ישבתי לי בחוץ על הרצפה מתחת לסככת האופנים, השעה הייתה שבע
בבוקר.( אני לא מאמינה שאבא שלי הכריח אותי לקום בשעה כזו רק
כדי ללכת לבית ספר.)
ניצלתי את העובדה שיש לי חצי שעה פנויה לפני שהיום מתחיל (מה
שבדיעבד הסתבר השקט היחידי שיהיה לי היום) והוצאתי קופסת מלברו
חדשה ופתחתי אותה לפני שכולם יגיעו ויחליטו שצריך לקחת ממני
איזו סיגריה או שתיים בגלל שאם אני קונה מלברו סימן שאני טחונה
בכסף. מסתבר שנורא באופנה לשחק אותה מגניב ולעשן נובלס בטענה
שאין לך גרוש על התחת למרות שאמא הקפיצה אותך לבית הספר הבוקר
במרצדס החדשה שאבא קנה לה......
הדלקתי את הסיגריה ואחרי כמה שניות הניקוטין הגיע לדם והרגשת
ההקלה המסריחה שבגללה מתמכרים לסיגריות הכתה בי. אחרי חצי
קופסא היה צלצול ונכנסתי למתמטיקה מה שהיה כלול בהתפתלות
שעתיים על הכיסא המסריח בזמן שהמורה מנסה להעביר שיעור להקבצה
של 3 יחידות (דבר שהוא בלתי אפשרי בכיתתי שלי עקב האחוז הגבוה
של המפגרות למיניהן). כל השיעור חשבתי על דבר אחד: איזו הקלה
תזרום בגופי ברגע שהסכין היפנית שלי תטייל לה בתוך הזרועות שלי
בדוגמא שעוקבת אחרי הורידים, כל פעם יותר ויותר עמוק עד שהדם
מתחיל לפרוץ החוצה בצורת טיפות עדינות שמקשטות את המכנס שלי.
שיצאתי מהשיעור רצתי לשירותים במטרה לבצע את זממי. אין לנו
מנעולים בשירותים בגלל שהמורים גילו בשבוע שעבר כמה ילדים עם
ג'וינט מעשנים בתוך התא אז הייתי צריכה לשבת על הרצפה המטונפת
עם גב לדלת שתחסום כניסה אקראית של מישהי שתצטרך להטיל מימיה.
הוצאתי את הסכין ושברתי את הלהב כדי שיהיה לי להב נקי וחד
והתחלתי לחתוך את צד הפנימי של הזרועות שלי. אחרי 30 שניות הדם
התחיל לנזול ושררה בי תחושת הרוגע שלה חיכיתי מהבוקר. עברה דקה
לכל היותר עד שמישהי שהייתה בשירותים שמה לב לדם הזורם על
הרצפה והתחילה לדפוק על הדלת ולצרוח "תפתחי את הדלת אני אומרת
לך! מה את עושה שם?!" הקול היה מוכר זה היה אותו הקול שאיתו
אני צריכה להתמודד כל פעם שיש לי שיעור חינוך, זה היה קולה של
אמירה המחנכת שלי שמרגישה שהיא מחנכת את הדור של העתיד בתור
אשת חינוך.....(בלה בלה need i say more?).
היא פתחה את הדלת בכוח ותוך כדי העיפה אותי על האסלה המטונפת
שלא ניקו אותה מהקמת הבית ספר, הוציאה אותי מהתא באגרסיביות,
תפסה לי את הזורע ושאלה אותי ספק בצרחה ספק בבכי "מה את עושה
מירי?!? את נפלת על כל הראש?!? תראי מה עשית לעצמך?!?"
שתקתי. אין לי כוח או רצון להסביר למטומטמת הזאת את המנהג
היומיומי המוזר הזה שפיתחתי לי עם השנים.
היא גררה אותי במסדרון שהחתכים עדיין אדומים ומדממים, לכיוון
חדר המנהלת ואמרה "תראו מה הילדה הזאת עשתה לעצמה, לקרוא
ליועצת ולהתקשר להורים שלה מיד!". fuck! למה לערב את כל העולם?
הרגשת כאב עמוקה וחדה בחזה הכתה בי, כל העולם קורס למול עיני.
עכשיו הכל ידעו על הסטייה הזאת שלי, החולנית, שעליה אפילו
הפסיכולוגית שלי לא יודעת.
ישבתי בצד על כיסא בזמן שהיא דיברה עם אבא שלי בטלפון. יכולתי
לשמוע אותו צועק ומקלל, הוא אמר שהוא תיכף בא. אחרי רבע שעה
שבה המורה שלי פשוט ישבה ובכתה ספק מאושר ספק משמחה
אבא שלי הגיע. הוא עמד והסתכל עלי במין מבט מאוכזב, אותו מבט
שהיה לו כשהוא היה מנסה להתמודד עם אח שלי יואב שהיה לא פחות
מתוסבך ממני.
הוא לא אמר לי מילה. הוא הלך לדבר עם המנהלת והמחנכת שלי בחדר
אחר. יכולתי לשמוע אותו מתחנן לפניהן שהן לא ידיעו למשטרה ושאף
אחד לא צריך לדעת מזה, שהוא יקח אותי הביתה ויטפל בזה.
לבסוף הוא יצא משם כולו אדום לקח לי את היד וגרר אותי הבייתה.
כל הנסיעה הוא צרח עלי שאני לא נומלית, שדפקתי לעצמי את כל
התדמית בבית הספר (ספק אם הוא יודע שזאת שהייתה לי לא הייתה מי
יודע מה....)
איך שזה כתם על המשפחה ושעשתי את זה כדי להתנקם בו, ועוד כל
מיני דברים מהסוג הזה פשוט עפו להם בתוך האוטו (אפילו ברגע כזה
אבא שלי לא מאכזב ודואג לתדמית חיצונית....).
שהגענו הבייתה לקחתי 4 כדורי שינה ונרדמתי כדי להתחמק משיחה עם
אמא שלי שבטח גם לה יש מה להגיד, למטומטמת.
יום למחרת שחזרתי לבית הספר כולם הסתכלו עלי ממש מוזר. ולא
המבט הרגיל של היי תראו את המוזרה הזאת אלה משהו בין רחמים
לבין פחד. כבר הבנתי שהמורה המחורבנת שלי לא יכלה לסתום את הפה
המסריח שלה ורצה לספר לכל חדר המורים.
אנשים התחילו להיות נחמדים אליי, זה היה בילתי נסבל, לכולם
פתאום היה איכפת ממני, אותם אנשים שאני שונאת.
לא יכולתי לשבת בשקט עם הסיגריה שלי כמו כל יום, נראה לי שהם
חשבו שאם אני אהיה לבד אני אחשוב על "להתאבד" עוד פעם, כמובן
שזו הייתה המחשבה הכוללת, שניסיתי להתאבד.
לא היה לי פרטיות ולא שקט. הדברים היחידים שאני צריכה כדי
לעבור את היום במוסד המקולל הזה.
נכנסתי לשירותים בלי שיראו אותי, הוצאתי את הסכין שלי מאתמול
(המטומטמת אפילו לא לקחה לי אותו) שברתי את הלהב כדי שיהיה לי
להב נקי וחד והתחלתי לחתוך, רק שהפעם לא הפסקתי עד שהכל היה
חתוך ונפלתי לתוך שלולית של הדם שלי, אפילו לא הרגשתי את
המכה......
ולמורה חני שאותה אני אוהבת ומעריכה מכל
שתדעי שאין שום דמיון בינך לבין המורה בסיפור.
היא סתם מורה פלצנית טיפוסית
ואת כל כך רחוקה מלהיות כזאת
תמיד אזכור אותך כאישה נהדרת... |
