הלכו, אמרת לי שאתה מצטער, ושהיית צריך
לעזוב את החברה שלך ולהיות איתי, אם רק היית יודע מה יקרה.
אמרת שאתה מוכן לעשות הכל רק בשביל לנשק את שפתיי עוד פעם...
עוד פעם אחת.
בכית, פעם ראשונה שראיתי אותך בוכה, וכל כך רצית את זה. אז
שאני אשכב ככה למטה ולא אנסה לעזור לך? ברור שלא. אז כמו שתמיד
רצית לגמור, השגתי לך בסכין חדה, וכמובן בלי לחשוב פעמיים
שיספת את גרונך, אמרתי לך שזה לא יהיה קל וזה באמת לא היה קל.
דיממת לך שם למוות, הדם שלך נספג באדמה וחלחל אלי, כל כך רציתי
לקום ולחבק אותך. אבל התאפקתי, ידעתי שעוד מעט תגיע ובאמת
הגעת. בהתחלה היית בהלם, לא האמנת שהיית עד כדי כך טיפש אבל
מצד שני עד כדי כך מאוהב.

מאז אנחנו פה ביחד 20 שנה, רבנו כמה פעמים אבל כמובן סלחנו אחד
לשני, תמיד. ועובדה , אנחנו כאן ביחד היום, במקום מופלא בין
גן-עדן לגיהנום.