"שונא מתנות יחיה". ככה זה, אף אחד לא יודע בדיוק למה הוא
יחיה.
אני שונא מתנות. אני גם חי, בנתיים. אבל אני שונא לתת, לא
לקבל. זה לא קטע של קמצנות, נשבע לכם, זה גם לא שאני "לא יודע
להעניק" או איזה קשקוש אחר. הבעיה שלי היא שאני עצלן, או יותר
נכון עצל.
אתם בטח תוהים עכשיו מה ההבדל בין עצלן לעצל, אז ככה, לדעתי
"עצלן" היא תכונה, "עצל" זה הלך רוח.
כמובן שאנשים חדי אבחנה או סתם צינקנים יגידו שאני עושה פה
הנחות לעצמי. צודקים, אבל האמת היא שאני עושה הנחות לכולם.
אולי בגלל זה אני מוקף באנשים שמתייחסים אליי חרא. כן אני
יודע, כל זה יפסק ברגע שאני אפסיק לעשות לעצמי הנחות אבל כמו
שאמרתי קודם אני עצלן...סליחה...עצל.
אז מה הקשר בין אותה עצלות למתנות? פשוט מאוד - ללכת, לשבור את
הראש, לחשוב, לדאוג אם מקבל המתנה המיוחל יאהב את זה או לא,
לחפש, לא למצוא, להמשיך לחפש, לחשוב על משהו אחר, לגלות שזה
יקר לי,להציע לאיזה חבר אחר לקנות את זה במשותף ולגלות שהוא
כבר מצא את מה שחיפשתי בהתחלה, להתייאש, למצוא משהו, לקנות
("אתה רוצה שאני אארוז לך את זה?" , "נראה לך שמישהו יקנה
לעצמו דבר כזה?"), לצאת מהבית, להזכר בדרך ששכחתי את המתנה,
לחזור, לגלות ששכחתי את המפתחות באוטו, לחזור, לעלות שוב,
לפתוח את הדלת, לצאת, להגיע, לתת בליווי "מזל טוב" במבטא
אמריקאי כדי שזה לא יהיה סתם עוד "מזל טוב", לשבת ולשתות מים.
כל זה יותר מידי בשבילי.
כל המצב מסתבך כמובן אם מקבל המתנה הוא במקרה ממין נקבה. כי מה
בעצם תקנה לידידה?
לחבר בסופו של דבר או שתקנה משהו שהוא אוהב או שתקנה סתם משהו,
בגבולות הסביר מה שנקרא.
אבל ידידה זו כבר בעיה, אתה לא יכול לקנות לה בגדים כי אם תטעה
במידה אז סוף העולם יגיע. אתה גם לא יכול לקנות לה כל דבר אחר
שהיית קונה לחברה שלך למשל כי זה אינטימי מידי ומתפרש בדרכים
לא רצויות. זהו. חוץ מזה הרי אין לך מושג באמת מה בנות אוהבות
ואתה מתחיל להצטער שלא הקשבת לה קצת יותר כשהייתם ביחד. ואז
מה? אז אתה מוצא את עצמך כמו אדיוט עומד בחנות כמו "הפנינג"
ואחת המוכרות באה אליך ושואלת "צריך עזרה?" ובמקום ה-"לא תודה"
האוטומטי שיוצא לך בדרך כלל אתה אומר "למעשה, כן, אני צריך"
והיא מסתכלת עליך במבט שואל עם העיניים היפות האלה שיש לה ואתה
מתחיל להסביר לה שיש לך איזו ידידה ואין לך מושג מה לקנות לה
כי אתה לא יודע מה בנות אוהבות ואתה צריך שהיא תעזור לך ואיזה
מזל שיש רק מוכרות בחנות הזאת.
ואז היא מחייכת וגם החיוך שלה נורא יפה ומראה לך כל מיני דברים
אבל אתה לא רוצה בדיוק לקנות אותם, אתה גם לא ממש מסתכל עליהם
ואז אחרי כמה זמן היא מעיפה מבט מהיר מסביב לראות שאין אף אחד

בסביבה וכשהיא עושה את זה השער שלה זז לה על הכתפיים וכאילו
מחליף צבעים באור. היא מסמנת לך שתתכופף והיא לוחשת לך באוזן,
שהבוסית לא תשמע, שיש מנורות לבה ב-99 שקל באיזו חנות בצד השני

של הקניון ואז שיכור מהבושם העדין שלה אתה אומר תודה יפה ויוצא
מהחנות.
למחרת בבוקר אתה קם וקולט שאתה אדיוט, אשכרה אדיוט.
אין ספק, הכי קשה זה פרחים. אין לי בעיה לתת, הרי זה מה שיפה
בזה. זה כמו להגיד "אני חושב עליך" או "את חשובה לי", אפילו
"אני אוהב אותך" לפעמים. הבעיה מתחילה כשאתה הצד המקבל. זאת
אומרת, בטח, אתה מעריך את המחווה אבל מה לעזאזל תעשה עם הפרחים
האלה עכשיו?
לא יודע, אם אני אקבל פעם אני אצטרך לחשוב על זה.