האמת היא שאין מקום טוב יותר בעולם, ואף מקדש או הר מושלג לא
ממש מצליחים להעניק מה שהמקום הזה מצליח. ואולי אנשים מפספסים
את מה שנמצא מתחת לאף שלהם (למרות שלפעמים הוא דווקא מעורר את
האף בצורה שקשה להתעלם ממנה)
אך ביושבי על החרסינה הקרה תקפה אותי התרגשות כמו של תינוק
שמצביע על האור ופולט בתמימות את המילה בתוספת הבעה מתפלאת
במיוחד. איך לא הבחנתי, איך נכשלתי לראות את סגולותיו... הרי
כל יום אני כאן כל כך הרבה ועדיין לא קלטתי עד כמה מיוחד המקום
הזה. אני בכלל לא מבינה את כל האנשים שמתביישים לבטא את שם
המקום, ובוחרים במילים חילופיות- הלא זוהי זכות! כי איפה עוד
תוכל לשבת לך בנחת, ולשבת ולשבת, ולחשוב, כי אין עוד משהו אחר
לעשות, רק אתה והאריחים הלבנים (או הסגולים, או הכחולים, תלוי
בטעם) במין שלווה-כי אין איש בעולם כרגע שיש לו זכות להפסיק
אותך. תמיד תוכל לומר-"שאינך יכול כרגע, מכורח הטבע..." בין כל
הההמולה, החובות והמטלות-זה המקום שאליו אפשר לברוח! זכור לי
סיפור על סבתא רבא רבא שלי, ולה היו 20 ילדים, שכשכבר נזדמן לה
לאכול היא הייתה צריכה לחלק ביסים לכולם... אז מה עשתה החכמה?
הלכה לאכול שם.
ועכשיו תסלחו לי...
                                                       
nature calls me...