[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי שקולניק
/
מלחמות הזמן

היינו אז בצפון. זה היה בלבנון, בזמנים האפורים שבין מלחמות
הזמן הישנות. לחמנו יום אחרי יום ללא כל מטרה. רק לשרוד, רק
לשרוד ולצאת מפה כמה שיותר מהר. עוזי ואני קיבלנו מיטות צמודות
אחת לשניה בתוך אוהל אפור. היינו ברנרד, אבי, צביקה, עוזי
ואני.
באותו היום יצאנו מוקדם בבוקר ללחום בלבנונים הנלחמים על
חייהם, כמו בכל יום. ואנו נלחמנו על חיינו. היינו מוציאים
ערבים מבתיהם באמצע הלילה, פושטים על בתי-מגורים, מרביצים להם,
רודפים אחרי ילדים שזרקו עלינו אבנים. אפילו לא היה לנו זמן
לעצור ולשאול: למה אנחנו עושים את כל זה? היינו בלתי שפויים
אז, בין מלחמות הזמן, ילדים קטנים שנשלחו צפונה ללבנון,
חודשיים אחרי הטירונות, עדיין לא בשלים.
בצהרים החלו חילופי האש. יריות נשמעו בכל מקום, המסוקים החלו
למלא הוראות ולטוס מפה לשם, לעיתים מפזרים צרור יריות לעבר
התוקפים. זה הזכיר לי את מלחמת הכוכבים, עם כל פסי האור של
הלייזר והיריות החותכות את האוויר. היינו ממש בתוך המלחמה
עצמה!
מרחוק, בחזית, נשמע פיצוץ אדיר וההדף הרעיד את גופי. כמה
מאתנו נפלו אך אני נלחמתי שלא לאבד את שיווי המשקל שלי והמשכתי
קדימה, יורה לכל מטרה שרק אפשר.
היו עוד חיילים משלנו מקדימה. הם היו אלה שנלחמו בחזית. אני
הייתי מאלה שבאו בעיכוב של שתי דקות. שתי דקות זה כל מה שהיה
צריך לקחת לכל מה שאירע אחר כך...
פיצוץ נוסף נשמע לפתע, ועוד קולות של חפצי מתכת מתפוצצים.
והפעם זה היה כל כך קרוב. המשכתי לרוץ בכל הכוח לעבר החזית,
כשפתאום נעצרתי בבת אחת.
מולי, בצד שמאל, עמד ג'יפ, כולו בוער באש, צמיגים שרופים היו
פזורים פה ושם. ריח של בשר שרוף היה בכל מקום... ואז ראיתי
אותו. הוא היה מוטל על האדמה, שם בין כמה שיחים ועשב, גופו
שרוף וכל חלקו העליון, מהחזה ומעלה - נעלם! זה היה נראה כאילו
הוא מובל לסופרמרקט - גוש בשר חתוך, וזהו. גוש בשר חתוך! הייתי
בהלם. עוד יריות נשמעו, ועוד פיצוצים. צעקתי: "למה אף אחד לא
מטפל בעוזי?!" אבל אף אחד לא הקשיב לי. כולם המשיכו לירות.
כולם היו עסוקים בטירוף שלהם. "למה אף אחד לא מטפל בעוזי?!"
ואז ניגש אלי המפקד, אלי, אחז בי בכוח ונתן לי סטירה: "עוזי
מת!" ואז עזב אותי שם ככה, באמצע השדה, בצהרים המעוננים בצבע
אפור והמשיך לירות ולרוץ קדימה.
נפלתי על האדמה בחוסר כוח, רגליי לא החזיקו אותי עוד. ישבתי
שם באמצע השדה, כדורים שורקים מעלי ומסביבי, מסוקים עוברים
למעלה בטרטור חזק, ובכיתי: "עוזי מת! עוזי מת!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אפשר לרגע
לראות פתאום הכל
מלמעלה
אפשר אולי להבין
הכל או לדאוג
מי מציץ לי
מלמטה בשמלה





הנרקסיסט המודחק


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/01 13:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי שקולניק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה