הוא עצמו
אותו עכבר
בשר ודם
דם ובשר
לא עשן ולא אפר


דרך עלי עכבר.
הוא היה עכבר מרושע, זה נכון, אבל בכל זאת, עכבר.
אנשים דורכים עלי כל יום. לא שאני איזה אפס או משהו. אני גם לא
כזה תמים, או אולי בעצם קצת, אבל זאת לא הנקודה. אני נחמד. הם
דורכים עלי כי אני טיפוס נחמד כזה. לא מזיק לאף אחד, מחייך
לאנשים סתם כשאני מדבר אתם, או לא מדבר בכלל. אתה משתדל להראות
קצת אמפטיה ודורכים עליך, בלי לחשוב פעמיים. חושבים שאתה
פראייר. זה מתחיל בסופר, כשאיזו סבתא עוקפת אותך בתור לקופה של
"עד 8 מצרכים", כי יש לה "רק" ארבע שקיות (מלאות בחצי סופר).
היא אפילו לא נותנת לך את השנייה לחשוב ולהשוות את זה  לפריט
האחד שקנית (מלכודת עכברים) ולהרהר אם הביטוי "הדרת פני זקן"
תופס בסיטואציה הזאת, לפני שהיא, שנראית כמו מתאבקת סומו,
רומסת אותך, טוחנת אותך לאבק אדם. וזו רק דוגמא.
כבר חודשיים שאני לא ישן בלילה. איזה עכבר החליט למרר לי את
החיים. זה לא אחד מאותם עכברים קטנים וחמודים שרואים "בנשיונל
ג'אוגרפיק", שבונים מחילה בסהרה ומגדלים את העכברונים שלהם
באהבה, כנגד כל הסיכויים. לא. העכבר שלי הוא טרוריסט. הנבלה
לועס לי את הקלקר באחת הספות, בדירת החדר הקטנה שלי. מחוץ
לדירה שלי יש פח אשפה ענק, מלא בכל טוב, בכל הזבל של הבניין,
אבל לא. החרא הקטן חייב לבוא וללעוס לי את הספה. מה לעזזאל
הקטע שלו עם קלקר anyway? ומה לא עשיתי כדי לגמול אותו? נכון,
לא העליתי אותו על מטוס ישיר לארה"ב ולא דאגתי שלימוזינה תאסוף
אות משדה התעופה ותוריד אותו במוסד לגמילה ע"ש "בטי פורד".
לעומת זאת, כן נתתי לו טשולנט בשבת, הכנתי לו קנלוני ממולא
בגבינת פטה ותרד עם רוטב שמנת ועגבניות מיובשות, אפילו קוויאר
קניתי לו מהמעדנייה הרוסית בקצה הרחוב. כלום. הוא רוצה את
הקלקר המזוין שלו.
לפני חודש ראיתי אותו בעיניים שלי. התעוררתי באמצע הלילה
להשתין, הדלקתי את האור בשירותים וכשיצאתי הוא היה שם על הספה.
לא ראיתי את כל הגוף שלו, רק את הראש שהיה מואר ע"י אלומת אור
צרה כזאת, כמו בסרטים הישנים. בחיי, הוא הסתכל עלי, בחיוך
מרושע, עם פה מלא בקלקר, שחלק ממנו נדבק לו לקצה הפה ונראה כמו
ריר- כזה כמו של חיות שחולות בכלבת. הסכל עלי וחייך. לא ברח,
רק חייך. ואז הסיט את המבט ממני לספה והמשיך לאכול באדישות,
כאילו לא הייתי שם בכלל. ועדיין, למרות שראיתי רק את הפרופיל
שלו, ראיתי שהוא עדיין מחייך. מסטלבט עלי. בטח, למה לא להסטלבט
אחרי שבלי בעיה מיוחדת ברח מהמלכודת ששמתי לו יחד עם הגבינה
שבפנים, פעם אחרי פעם. למה לא להסתלבט על מישהו שקונה את אחת
ממלכודות העכברים "ההומניות" האלה, שלא הורגות עכברים, אלא
כולאות אותם בתוך כלוב. ככה אפשר לקחת את העכבר המתוק וחסר
הישע  לטבע ולשחרר אותו. לתת לו לדהור אל השקיעה, בזמן שאתה
מזיל דמעה של צער עמוק וחושב שעשית מעשה טוב. שאתה איזה יפה
נפש, אבל לא מהסוג העלוב.
לפני שבוע, החלטתי לשים לזה קץ. מילא לא לישון כמו שצריך ולא
לחלום בלילה. עזבו את השקיות השחורות מתחת לעיניים כמו של איזה
מסומם ואת זה שחברה שלי לא יכולה "לישון" אצלי. אבל כשפיטרו
אותי מהעבודה אחרי שאיחרתי, כי לא התעוררתי בזמן, אמרתי דיי.
No more nice guy! הזמנתי מדביר מכרסמים. הוא לקח את הספה אל
מגרש ריק באזור התעשייה, הניח אותה באמצע המגרש, ועם מבער- כמו
זה שהיה ל- ג'ון גודמן ב"ארכנופובייה" העלה אותה באש. נשארתי
שם במגרש לבד, ארבע שעות עד שהאש כבתה לגמרי ונותרה רק ערמה של
אפר שהעלתה עשן. רציתי לוודא שזה נגמר. לא שמחתי שהוא מת,
היצור שהעביר אותי במסכת ייסורים, שכזו ושכל אחד אחר כבר מזמן
הייה גומר את העבודה. לא רציתי להרוג אותו, אבל הוא לא הותיר
לי ברירה.
באותו הלילה שוב לא ישנתי. לא, זה לא היה שהרגשתי ייסורי חרטה
על שחיסלתי את העכבר. לא. קמתי מהמיטה, הדלקתי את האור,
הסתכלתי על הספה היחידה שנותרה בחדר וראיתי. זה היה הוא, הוא
עצמו, אותו עכבר, בשר ודם, דם ובשר, לא עשן ולא אפר. ממשיך
ללעוס את הקלקר בפה המלא שלו, עם "הריר" הזה של קלקר שנדבק לו
לצד של הפה. אותו מנייק עם החיוך המרושע שלו, על אותה ספה. לא
על הספה הלא נכונה שהמדביר לקח למגרש הריק באזור תעשייה והעלה
באש עם המבער שלו. לא אותה ספה שצפיתי בה ארבע שעות עד שהפכה
לאפר ועשן.
למחרת בבוקר הזמנתי מובילים ועברתי לגור עם חברה שלי. בוקר
אח"כ כבר עברתי לגור עם הורים שלי אחרי שחברה שלי זרקה אותי
מהדירה שלה, ובכלל. היא אמרה שאני פתטי. שהיא לא מוכנה להיות
חברה של אחד, שלא רק שכולם דורכים עליו כולל עכבר, אלא גם אחד
שהוא אידיוט, שאחרי כל הצרות שעברתי עם העכבר שלי, שכחתי ונתתי
למובילים להעביר לדירה שלה, יחד עם כל שאר הדברים שלי גם
איזושהי ספה מסוימת.