[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי אופיר
/
תאריך אחרון לשימוש

"תשמע," היא אמרה והביטה מסביבי, אבל לא עלי, "זה פשוט לא הולך
ככה, אני מצטערת. אנחנו עולמות שונים ממש. אתה כל הזמן רוצה
להיות עם כולם, תמיד מדבר על הצבא, תמיד רוצה לצאת
למועדונים."
התרגזתי. מי היא חושבת שהיא בכלל?
"את כל הזמן רוצה להישאר בבית, לראות טלוויזיה ולהזדיין!"
היא הניחה ידה על החזה ופערה פה בתדהמה. כאילו מעולם לא אמרתי
את המילה הגסה הנוראית הזו.
"תשמע, זה לא הולך," חזרה על עצמה. "אתה הולך שמאלה, ואני
ימינה. דרכינו נפרדו מזמן, ואני הולכת לדרכי עכשיו."
קמתי ופתחתי לה את הדלת. "אדיוס," אמרתי. כלבה. שרמוטה. חלאה.
נבלה. בלאט.
היא קמה מהספה, לקחה את הז'אקט שלה, לבשה אותו ויצאה מהבית.
ראיתי אותה עוד מסתובבת לכיווני בציפייה ואז טרקתי את הדלת.
נשארתי לבד בדירה. אחרי שנה וחצי של שינה בצמוד למישהי, של
חיים משותפים - נשארתי לבד. אני משוטט לי ברחבי הבית, מרחף בין
החדרים בחוסר-התמצאות שכזה. אני יוצא למרפסת ופותח את
האוזניים, אולי אני אתפוס איזה קול שיסיט את המחשבות שלי,
המפוצצות לי את המוח. אני עוצם את העיניים ונשען קדימה על
המעקה השחור המגולף. שום רעש, הכל שקט ורגוע. אני מביט למטה,
לדשא שבחושך נראה כמו בור ענקי המקיף את הבניין שבו אני גר.
אחרי שעה קלה של בהייה לאורך ולרוחב הרחוב האפל נכנסתי חזרה
לבית, סוגר אחרי את דלתות המרפסת הגדולות. איגפתי את הוילון
ונשארתי עומד במרכז הסלון.
"אני חייב לישון," מלמלתי. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שדיברתי
לעצמי, לדעתי. תמיד היה לי אל מי להפנות את המילים שלי -
ועכשיו פתאום אין לי. זה לא שאני לא יכול להתקשר לחברים שלי -
הם פשוט יהרגו אותי בשעה הזאת של הלילה.
נשכבתי על הספה הארוכה בסלון, הושטתי יד לשלט של הטלוויזיה
והדלקתי אותה. לא הצלחתי להתרכז בתוכניות. אפילו בערוץ 3, שם
הוקרן איזה סיטקום אמריקני זול וקל לקליטה - אפילו בזה לא
הצלחתי להתרכז. היה לי רעש נוראי בראש. כל מיני קולות שצעקו
ולחשו גם-יחד. תפסתי את אחת הכריות ומחצתי אותה על הראש שלי.
ככה נרדמתי, איכשהו.

קמתי בבוקר מכווץ כולי. הרגשתי עייפות מצטברת, כאילו אני שטיח
אחרי שהמנקה עברה עליו עם שואב-אבק. ניצלתי את החולשה כדי
להישאר עוד קצת על הספה, אבל לא כדי להירדם, אלא כדי להירגע
מפרץ הדמעות שחנק את גרוני. כמו בסרט מצוייר - התמלאו עיניי
בדמעות שאז נשפכו מצדי העיניים ונזלו דרך הלחי אל האוזן וזה
דגדג קצת. התיישבתי וקינחתי את האף עם טישו. ניגבתי את הפנים
וקפצתי על רגלי. מיד הרגשתי שמשהו לא בסדר כי איך שנחתתי על
הרצפה - נפלתי קדימה. הרמתי את עצמי באיטיות והייתי חייב
להחזיק בשולחן כדי לייצב את עצמי. ניסיתי לבחון את המצב ולא
הצלחתי. הרגשתי כל הזמן כאילו אני נופל. לבסוף הייתי מספיק
בטוח בעצמי כדי ללכת למטבח.
בדרך עצרתי מול המראה שליד הדלת שלי. היא נטתה לצד שמאל.
הסתכלתי על העולם האלכסוני שמסביב לבבואה שלי וחייכתי. "נראה
לי שאשאיר את זה ככה," אמרתי לעצמי, בפעם השנייה בשתיים-עשרה
השעות האחרונות.
נכנסתי למטבח, פתחתי את דלת המקרר והוצאתי חלב. הוצאתי ממגירה
סיר קטן, פתחתי את החלב ומזגתי לסיר - וכל המכנסיים שלי נרטבו.
בהלם טוטאלי תפסתי את הבקבוק בשתי ידיים והנחתי אותו בעדינו על
השיש. פתאום קלטתי - בתוך הבקבוק מפלס החלב לא היה אופקי
כרגיל, אלא נטה שמאלה. בהיתי בחלב שנשפך על הרצפה וחשבתי
להתחיל לבכות בשביל לשעשע את עצמי, אבל הבנתי שהוא נוזל, הפתעה
הפתעה, שמאלה. פלטתי מין גיחוך, ספק משועשע, ספק מפוחד והלכתי
לחלון. בחוץ שום דבר לא נראה שונה - עצים, בתים ואנטנות...
שנוטות לצד? כולן? כן, כל האנטנות שמולי נטו לאותו כיוון.
ניסיתי להיזכר אם זה תמיד היה ככה ולבסוף הגעתי למסקנה שלא -
זו הפעם הראשונה שאני רואה דבר כזה. חזרתי למקרר וראיתי שכל
המצרכים שבו צמודים לדופן השמאלית הפנימית שלו. זה כבר היה
מוגזם. הלכתי לסלון, מתחמק מהמנורה שנטתה לא-בטבעיות שמאלה
גם-כן ופתחתי טלוויזיה. מבזק חדשות, אולי זה יגלה לי מה קורה
פה.עמד לו הכתב הביטחוני ליד שני טנקים במחסום ארז ואמר שאכן -
האבנים שנזרקות על המחסום בידי הילדים הפלסטינים פשוט עפות
עקום, לאותו כיוון כל הזמן. טקסט רץ בתחתית המסך, לבן על רקע
כחול שאומר "כוח המשיכה של כדור-הארץ נחלש בפתאומיות, והעולם
מתהפך".
כנראה שהם בעצמם לא ידעו איך לנסח את זה.
"אם כן," אמרה מגישת החדשות באולפן "דיווח מהיר על מה שקורה.
בשעה ארבע לפנות בוקר, בצורה פתאומית, התמוטט מגדל הקריה
המפורסם לכיוון מזרח. אחריו נפלו בזה-אחר זה מגדלים גבוהים בכל
רחבים הארץ. דיווחים דומים מגיעים אלינו מסוריה, עיראק, איראן
והונג-קונג - שם התחילו ליפול גורדי-שחקים לא מזמן, בתדירות
גבוהה. קבוצת מדענים מארצות-הברית הכריזה לפני שלוש שעות כי
העולם מתחיל להתהפך מכיוון שכוח המשיכה מתפוגג.... המלצתם
לאזרחי העולם היא לצאת מיד מהבתים הגבוהים וללכת למקום פתוח.
דיווחים נוספים נביא לכם בהמשך. ובינתיים, נחזור לכתבינו
המדיני..." כיביתי את הטלוויזיה... מצמצתי מהר עשרות פעמים
והחטפתי לעצמי אפילו סטירה, כדי לבדוק אם אני עדיין ישן
במקרה.
הסטירה כאבה, ומצאתי את עצמי מתנודד בחוסר-ביטחון במקום, צמוד
לטלוויזיה. משהו ממש, אבל ממש לא בסדר. איך לעזאזל קרה כזה דבר
לעולם? מתי הספיק כוח-המשיכה להיעלם בזמן שישנתי. מעניין איפה
מיכל עכשיו.

התחלתי להתארגן ליציאה מהבית. הייתי חייב לעשות כמה דברים לפני
שכל העולם יתהפך לגמרי. כמובן, הבגדים בארון נמרחו על צדו
השמאלי הפנימי (בעצם, לכיוון שאליו נטה העולם), המים במקלחת
זרמו לי ישר על הקיר והייתי חייב להשתמש בדוש בשביל להתקלח,
וגם זו הייתה משימה לא-קלה, והכי מעצבן - היה ממש קשה להשתין.
כשסיימתי להתארגן כבר יצאתי החוצה. החלטתי לא לנסות לרדת
מהקומה השלישית במעלית בגלל  הצעקות שבאו ממנה והאזעקה שנשמעה
בכל רחבי חדר-המדרגות.
יצאתי מהבניין ורצתי לבנק. דבר ראשון - נוציא את כל הכסף. אם
הבניין כבר התמוטט - פשוט נרביץ לכל מי ששם וננסה לתפוס כמה
שיותר.
כשהגעתי לבנק ראיתי תור ארוך שנשמשך מחוץ לבנק עד לחנות
הדיסקים 100 מטר משם.
"אלוהים אדירים!" פלטתי, ובחור דתי לידי ישר קפץ ואמר, במבטא
אמריקני, "בחור צעיור, רווצה להניווח תפיליין?".
"מה? לא.." אמרתי בהיסח-דעת, אבל הוא התעקש.
"תניווח, תניווח,"
"למה לי?" אמרתי כשהוא לא הרפה.
"כי זה יוועשה לייך טוויב על הנשומה!" הוא צהל.
"מה יעזור לי טוב על הנשמה," פניתי אליו בארסיות, "אם כל העולם
מתהפך?"
הוא חייך, התקרב אלי ובקול מאוד חכם ועם טון של אדם שיודע שהוא
צודק, אמר "אבל העולם לא מתהפייך סתם. אלוקים פשוט החליט לעשות
סדר במקרר ולהוציא את כל מוצרי-החלב שפג תוקפם."
הוא הביט לי בעיניים במבט חכם, ואני לא הצלחתי להסתיר את המבט
האטום שהיה לי על הפרצוף. בעוד שאני רואה שהתור לבנק מתקצר
באיזה מטר-וחצי שניים ופונה ללכת אליו, הדתי הזה נעמד מולי
ועוצר אותי.
"נו, מה עכשיו?" צעקתי.
הוא חייך חיוך מלא שיניים עקומות ודי צהובות ושוב התקרב ושם לי
יד על הכתף.
"תבין," הוא אמר, "העולם שלנו - יש לו תאריך אחרון לשימוש.
עכשיו הגיע הזמן. אבל למזלנו, זה לא כל העולם. חלק ממנו כבר
מקולקל, וצריכים לזרוק אותו - אבל השם משתכלל עם השנים. היי-טק
וכל אלו - זה הכל חלק ממנו. אז עכשיו הוא כבר לא מביא את
המבול,"
"זה רק יעשה יותר טוב לכינרת," צחקתי.
"עכשיו הוא מביא אותה בהפוכה," הוא המשיך בלי לשים לב להערה
שלי. אז הוא הפסיק לרגע, נראה טרוד שנייה והוסיף "Sort of
speak..."
הסתכלנו אחד על השני כמה זמן בלי לדבר. ניסיתי לקלוט אם הוא
רוצה להחזיר אותי בתשובה עכשיו. הוא הרצין פתאום.
"תקן את המראה שלך בפני אנשים, נערי," הוא אמר. "לא חייבים
לחזור בתשובה בשביל להאריך חיי-מדף." ואז הוא הלך וחזר לדוכן
שלו ונדנד לאנשים להניח תפילין.

עמדתי במקום והבטתי על עוד בניין מתעקם לו באיטיות. אנשים רצו
ממנו החוצה בטירוף וכמה שניות אחרי שמישהי יצאה מהכניסה הקדמית
שלו הוא התמוטט בקול רעש נוראי. ענן אבק עצום עלה השמיימה.
הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה ופתאום הבנתי שזה הבית של החברה שלי
לשעבר, כלומר. זה הבית של ההורים שלה, וכנראה שעכשיו אין לה
איפה לגור.
רצתי לשם, וחיפשתי אותה בין האנשים ההמומים. מצאתי אותה עומדת
במקום עם ידיים על הפה ובוכה.
נעמדתי מולה ותפסתי אותה בכתפיים. "מיכל?" היא לא הגיבה.
"מיכל!" ניערתי אותה. היא העבירה את מבטה אלי באיטיות והעיניים
שלה התמלאו דמעות שוב "ה.. הבית ש.. של.." היא מלמלה, אבל מהר
חיבקתי אותה חזק. היא התייפחה לי על החזה והרטיבה את החולצה
שלי. מאחורה התמוטט הבנק והקירות נשברו. התחילה היסטריה המונית
ועשרה אנשים תפסו את הדתי בדוכן של התפילין והרימו אותו על
הידיים, וזרקו אותו להריסות. אחר-כך הם התחילו לזרוק אבנים לכל
כיוון והתחילה במקום התפרעות. הלכתי עם מיכל לבית שלי, מחבק
אותה חזק-חזק. לא אמרתי כלום כי לא היה לי מה להגיד לה. "אני
משתתף בצערך על שקרס לך הבית"? זה לא אפקטיבי במיוחד. להפך -
זה יגרום לה יותר לבכות, ואני לא רוצה את זה יותר.
הגענו אלי הביתה. משום-מה, ארבע הקומות של הבניין הזה לא קרסו,
ולא פחדנו לעלות אליו. הגענו לדלת הדירה שלי. שלנו. היא חייכה
אלי כשהוצאתי את המפתח מהכיס ונישקה אותי בלחי. חייכתי אליה
ופתחתי את הדלת.
הבית עדיין לא נטה כולו, ולכן רוב הדברים שבו לא נפלו או נטו
לצד. רק אגרטל או שניים התהפכו. מיכל נכנסה אחרי וסגרה את
הדלת.
"אפשר לשתות משהו?" שאלה.
ניגשתי אליה והחזקתי אותה בכתפיים. "זה גם הבית שלך. תעשי מה
שאת רוצה," וחייכתי.
היא ניגשה למטבח ואני עמדתי קצת במקומי, מריח את הקיום שלה
בבית שוב. היא הוציאה חלב מהמקרר וטעמה אותו. "איכס! הוא
מקולקל..." אמרה בגועל וירקה לכיור. "תאריך אחרון לשימוש -
אתמול!". התחלתי ללכת גם אני למטבח כששמתי לב למראה העקומה שעל
הקיר. נעמדתי מולה וחייכתי לעצמי. הושטתי יד ויישרתי אותה.
פתאום עבר רעד בכל הדירה. נשמע רעש עמוק מבחוץ, כמו של מערבל
בטון גדול. כל הבניין התחיל לזוז ודברים החלו ליפול לי
מהארונות. כל התבלינים עפו מעל המקרר לרצפה. מיכל נעמדה מתחת
למשקוף של הדלת כאילו זו רעידת אדמה. אני רצתי ונעמדתי לידה,
מתחת למשקוף. היא תפסה לי את היד חזק ואז האדמה הפסיקה לרעוד.





"כוח-המשיכה של כדור הארץ חזר בצורה מפתיעה לעולמנו, ושוב כל
הדברים הקיימים לא נוטים יותר לשום כיוון. הכל עומד כמו שצריך.
קבוצת מדענים מארצות-הברית טוענים שכוח המשיכה חזר בפתאומיות
והם עוד לא יכולים לתת הסבר מדוע. ובעוד הדיווחים על העולם
שמתיישר מגיעים אלינו מכל קצוות העולם - אנחנו מחזירים אתכם
לסרט..."

כיביתי את הטלוויזיה, הנחתי את ראשי על הכר, חיבקתי את מיכל
מאחורה ונרדמתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה שלי,
הכינורות יתנו
לך הרגשה אחרת
עוצם עיניי זאת
אהבה עיוורת
למענך אני אתן
גם את חיי




אחד שעדיין
מאוהב


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/3/02 7:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה