ארבע עשרה שנה היא נגנה בפסנתר. ארבע עשרה שנה, מאז שהיתה ילדה
קטנה. היא היתה טובה מאוד, כולם צפו לה עתיד מוזיקלי מזהיר.
היא נגנה כאילו אין דבר חשוב יותר בעולם. היא נגנה כאילו חייה
היו תלויים בזה. הצלילים שיצאו לה מתחת לאצבעות סיפרו סיפור
שהיא לא יכלה לספר במילים. היא נגנה את כל האושר והכאב, היופי
והכיעור, התקווה והייאוש של חייה. כשהיא הייתה בת עשר בערך
סבתא שלה קנתה לה פסנתר. זה היה פסנתר יקר מתוצרת מפורסמת
ויוקרתית. הם חיפשו אותו בשבילה חודשים, עד שמצאו לה את הפסנתר
המושלם. רק בשבילה. סבתא שלה הוציאה מחצית מחסכונות חייה כדי
לשלם עליו. הוא היה שחור ומבריק, עמד בסלון בגאווה כמו פרס
ניצחון. כל מי שנכנס הביתה היה רואה אותו מיד, אי אפשר היה
לפספס אותו. כל מי שנכנס הביתה ידע שבבית הזה שוכן משהו קדוש,
מין כשרון ייחודי שנולד בעולם אחת למאות שנים, או משהו כזה.

היו לה התקפים של טירוף כמעט. היא היתה מנגנת בכל השעות של
היום והלילה. כשהיא רצתה לנגן, אף אחד לא העז להפריע. אף שכן
לא העז להעיר, הוריה לא העזו להתלונן מעולם, גם כשהעירה אותם
באישון לילה עם נגינתה הנואשת. היא היתה יושבת על הספסל המלבני
ונראתה כמי שנולדה אך ורק למען הפסנתר. היא סגדה לו, היתה מנקה
וממרקת אותו פעמיים ביום, מכוונת אותו בדבקות במשך שעות
ארוכות, מאבקת את הקלידים הלבנים והשחורים במטלית מיוחדת, כמו
דיבוק אחז בה. היא הקדישה את ימיה ולילותיה לפסנתר עד שהוריה
חששו שמא העניין המרובה שלה בו הופך לחולני וניסו ללא הצלחה
מרובה לעורר את עניינה בנושאים אחרים - חברים, אומנות, ספרות,
אבל כלום לא עזר, והיא נשארה נאמנה לפסנתר השחור כמו אשה
הנאמנה לאהובה שטרם שב מהמלחמה. הם אפילו קנו לה מחשב, באחד
הנסיונות הנואשים להסיח את תשומת לבה מהפסנתר השחור. הוא עמד
בחדרה, חדש ונוצץ, המלה האחרונה, והעלה אבק. חברותיה בקשו שוב
ושוב לבוא ולשחק בו, אך היא סירבה נחרצות והתעקשה שעליה לנגן,
להתאמן.

איש לא ידע לקראת מה היא מתאמנת יומם וליל, וכנשאלה תמיד ענתה
אותה תשובה סתומה - "יום יבוא", ואף אחד לא הבין למה היא
מתכוונת, אבל אף אחד לא העז לשאול. כשהיא נגנה התמלא הבית אור
וחושך כאחד. הצלילים הרכים מלאו את האויר והקירות, והעולם
כאילו נשתתק בחוץ. כל מי שעבר בסביבה היה מוכרח לעצור ולהקשיב
לצלילים הבוקעים מהבית בראש הגבעה. עוברי אורח היו חדלים
מענייניהם, נעמדים במקומם ומתמכרים לצלילים הנוגים שעלו מן
הבית. מכוניות חולפות היו מפסיקות נסיעתן ועוצרות בשולי הכביש
כדי לשמוע ולו עוד כמה שניות מהפלא שהתנגן על הגבעה. אבל היה
בהם משהו, בצלילים, שלא כמו בכל נגינת פסנתר. היה בנגינתה מין
עצב תהומי, כמו עלו הצלילים מן השאול והם מוכי יגון וצער. היא
נגנה כמו היה בה סבל בל יתואר וכאב בלתי נסבל שרק הנגינה הפיגה
אותו במעט, וכל מי ששמע אותה נדהם מעצמת הרגשות שנגינתה עוררה
בו. הם לא יכלו להבין כיצד יכולה ילדה אחת בת עשר לעורר
בנגינתה את כל השדים הרדומים בהם ולפתוח מחדש את כל הפצעים
הישנים שכבר הגלידו. היא עצמה ודאי לא יכלה להסביר את המקום
ממנו נבעו הצלילים. היא ידעה שיש בה מן מעיין של כאב נורא ולא
ידעה מה מקורו. היא ידעה שמשהו בה שונה, שיש מטרה לקיומה על
פני האדמה הזאת, אבל לא ידעה מה היא. היא רק הרגישה שהיא חייבת
לנגן, מוכרחה להקדיש את ימיה לפסנתר. בקצות אצבעותיה בערה אש
שהשתלחה בקלידים באכזריות. היא היתה מהופנטת, נמשכה אליהם כמו
למגנט רב עצמה, והיא לא יכלה להסביר את זה. לא לעצמה ולא
לאחרים, ובחלוף הזמן הם הפסיקו לשאול.

והשנים חלפו לאיטן, והיא בגרה ויפתה ונעשתה לנערה יפת תואר
ונבונה, וחוותה אהבה ראשונה, ושנייה. ושברה לבבות רבים ואחד
שבר את לבה, ואת הפסנתר היתה פוקדת מדי יום, שעות רבות ביום
ובלילה, והיתה מנגנת ומנגנת עד שאזלו דמעותיה ופרקי אצבעותיה
דאבו. ועם השנים גדל והתעצם בתוכה הכאב הנורא והעול שנשאה איתה
כל ימיה והיא לא היתה יכולה להסבירו או להפיגו, ורק המשיכה
לנגן ולנגן בכל הזדמנות שרק נקרתה בדרכה.

בת ארבע עשרה היתה, ושלחו אותה הוריה לירושלים ללמוד בטובים
שבבתי הספר, עם הטובים שבמורים והדגולים שבמוזיקאים, והיא
נאלצה להפרד פרידה קשה וכואבת מהפסנתר שכל כך אהבה והוא נותר
מיותם בבית שעל הגבעה וניצב גאה בסלון רחב הידיים, מחכה לה
שתשוב. והיא חזרה, בכל שבוע בתחילה, היתה פורצת אל הבית בבוקר
יום שישי בהתרגשות עזה ונצמדת אל הפסנתר ולא חדלה מלכוון ולאבק
ולמרק ולהבריק ולנגן במשך השבת כולה. היא לא ישנה ולא אכלה
ונגנה ונגנה יום וליל עד שהגיעה השעה ושוב, בכל שבוע מחדש, היא
נאלצה להפרד.

ובשבוע התשיעי היא לא באה. היא צלצלה בערב יום חמישי והודיעה
להוריה שהיא נשארת לשבת. ובשבועות שלאחריו היא כמעט ולא הופיעה
והפסנתר כמו השתכח מלבה והתכסה שכבה דקה של אבק אפרפר בסלון
רחב הידיים שבבית שעל הגבעה. והצלילים חדלו למלא את האויר
ועוברי האורח חדלו מעומדם ברחוב והמכוניות נסעו וחלפו בו כמו
מעולם לא היה ולא נברא הקסם השברירי שהיה חולף שם בכל יום ובכל
לילה לשעות ספורות של חסד.

ואף אחד לא ידע, שהקסם לא נעלם והתפוגג לו. הצלילים לא גוועו
ודעכו. המוזיקה המופלאה שמילאה את הבית שבראש הגבעה עברה לשכון
במקום אחר. הצלילים הקסומים מילאו כעת ברוך קסום את העמק הירוק
שבין הרי ירושלים, שם שכן בית הספר על יושביו. מדי ערב עם
שקיעת החמה היה נמלא העמק צלילים זכים של אושר טהור, והעצב
שהיה בהם פעם נמוג ונעלם כמו לא היה שם מעולם. וכל מי ששמע את
הצלילים המופלאים הבוקעים מתוך חדרי הנגינה בשעות הערב היה
מוכרח לעצור ולהקשיב. תינוקות פסקו מבכיים, ילדים חדלו ממשחקם,
אמהות ואבות נעצרו בדרכם הביתה מיום עבודה מפרך ונתנו ללבותיהם
לספוג את הצלילים ולהתמלא אתם באושר עד אין קץ.

הוא היה עלם חמודות, נאה ותמיר, עם ראש מלא תלתלים שחורים
ומבריקים, עיניים ירוקות וחודרות וחיוך לבבי ושובה. היא פגשה
אותו באחד הערבים בדרכה לחדרי המוזיקה, לאחד הפסנתרים שחיכו לה
שם דוממים. הוא ישב על הרצפה הקרה עם גיטרה ביד וזמזם מנגינה
עצובה. הוא נראה שקוע בעצמו והיא נסתה לחצות את המסדרון בשתיקה
כדי לא להפריעו. היא פסעה על קצות אצבעותיה ובדיוק כשחלפה לידו
הוא הרים את ראשו ותלה בה מבט מהפנט מבלי שהפסיק ולו לרגע אחד
את נגינתו החרישית. היא היתה ממוסמרת לרצפה ולא יכלה לזוז. היא
הסתכלה בו קצרות וחייכה חיוך מבוייש, מתנצל. הוא קם, בלי לומר
מילה, עם הגיטרה תלויה על צוארו, הושיט יד ולקח את ידה. הוא
הוביל אותה בשתיקה אל פתחו של חדר גדול שלא היתה בו מעולם. הם
עצרו בפתח והוא הסתכל בה במבט ירוק וחודר. בעודו אוחז בידה,
הוא הושיט את ידו ופתח את הדלת בפניה. החדר היה חשוך והיא לא
ראתה דבר. היא אימצה את עיניה והסתכלה סביבה. הוא הוביל אותה
פנימה ביד בטוחה והעמיד אותה במרכז החדר. לאט לאט החלו עיניה
להתרגל לאפילה, והיא ראתה.

במרכז החדר ניצב בגאון פסנתר כנף לבן-שנהב מלכותי. הכנף היתה
מורמת, כמו מחכה לה. לפניו ניצב ספסל ארוך ולבן מרופד בקטיפה.
מהחלון הגדול זהר אור הירח והשתקף בכנף הפסנתר המורמת. היא לא
האמינה למראה עיניה ודמעות זלגו על לחייה. היא סובבה את ראשה,
תרה בעיניה אחרי הבחור היפה שהביאה הנה, אך הוא נעלם. היא
אפילו לא ידעה את שמו. היא היתה מאוכזבת במקצת אך התעשתה במהרה
והתיישבה על הספסל לפני הפסנתר הענקי. היא הרימה בזהירות את
המכסה וקיפלה את פס הלבד האדום והארוך והניחה אותו על הספסל
לידה. במשך דקות ארוכות היא בהתה בקלידים הכבדים כמסרבת
להאמין. היא העבירה את אצבעותיה והחליקה אותן עליהם בקלילות.
היא שאפה אל קרבה את אויר הערב הצונן וריח השנהב המוכר והכתה
באצבעה בקליד אחד, ובשני, ובשלישי. ולפתע פתאום היא הרגישה את
אותה האש הבוערת באצבעותיה משתלחת בקלידים ללא רחם והיא מנגנת
כמו שלא נגנה מעולם. בבת אחת הוסר העול מעליה ותחושת המועקה
הכבדה והכאב הבלתי מוסבר התפוגגו באויר הצונן ופתאום היא
ידעה.

הוא.

היא נגנה בפסנתר הכנף הלבן כל אותו הלילה עד שהתשישות אחזה בה
והרגשה מופלאה של התעלות שרתה עליה. היא נגנה ונגנה כמו שלא
נגנה מעולם, והעמק התמלא צלילים של אושר ויופי וקסם מכושף. היא
חדלה לנגן כשהשמש עלתה במזרח והפסנתר נשטף באור שחרית סגלגל.
כשיצאה את החדר ראתה את העלם עם התלתלים יושב על הרצפה מחוץ
לפתח ודמעות בעיניו. היא הושיטה לו ידה והוא התרומם. הוא היה
גבוה ממנה וכתפיו היו רחבות. בעיניו היה מבט רך והוא חייך
אליה. הוא כרך את זרועו סביב כתפיה לגונן עליה מצינת הבוקר
הנוקבת וליווה אותה לחדרה בדממה. גל של רגש לא מוכר הציף אותה
והיא החניקה את דמעותיה. הם נעצרו מול דלת חדרה והיא הסתכלה בו
במבט נואש. הוא כרך את זרועותיו סביבה ואחז בה בחזקה. הוא חיבק
אותה ארוכות ונשם אותה עמוק אל תוך ריאותיו. רעד עבר בה ולבה
פרפר בחזה. היא קוותה שהרגע יימשך לנצח ונבלעה כל כולה בחיקו.


היא לא הצליחה לעצום עין כל אותו היום ובלילה שאחריו. לבה פעם
בהתרגשות וציפייה וכל הוויתה צהלה בשטפון של רגשות חדשים. היא
למדה להכיר את עצמה כמו שמעולם לא חשבה שתהיה. היא גילתה מעיין
של שמחה ואושר בתוכה שנבע והציף אותה מבפנים. האביב פרח בעמק
הירוק והיא לבלבה ואהבה.

בכל ערב ובכל הזדמנות אפשרית היא היתה חומקת אל החדר הגדול
שבקצה המסדרון באגף המוזיקה המבודד והיתה יושבת אל הפסנתר הלבן
וקוראת לו בצליליה המתנגנים. הוא היה מופיע שם כל אימת שנגנה
והיה יושב ומקשיב מרותק לצלילים ועיניו לא היו ניתקות מעיניה
שעות ארוכות. הוא היה מלווה אותה אל חדרה בבקרים אחרי לילות
תמימים של נגינה מכשפת והלמות לב מטורפת והם אהבו עד כלות
החושים והנשמה. כשהיו שפתיו נצמדות אל שפתיה וחומו מתערבב
בחומה הם היו כאחד. בלתי מופרדים, בלתי מנוצחים, הם היו טבועים
זה בנפשה של זו וזו בנשמתו של זה עד תום. כשהיו ביחד הם היו
שלם. כשהיו בנפרד הם היו כמו שני חלקים של אחד. כשנסעו לבתיהם
לעתים ונאלצו להפרד לשעות או ימים, היה הכאב בלתי נסבל
והגעגועים עזים ומשתקים. כשהיו בנפרד הם הרגישו זה את כאביה של
זו וזו את צערו של זה והמילים היו מיותרות. ככל שהיו רחוקים זה
מזו כך גברה אהבתם והם נזקקו זו לזה יותר בכל שעה ובכל יום
שחלף.

הוא אהב לשמוע אותה מנגנת והיה כותב לה שירים ומלחין אותם ושר
לה אותם בליווי הגיטרה. הוא היה משאיר לה דפים מתחת לדלת חדרה
מלאים בשורות שורות של כתב יד צפוף ומלא געגועים. הוא רצה אותה
לידו בכל דקה של היום והיא כאבה אליו בכל נפשה ומאודה וגופה
כמה למגעו ואפה לריחו ולבה ללבו באהבה עזה וטהורה. הם בילו
ימים כלילות, שעות ארוכות ומרובות בחדרי המוזיקה המבודדים,
כותבים, מלחינים, מקשיבים, מנגנים, בוכים, צוחקים, אוהבים.

שנה חלפה לה ועוד אחת. וכמו שהימים עברו כך התחזקה אהבתם
וכמיהתם והם הפכו לאחד. הוא ידע תמיד מתי היא שמחה ועצובה. מתי
היא בוכה ומתי היא כואבת, מבלי להיות לידה וגם ממרחק של עשרות
קילומטרים. הוא הרגיש אותה כמו שהיא עצמה לא יכלה להרגיש. הוא
אהב אותה עד כלות החושים והיא אהבה אותו בטירוף שהיה שמור רק
לפסנתר בילדותה. הוא לימד אותה הכל אודות עצמה, היא לימדה אותו
אהבה בלי גבולות. הוא לימד אותה במוזיקה ושירה, היא לימדה אותו
בדמעות.

הם נפרדו לשבת ונסעו כל אחד לבית הוריו. היא פרצה אל הבית
שבראש הגבעה כרוח סערה והשתלחה בפסנתר הזנוח והמאובק והפיחה בו
רוח חיים חדשה כמו מעולם לא עזבה. היא נגנה בייאוש פוצע
והקלידים נמסו תחת אצבעותיה הבוערות. היא נגנה כמו זו לה הפעם
האחרונה שהיא מנגנת. היא נגנה ביגון גדול והעולם שבחוץ עמד
מלכת. העלים קפאו על מקומם בשלכת והרוח עצרה מלנשוב. השמיים
השחירו והגשם יבש והסתיו נעצר על מקומו. היא נגנה כל היום
והלילה ולא הפסיקה לרגע. הצלילים הצורבים חתכו את האויר כמו
מבשרים על אסון מתקרב אך היא סירבה להקשיב. היא נגנה כמו לעצור
את הזמן ולדחות את סוף העולם.

היא לא שמעה את הטלפון מצלצל.

אחרי ההלוויה היא נשארה מוטלת על האדמה ליד הקבר הטרי, מסרבת
להאמין. היא בכתה והתייפחה וזעקה לשמיים שיקחו גם אותה,
והשמיים בכו והיא נרטבה. מישהו לקח אותה משם והביא אותה אל
הבית וקילף מעליה את הבגדים הרטובים והלביש אותה בבגדים יבשים
וחמים. מישהו השקה אותה והאכיל אותה ונתן לה כדורי הרגעה. הרבה
אנשים בכו מסביב אבל היא לא בכתה. היא ישבה ובהתה בדלת וחיכתה.
היא חיכתה שהוא ייכנס בדלת ויקח אותה בזרועותיו. היא חיכתה
שהלילה יעבור והחלום ייגמר והיא תתעורר לצידו. היא חיכתה
וביקשה וקוותה ורצתה. ואז נחו עיניה על הפסנתר שעמד בפינת החדר
והיא ידעה.

זה היה פסנתר שחור ומבריק, בדיוק כמו הפסנתר שלה בבית הוריה.
הוא היה נקי וממורק ומכוון כראוי ולפניו ספסל עץ שחור. היא קמה
מהרצפה ופסעה בכבדות לכיוון הפסנתר. עם כל פסיעה גברה הלמות
לבה וציפייה נוראה אחזה בה. היא תנגן. היא תקרא לו. הוא יבוא.
כמו תמיד. בזוית עינה ראתה את אמא שלו, מוכת שכול ואבל, כפופה
וכבויה, מתקדמת אל תוך החדר ועיניה נפגשו בשלה. היא תלתה בה את
המבט שלו, הירוק, החודר, כמו מתחננת.

היא צנחה לתוך הספסל באפיסת כוחות ולבה השתולל בה. כל גופה
ונפשה התנקזו אל הרגע הזה. היא הרימה בעדינות את המכסה השחור
הכבד, הסירה את פיסת הלבד הארוכה ומישהו לקח אותה מידיה. החדר
ההומה השתתק פתאום וקפא. כל העיניים נישאו אליה בתחינה שותקת.
היא העבירה את אצבעותיה הארוכות, הקפואות, על הקלידים הכבדים
ברפרוף. היא חיכתה לאש הבוערת בקצות אצבעותיה שתשתלח בקלידים.
היא עצרה את נשימתה וכל האנשים בחדר, צעיר כקשיש, עצרו גם הם
את נשימתם. היא הניפה את אצבעותיה להכות בקלידים הלבנים
והשחורים ו...

ידיה קפאו באויר. הן נותרו שם תלויות לשניות ארוכות וצנחו על
הקלידים ברעש גדול. האש שבערה בהן כל השנים כבתה. בעיניים
הנשואות אליה נקוו דמעות מלוחות. כל חייה היא התאמנה לרגע הזה
והוא חמק מבין אצבעותיה. כל שנותיה עברו לנגד עיניה והכאב,
הצער, היגון, המועקה, המעיין הנורא, שתתו בלבה. היא אבדה אותו,
והיא אבדה אותה. באותו רגע היא ידעה.

הוא.

עשר שנים חלפו מאז. הפסנתר שבבית על הגבעה נמכר. היא מעולם לא
נגנה עוד.